המלחמה בעזה ממשיכה, ובפעם הראשונה בתולדות מלחמות ישראל בג"ץ אינו בתמונה, אפילו לא למראית עין.
גם העתירות המעטות שהגישו ארגוני זכויות אדם - נדחו: עתירת האגודה לזכויות האזרח בדרישה לבטל הוראת שעה הנוגעת להחמרת הצפיפות והרעת התנאים בבתי הכלא לנוכח גידול מספר האסירים בעקבות המלחמה; עתירת המוקד להגנת הפרט בנוגע למקום הימצאם של עצירים מעזה ועתירת רופאים לזכויות אדם בעניין פינוי בית החולים אל קודס. בג"ץ אף דחה עתירות לאפשר הפגנות נגד המלחמה ביישובים ערביים (המשטרה חזרה בה לבסוף מבלי שיינתן פסק דין).
בהחלטות הדחייה השופטים לא הכבירו מילים, ובעיקר הדגישו שמדובר במצב חירום ייחודי. העיתונאי אבישי גרינצייג פרסם בצדק ב"גלובס" מאמר עם הכותרת "הדרג המדיני, הצבאי והמשפטי הצליחו לשלב זרועות במלחמת חרבות ברזל".
שר המשפטים יריב לוין "הרים להנחתה" לבית המשפט העליון שהדגיש לציבור את אי התערבותו בניהול המלחמה בפרט ובענייני ביטחון בכלל. זה קרה כשלוין טען באופן שיקרי בראיון בערוץ 14 ששופטי בג"ץ "הביאו למצב של קשירת הידיים של היכולת שלנו להילחם" כאשר קבעו ש"אי אפשר היה לירות במי שמתקרב לגדר".
דוברות בתי המשפט הגיבה ש"בשנת 2018, בעקבות אירועים אלימים שהתרחשו סמוך לגדר המערכת בגבול רצועת עזה, הוגשה לבג"ץ עתירה שבה נטען כי מדיניות הפתיחה באש שצה"ל נוקט, הכוללת ירי חי במקרים מסוימים - אינה חוקית. העתירה נדחתה פה אחד על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט ציין בפסק הדין כי מתחם התערבותו בנושאים מעין אלה הוא מצומצם וצר ביותר, וממילא אין שום יסוד לטענה כי הוראות הפתיחה באש שונו עקב פסיקת בג"ץ".
מתגובת דוברות בתי המשפט עלול להשתמע ששופטי בג"ץ אישרו את הוראות הפתיחה באש לגופן, אבל האמת היא שהשופטים אפילו לא עיינו בהוראות החסויות ובחומר החסוי הנוסף שכן העותרים התנגדו לכך (הדבר מצוין בסעיף 25 לפסק הדין).
בניגוד לטענות השר לוין ותומכי ההפיכה המשטרית, מבחינת הגנה אמיתית על זכויות האדם של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, בג"ץ אף פעם לא היה באמת כתובת, ולמעט במקרים נדירים השופטים ככלל נמנעו מלהתערב בהחלטות מערכת הביטחון והממשלה. לעומת זאת, מבחינת מדינת ישראל נראה שבג"ץ אכן שימש עלה תאנה אפקטיבי.
מברק מ-25.1.1993, ששלח הציר בלונדון, גדעון מאיר, לסמנכ"ל אזור אירופה במשרד החוץ בישראל, מגלה כיצד עלה התאנה של בג"ץ עבד בפועל.
מאיר עדכן שנפגש עם מנהל אזור המזרח התיכון במשרד החוץ הבריטי, וכי האמריקאים והבריטים פועלים לבקשת ישראל לדחות דיון במועצת הביטחון של האו"ם, לפני החלטת בג"ץ בעתירה שהגישו האגודה לזכויות האזרח ואחרים נגד חוקיות הגירוש של פעילי החמאס ללבנון.
הדיפלומט הבריטי הודיע שהצליחו לדחות את הדיון במועצת הביטחון וכי בריטניה רואה שלושה תסריטים אפשריים בעקבות פסיקת בג"ץ: החלטה בדבר אי-חוקיות הגירוש שתפתור את הבעיה, החלטה על חוקיות הגירוש עם פירושים שונים שיקלו על ממשלת ישראל לשנות כיוון, והחלטה בדבר חוקיות הגירוש.
הדיפלומט הבריטי הסביר שב"שני התסריטים האחרונים הוא מניח שלא ניתן יהיה למנוע כינוס מיידי של מועצת הביטחון". התגובה של מאיר לדיפלומט הבריטי הייתה לא פחות ממדהימה, שכן אף שהוא ייצג ממשלה שנאבקה בבג"ץ על חוקיות עמדתה, הוא טען שגם אם אכן תהיה החלטה חד-משמעית של בג"ץ בדבר חוקיות הגירושים, "ייטב לאפשר תקופת המתנה נוספת כדי לאפשר לצדדים לכלכל צעדיהם בשיקול דעת".
כלומר, בזמן שיד אחת של הממשלה עומדת על הרגליים האחוריות בבג"ץ כדי להגן על עמדתה, היד השניה משתמשת בעצם הדיון בבג"ץ לצרכים דיפלומטיים וגם מנסה להשתמש בתוצאות האפשריות של העתירה כסולם לרדת מהעץ.
פרקליטת המדינה דאז דורית ביניש, החליטה לא לייצג את המדינה בבג"ץ ותיארה את פרשת המגורשים כאחת הקיצוניות והקשות שהתמודדה איתן. מעניין מה בייניש ועורכי הדין שייצגו את העותרים, בהם עו"ד לאה צמל ועו"ד יהושע שופמן, יחשבו כאשר יגלו כיצד הממשלה עשתה "סחר סוסים" במועצת הביטחון של האו"ם באמצעות עלה התאנה של בג"ץ.
ימים יגידו אם ניהול המלחמה הנוכחית בעזה והמשך הכיבוש של הגדה המערבית ללא עלה התאנה של בג"ץ, ישתלם למדינת ישראל ולא רק יזרז את הגעה של ישראלים לספסל הנאשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג. מצד שני, מבחינת הפלסטינים, לא בטוח שגם הסרת עלה התאנה של בג"ץ תסייע להם, שכן יש למדינת ישראל כלים נוספים כדי למנוע את הצלחתם לקדם הליכים בערכאות הבינלאומיות.