נתונים המתפרסמים כאן לראשונה על עבודתה של הצנזורה הצבאית ("הצנזורה לעיתונות ותקשורת") במהלך 50 הימים הראשונים של מלחמת עזה, מספקים זווית נוספת לביקורת על התנהלות הצנזורה בזמן המלחמה.
הנתונים מעלים כי בניגוד לעולה מטענות ראש הממשלה בנימין נתניהו בקמפיין שהוא מנהל נגד הצנזורה, שיעור הפסילות במהלך המלחמה דומה לזה שלפניה. בנוסף, דו"ח פנימי מסביר לפחות חלק מהמקרים בהם נטען על-ידי עיתונאים כי הצנזורה מפלה בין כלי תקשורת, ומייחס אותם לכשלי עבודה פנים-ארגוניים שאינם מכוונים.
הצנזורה הצבאית, מוסד שאין כדוגמתו במדינות דמוקרטיות חוץ מישראל, אמונה על טיפול במידע ביטחוני המיועד להתפרסם בפומבי. על גופי התקשורת הפועלים בישראל מוטלת חובה להגיש לצנזורה מידע לפני הפרסום, והיא קובעת אם יתפרסם במלואו, באופן חלקי או ייגנז.
הצנזורה נחשבת לגוף מרוסן וענייני באופן יחסי, אחרי שב-1989 קבע בג"צ, בפסק-דין שניצר, כי ניתן לצנזר מידע רק אם יש בפרסומו "ודאות קרובה כי ייגרם נזק של ממש לביטחון המדינה", ובכך הקשה על הצנזורה לפעול באופן שרירותי או ככלי שרת של בכירים במערכת הביטחון ובזירה הפוליטית המעוניינים לחסום פרסום מידע משיקולים פוליטיים ואישיים.
הצנזורים לדורותיהם, תצלומים במסדרון משרדי הצנזורה הצבאית (צילום: אורן פרסיקו)
מבין הצנזורים היו מוערכים יותר ופחות. צנזוריות שבאו משורות דובר צה"ל, כמו מירי רגב ואריאלה בן אברהם, נתפסו כמקצועיות פחות וכמי שהפעילו שיקולים שאינם רק צנזוריאליים, לעומת סימה וקנין-גיל שכיהנה בתפקיד שנים ארוכות ונתפסה כצנזורית מקצועית ואמינה. בתקופתה ניכר מיעוט פסילות, אך שמירה איתנה על מספר נושאים מצומצם שנתפסו בליבת הסוד שיש להגן עליו.
וקנין-גיל גם הציעה לערוך רפורמה בעבודת הצנזורה, אך הצעתה לא אומצה בסופו של דבר. לאחר עזיבתה ניכרה חולשה מנגנונית מצד הצנזורה ודווקא שומרי סוד בכירים: ראשי ממשלה, שרים, וראשי מערכת הביטחון, חשפו בשמם או כהדלפה מידע רגיש שהצנזורה סברה שאין לחשוף.
מטבע הדברים וגם על-פי חוק, הצנזורה היא גוף המתנהל בחשאי, אולם מלחמת עזה הציפה לקדמת הבמה את פעילותה. על רקע הקרבות ברצועת עזה והמאבק של נתניהו על עתידו הפוליטי, הצנזורה סופגת אש משתי חזיתות: מטרה למתקפות מצידו של ראש הממשלה ולביקורת המוטחת בה על-ידי עיתונאים הטוענים ליחס מפלה ובלתי ענייני.
הקמפיין של נתניהו מגיע לצנזורה
ראש הממשלה נתניהו מנהל קמפיין בלתי נפסק נגד מוסדות המדינה: השירות הציבורי והפקידות הבכירה הן מטרות ותיקות של נתניהו, עוד מתקופת כהונתו כשר אוצר. בשנים האחרונות הוא מנהל, בעצמו ובאמצעות כוחות פרוקסי בזירה הפוליטית, בתקשורת וברשתות החברתיות, מלחמת חורמה במערכת אכיפת החוק. השנה, כידוע, התמקדה המתקפה במערכת המשפט. כעת, בתקופת המלחמה, נפתח גם קמפיין זוטא נגד הצנזורה.
טענותיו של נתניהו נגד הצנזורה מורכבות מדבר והיפוכו: הוא מתלונן על כך שהצנזורה רכה מדי וקשה מדי. רכה מדי באופן בו היא מטפלת במידע שנועד להתפרסם בתקשורת ושאינו נוח לנתניהו, וקשה מדי באופן בו היא מטפלת במידע שנתניהו דווקא מעוניין שיתפרסם.
מסביבתו של ראש הממשלה עלו טענות נגד אישור הפרסום בחדשות 12 על כך שנתניהו בלם את הדיון בקבינט המלחמה על מתקפת פתע בלבנון (מידע שדווח מאוחר יותר גם בכלי תקשורת נוספים); נגד אישור הפרסום על כך שנתניהו היגר משלושת בתיו ועבר לגור בחווילתו של המיליארד פאליק בעיצומה של הלחימה; ונגד אישור פרסומים על חולשתו הפוליטית של נתניהו, הקריאות והנסיונות להחליפו.
הצנזור הצבאי הראשי קובי מנדלבליט (צילום: אורן בן-חקון)
לשיטתו של נתניהו, או של הגורמים בסביבתו, הצנזורה היתה צריכה לאסור על פרסומים כאלה מסיבות ביטחוניות. נתניהו אף הוציא הודעה התוקפת את הצנזור הראשי באופן אישי, וטען כי הצנזור "אישר ידיעות שפרסומן פגע בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, מסכן את חיילינו ואת ביטחונו של ראש הממשלה עצמו".
נתונים המתפרסמים כאן לראשונה מציעים כי הביקורת של נתניהו על נרפות, כביכול, של הצנזורה הצבאית, אינם תואמים את המציאות. ב-50 הימים הראשונים ללחימה, מאז 7 באוקטובר, מערכות הניטור של הצינזרו איתרו מעל 312 אלף פריטים רלוונטיים של תקשורת ועיתונות (הצנזורה מנטרת פרסומים בעיתונות הכתובה והמשודרת, ברשתות חברתיות, כנסים ודיונים ובערוצי פרסום כמו קבוצות ווטסאפ וטלגרם). מתוך ים הפריטים הללו, צונזרו כ-6,715 באופן חלקי או מלא.
מדובר בכמות איתורים הגדולה יותר מפי 4 מבשגרה: ממוצע של כ-6,250 פריטים ליום, בעוד שהנתון בשגרה עומד על כ-1,500. הגידול בפעילות הצנזורה מוסבר כמובן בגידול בפעילות התקשורתית בזמן מלחמה, אולם אם סוכמים את הנתונים הללו, מתברר כי שיעור הפסילות של הצנזורה לא השתנה מזה שלפני המלחמה, והוא דומה לשיעור הפסילות השנתי ב-2022: במשך כל השנה שעברה הועברו לבחינת הצנזורה 5,916 פריטים שמתוכם תוקנו כ-990 ונפסלו לגמרי 159 (זאת בהתאם לתשובה לבקשת חופש מידע שהוגשה על ידי התנועה לחופש המידע).
נתון זה מצביע על כך שתוצאות נוסחת הפסילה שהתעצבה לאחר בג"ץ שניצר, נותרו בעינן גם בתקופת המלחמה
נתון זה מצביע על כך שתוצאות נוסחת הפסילה שהתעצבה לאחר בג"ץ שניצר, נותרו בעינן גם בתקופת המלחמה וכי הצנזורה לא שינתה ממנהגה. את השינוי עליו מתרעם נתניהו, צריך כנראה לחפש לא בעבודת הצנזורה אלא באינטרסים הפוליטיים המשתנים של נתניהו עצמו.
תובנה זו מתחזקת כשבוחנים את הביקורת הנוספת של נתניהו על הצנזורה, שתוכנה, כאמור, הפוך לזה של הביקורת האחרת. לפי גורמים בסביבתו של נתניהו, הצנזורה היתה צריכה לאשר, גם בעיצומה של המלחמה, פרסום של מידע שאינו נוח לראש אמ"ן אהרון חליוה. חליוה הוא הדמות המרכזית שסומנה על-ידי הקמפיין שמנהל נתניהו להטלת האחריות על מחדל ה-7 באוקטובר ממנו והלאה, אל ראשי מערכת הביטחון.
העובדה המקרית שהצנזור הראשי הנוכחי, קובי מנדלבליט, הוא בן-דודו של אביחי מנדלבליט, תרמה גם היא לליבוי הקמפיין נגד הצנזורה במה שמכונה "מכונת הרעל" - המנגנון התקשורתי הפועל למען נתניהו ברשתות החברתיות ועל ידי אנשי תקשורת וכלי תקשורת המסורים לו. אביחי מנדלבליט, מי שהיה היועץ המשפטי שהחליט על הגשת כתבי האישום נגד נתניהו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא קורבן ותיק של אותה מכונה.
מאבקו של נתניהו בצנזורה לא הסתכם בחזית התקשורתית: כתב כאן 11 מיכאל שמש פירסם כי נתניהו מקדם הצעת חקיקה שתאפשר לו להתערב בעבודת הצנזורה, שאמורה לפעול משיקולים ביטחוניים בלבד. ב"הארץ" פירסם מיכאל האוזר-טוב כי הצנזור עצמו התלונן אצל בכירים בצה"ל כי נתניהו וסביבתו הפנו אליו בקשות חריגות להחמרת מדיניות הצנזורה, גם לגבי פרסומים שאין הצדקה ביטחונית לאוסרם.
אפלייה או רשלנות
חזית נוספת של ביקורת על הצנזורה מגיעה מכיוונה של התקשורת. כתבים ועורכים כמו בן כספית, דניאל אלעזר, איתי בלומנטל, אודי הירש, אבישי גרינצייג, חיים לוינסון, רועי שרון ואחרים, התבטאו לאחרונה, בעיקר ברשתות החברתיות, על מה שנתפס כיחס מפלה מטעם הצנזורה. לפי הטענות, מידע שנפסל עבור עיתונאי אחד, אושר אחר-כך לפרסום עבור עיתונאי אחר. טענות כאלה הולידו גם פנייה חריגה של ארגון העיתונאים והעיתונאיות לצנזורה, במחאה על התופעה הנטענת. מאוחר יותר נפגשו נציגי הארגון עם הצנזור והוציאו הודעה מעדכנת ברוח מפויסת יותר.
לנתונים הנחשפים כאן ישנו קשר גם לטענות אלו. הצנזורה מתעדת גם מה שהיא מכנה "עבירות צנזורה". כאמור, ב-50 הימים הראשונים של המלחמה סומנו כ-6,715 מתוך למעלה מ-312 אלף פריטי מידע, ככאלה שיטופלו צנזוריאלית. מתוכם, רק כמחצית (כ-3,300) הועברו לבחינה מקדימה של הצנזורה על ידי המערכות והעיתונאים עצמם. לפי הצנזורה, 414 פרסומים שעברו צנזורה, פורסמו לבסוף שלא בהתאם להוראות הצנזורה. כמחצית מההפרות האלה רשומות על שמם של שלושת ערוצי החדשות המובילים (ערוץ 12, ערוץ 13 וכאן 11).
כפר עזה אחרי מתקפת הטרור של חמאס, 10.10.23 (צילום: חיים גולדברג)
נתון זה יכול להסביר פרסומים המתפרסמים בכלי תקשורת מסוים למרות שנפסלו לפרסום קודם לכן בכלי תקשורת אחר: יתכן כי כלי התקשורת המפרסם החליט להתעלם מהנחיית הצנזורה או מחלקים שלה. יצוין כי הצנזורה הצבאית לא תמיד דורשת לתקן או להסיר פרסום שהיא רואה בפרסומו עבירה צנזוריאלית, בשל החשש כי עצם ההסרה תמשוך תשומת לב ותהווה כשלעצמה אינדיקציה לנכונות או רגישות המידע.
עניין נוסף שקשור בשיקולי הצנזורה המצריך הבהרה הוא העובדה שרכיב האמת בפרסום אינו במוקד הבדיקה. הצנזורה מתמקדת בשאלות של נזק ממשי לביטחון ולכן פרסומים מוגזמים ומופרכים על נושאים רגישים כביכול, לא בהכרח יזכו לטיפול מצידה. גם לזהות הגורם המפרסם ולאמינותו ומקצועיותו יש משמעות ולכן אותו מידע המפורסם על ידי שני עיתונאים שונים, יכול לקבל טיפול טיפול צנזוריאלי שונה.
אין מחלוקת גם בקרב גורמי צנזורה, כי שינוי סטטוס לגבי מידע והפיכתו לאפשרי לפרסום צריך להימסר בזמן אמת לכל מי שהגיש אותו לעיון בלא קשר לשיוכו המערכתי
סוג נוסף של "עבירות" המתועד על ידי מערך הצנזורה הוא עבירות של אנשי הצנזורה עצמם, כגון אישורי פרסום שניתנו באופן שגוי או פסילות לא מוצדקות. אחד הדפוסים שניתן ללמוד עליהם הוא של כשל בתקשורת בין משמרות בצנזורה. במקרים של מידע שנפסל לפרסום, ואחר-כך, כשהשתנו הנסיבות, אושר לפרסום, נרשמו מספר מקרים בהם הפקיד המאשר לא הודיע לכלי התקשורת על כך שהסטטוס של המידע השתנה, וכך נוצר מצב שדווקא כלי התקשורת שהגיש את הבקשה לצנזורה מאוחר יותר, זכה בפרסום הראשוני. תקלות מסוג זה ואחרות מתועדות ומתוחקרות. ב-50 הימים הראשונים למלחמה נספרו תשע כאלה. בימים שלאחר מכן, ימי הפסקת האש, נוספו כמה מקרים סמוכים, שהיו ככל הנראה זרז לטענות העיתונאים כלפי הצנזורה.
דווקא בימים שלאחר מכן, בזמן הפסקת אש, נרשמו כמה אירועים סמוכים שעוררו טענות מצד עיתונאים שונים. אחד מההסברים הניתנים לצבר האירועים האלה מזכיר את התובנות המצטברות באשר לריבוי תאונות ביחידות לוחמות דווקא בזמני הפוגה, בשל עייפות מצטברת, נפילת מתח וחוסר תשומת לב.
עם זאת – אין מחלוקת גם בקרב גורמי צנזורה, כי שינוי סטטוס לגבי מידע והפיכתו לאפשרי לפרסום צריך להימסר בזמן אמת לכל מי שהגיש אותו לעיון בלא קשר לשיוכו המערכתי. לגבי חלק מהמקרים האלה, נמצא שההגשה המוקדמת שנפסלה, לא תועדה כראוי.
בשולי הדברים, טענה נוספת שעלתה מצידם של עיתונאים היתה כי מידע שהיה ברשותם ונמסר לאישור הצנזורה, התפרסם אצל עיתונאים אחרים. מה שהעלה את החשד כי הצנזורה היא זו שהעבירה, מסיבותיה, את המידע לאותם עיתונאים אחרים.
בנוגע לטענה זו מעניין לציין כי עיתונאים איתם שוחחה "העין השביעית" מתארים דפוס עבודה לפיו במקביל לפניה לצנזורה, נעשית לא פעם פניה גם לדובר צה"ל לקבלת תגובה טרם הפרסום.
אותם עיתונאים מספרים כי במקרים מסוימים לאחר שיחה ראשונית, נאמר להם על ידי דובר צה"ל כי ישנן עוד פניות של עיתונאים בקשר לאותו מידע ובהמשך המידע אכן מפורסם בכלי תקשורת אחר. האם דובר צה"ל מעביר מידע שנמסר אליו לתגובה על ידי עיתונאי אחד - לפרסום אצל עיתונאי אחר? בדובר צה"ל בחרו שלא להשיב לשאלה ישירה בנושא.
הוקלט ע"י הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה