ערוץ "בריזה", המשדר בערוצי הלוויין תוכניות לקהל מזרחי, משווק את עצמו לאחרונה כ"ערוץ הכי ישראלי שיש", מה שמעורר את השאלה, האם ערוץ בעל תכנים מזרחיים יכול להיחשב כישראלי האולטימטיבי? דוגמה זו מצביעה על המאבק שמנהלות קבוצות חברתיות - לעתים בינן לבין עצמן - על הגדרות, שיוך למיתוסים, מושגים וערכים בחברה הישראלית, למען הכרה בלגיטימיות שלהן או בתרומתן למדינה, וכן על סטטוס חברתי-פוליטי. התקשורת ממלאת תפקיד מרכזי במאבקי הקבוצות הללו וממילא עולה השאלה, לאיזה צד נוטים עיתונאים ומה משפיע על הזדהותם עם חברי הקבוצות, ערכיהם ותרבותם.

המחקר בדק את סיקור הקיבוצים, ההתנחלויות, היישובים הערביים וערי הפיתוח החל משנות השישים ועד שנות התשעים בעיתונות הארצית, ניתח כיצד סוקרו הקבוצות הללו וניסה להבין אילו גורמים מסבירים את דפוסי הסיקור. מניתוח אלפי כתבות וראיונות עם עורכים וכתבים עולה כי תיאור הקבוצות בעיתונות תלוי בקרבה או ב"מרחק החברתי-אידיאולוגי" בין חברי הקבוצה לבין אנשי התקשורת.

למה הכוונה ב"מרחק חברתי-אידיאולוגי"? חוקרי תקשורת בעולם המערבי מאמינים שהמרחק בין קבוצות מסוקרות ובין אנשי התקשורת נוצר על רקע הדמיון או השוני במאפייניהם. כאשר לא קיימים מאפיינים דומים - על רקע דת, מין, סביבת מגורים, מעמד כלכלי-חברתי, העדפה מינית, גזע/עדה - נוצר ביניהם ריחוק, בעוד שמאפיינים דומים יוצרים קרבה. מידת הקרבה או הריחוק תשפיע על אופן הייצוג של הקבוצות החברתיות. כך, למשל, מסבירים את הסיקור השלילי והסטריאוטיפי של השחורים, ההיספנים, הנשים, ההומוסקסואלים והעניים בתקשורת האמריקאית על רקע השוני בין המאפיינים של המשתייכים לקבוצות אלה ובין מאפייני האליטות התקשורתיות, המורכבות מגברים לבנים ממעמד בינוני-גבוה, הטרוסקסואלים וכו’.

איור: אסף חנוכה

▪ ▪ ▪

האם בישראל מתרחש תהליך דומה? סוציולוגים מציינים כי מאפייני האליטה התקשורתית בישראל - הדומים לאלה של שאר האליטות, בתחומים אחרים - הם יהודים, אשכנזים, תל- אביבים-ירושלמים, חילונים, מבוססים כלכלית, ליברלים-מודרנים, מערביים, משכילים, יונים ותומכים בעקרונות של פשרה, פלורליזם, שוק חופשי ואינדיבידואליזם. מי שמכיר את מאפייני ערי הפיתוח, ההתנחלויות והאוכלוסייה הערבית מבין שבינם לבין מאפייני האליטות התקשורתיות לא היה הרבה מן המשותף, וכך נוצר אותו מרחק חברתי-אידיאולוגי. המרחק הזה התבטא בדפוסי הסיקור של שלוש הקבוצות הללו בכמה אופנים:

1. חוסר היכרות עם יישובי הקבוצה: מניתוח הכתבות עולה, כי בשל חוסר היכרות מתבלבלים העורכים בין ערי הפיתוח השונות ובין היישובים הערביים השונים (התרחשויות באור-עקיבא מתוארות כקורות באור-יהודה, אירועים בטירה מוצגים כאילו התרחשו בטייבה, והתחושה הנוצרת היא ש"אין זה משנה, טירה או טייבה, הכל אותו דבר"). אפשר למצוא בכתבות גם טעויות בשמות יישובים וכן בשמות מנהיגים, בהיסטוריה של הקבוצה, בתרבותה וכיוצא בזה.

2. שימוש נרחב בסטריאוטיפים ובהכללות: שלוש הקבוצות תוארו בצורה סטריאוטיפית ומוכללת. התושבים הוצגו כבעלי חשיבה משותפת, התנהגות דומה וערכים דומים.

3. מדיניות ארגון התקשורת כלפי סיקור הקבוצות: המרחק החברתי-אידיאולוגי הזה בין הצדדים משפיע על החלטות מסוימות המתקבלות בארגוני התקשורת, כמו מספר כתבים קטן, אם בכלל, שיוקצו לסקר את הקבוצה, הקצאת כתבים ממעמד ארגוני נמוך וכן אי תפיסת הקבוצה כקהל יעד של העיתון, מה שמאפשר לא לראות את המתרחש מנקודת מבטה המרחק גם משפיע על הגדרת החדשות המגיעות מהקבוצות, שהיא מוגבלת ומתרכזת בעיקר בפשע, אלימות, מצוקות חברתיות ואיום בטחוני.

4. חוסר נכונות לאמץ את סדר-היום, ההגדרות, הערכים והטרמינולוגיה של הקבוצה החברתית: לקבוצות הנחקרות יש סדר-יום שונה מזה של התקשורת. בעוד היישובים הערביים וערי הפיתוח סובלים ממחסור במשאבים ומבעיות תשתית, עסקה העיתונות בעיקר בפשע או בתחושת האיום הבטחוני שמשרים תושביהם. בנוגע לאימוץ הטרמינולוגיה שהקבוצות מציעות, הרי שהמתנחלים ביקשו להיקרא "מתיישבים" הגרים ב"יש"ע" או ב"יהודה ושומרון", אך בעיתונות העדיפו את המושג "מתנחלים" הגרים ב"גדה" או "בשטחים" (כנ"ל לגבי הביטוי "פלסטינים אזרחי ישראל", שהוצע על-ידי נציגי האוכלוסייה הערבית אך לא אומץ בעיתונות). אבל כדי להבין טוב יותר את השפעות המרחק החברתי-אידיאולוגי נבחן את ההתייחסות בעיתונות לכמה הגדרות שעליהן נאבקות הקבוצות: מיהו ישראלי, מיהו חלוץ ומי גר במערב הפרוע?

מיהו ישראלי?

מניתוח הסיקור של שלוש הקבוצות שנבדקו עולה כי הן תוארו בעיתונות כ"אחר", השונה מ"אתנו" ושהאירועים המלווים את חייו מתרחשים בגלל מאפייניו השונים. כתבות על ערי הפיתוח הופיעו לא אחת תחת הכותרת: "ישראל האחרת". מעניין שהשונות של תושבי עיירות הפיתוח בהשוואה לשאר הערים ול"ישראלי המצוי" אינה רק נרמזת בין השורות, אלא נאמרת במפורש: "...למעשה זו השאלה, אם בעיירות הפיתוח צמח במשך השנים זן אנושי מיוחד, שונה מזן ’הישראלי המצוי’..." ("הארץ", 12.1.90). עצם העלאת השאלה מצביעה יותר מכל על תפיסתו של מי שמעלה אותה.

בעוד שקיימת אי ודאות באשר לישראליותן של ערי הפיתוח, הרי שבנוגע לאוכלוסייה הערבית התשובה ברורה: בכתבות רבות נמצא כי כאשר דובר על "ישראלי" הרי שהכוונה היתה ליהודי. מניתוח סיקור ההתנחלויות עולה כי לא רק שתושביהן לא תוארו בעיתונות כישראלים האולטימטיבים, אלא שאינן נמצאות כלל בשטח ישראל: "כוחות הביטחון ממשיכים להתריע על פיגוע אפשרי בישראל או בהתנחלויות" ("הארץ", 17.4.97); "תקציב הכבישים: שקל בשטחים - על כל 4 שקלים בישראל" ("ידיעות אחרונות", 30.4.92); "...המתנחלים מייצגים מערכת יחסים מורכבת עם המדינה, ועם הישראליות בכלל..." ("הארץ", 15.8.95).

מי גר במערב הפרוע ומי מהווה פצצת זמן?

סמן אחר למרחק חברתי-אידיאולוגי יכול להיות קיום תחושה של איום מן הקבוצה, כיוון שלא סביר שעיתונאי ירגיש מקורב לאנשים העלולים לסכן אותו, את קבוצת ההשתייכות שלו או את הערכים שהוא מאמין בהם. מהניתוח עולה שהעיתונות חשה איום משלוש הקבוצות במהלך השנים שנבדקו, תחושה שהתבטאה בשימוש בביטויים שונים כמו "פצצת זמן", "חומר נפץ", "מערב פרוע" וכדומה. מוטיבים אלה הופיעו בעיקר לצד איזכור דמויות, ויז’ואלים מסרטים ומאפיינים מרכזיים אחרים מחיי המערב הפרוע, לדוגמה: "שרנסקי רוכב שנית... מתנחלים ויורים..." ("הארץ", 12.11.95); "...הכרוניקה הפלילית של הכפר הקטן והנידח היתה יכולה לפאר תולדותיה של כל עיירת בוקרים קשוחה במערב הפרוע..." ("הארץ", 21.7.95); "... ביום רביעי נראתה בית-שאן מנומנמת. בכלל, בין שתיים לארבע אחר-הצהרים היא נראית כמו עיירת רפאים. החבר’ה מעדיפים לשחק סנוקר באחד המועדונים..." ("ידיעות אחרונות", 24.12.93); "המערב הפרוע (טייבה) של ישראל" ("הארץ", 21.7.95). במקביל ציירה העיתונות, הפועלת מתל-אביב, את מרכז הארץ כמקום שפוי, רציונלי, מתקדם ומערבי שעליו להתגונן מהקבוצות המאיימות.

מיהו חלוץ?

קבוצות נאבקות כדי שיזהו אותן ויקשרו אותן עם מיתוסים שונים מחיי האומה. נראה כי מידת הנכונות של העיתונאים לאמץ זיהוי של קבוצה מסוימת עם מיתוס כלשהו קשורה לאותה קרבה חברתית-אידיאולוגית. דוגמה מעניינת לכך ניתן למצוא בניסיון של המתנחלים לקשור את עצמם למיתוס ההתיישבות והחלוציות. מניתוח הכתבות עולה כי בתחילת הדרך, בשנות השבעים, היתה נטייה של הכתבים לראות במתנחלים חלוצים, ובסיקורם שולבו מוטיבים ומיתוסים מתקופת החלוציות וקום המדינה הסיבה: אוכלוסייה בעלת דימוי חיובי, כמו אנשי הקיבוצים והמושבים, הלכה להתיישב שם. אולם לאחר מכן התחיל הדימוי להשתנות בצורה קיצונית. מהדוגמאות בולטת העובדה שמרבית העיתונאים לא אימצו את טענת המתנחלים כאילו הם החלוצים החדשים וממשיכי מסורת ההתיישבות בספר: "...ההתנחלות מעידה על חלוציות בערך כמו ששוק עבדים מעיד על פריחה חברתית..." ("ידיעות אחרונות",25.8.95); "החלום על הווילה" ("ידיעות אחרונות", 26.7.92); "מעט אידיאולוגיה ועוד פחות חלוציות... יש מעט מאוד אידיאולוגיה ועוד פחות חלוציות בהתיישבות באריאל..." ("הארץ", 13.7.88).

אולם בעוד שהמתנחלים זכו להיכנס ל"מועדון החלוצים" לפחות לתקופה קצרה, הרי שהיישובים הערביים ועיירות הפיתוח כלל לא זכו לכך. התייחסות יחידה שנמצאה לסוגיית ה"חלוציות" בנוגע לעיירות הפיתוח מראה מדוע לא יכולים תושביהן להיקרא "חלוצים": "...הם (תושבי כרמיאל) לא באו כחלוצים ישראלים הם באו לבניינים חדשים עם חשמל ומים זורמים בברזים..." ("ידיעות אחרונות", 18.9.64).

▪ ▪ ▪

כקבוצת ביקורת למחקר זה נלקחו הקיבוצים. מאפייני האוכלוסייה הגרה בקיבוצים הם: יהודים, אשכנזים, חילונים, מודרנים, מבוססים, יונים, בעד פשרה. קל לראות כי מאפיינים אלה דומים מאוד לאלה של האליטה התקשורתית, ויש כנראה בדמיון הזה כדי להסביר את הסיקור החיובי והקרבה החברתית-אידיאולוגית בין מרבית העיתונאים לבין הקיבוצים, לפחות עד אמצע שנות השמונים. לא נמצאו כלל סטריאוטיפים שליליים בייצוגם, אלא חיוביים בלבד: על-פי מקרה חיובי אחד הכלילו הכתבים וטענו כי כך קורה בכל הקיבוצים. בנוסף, הגדרת החדשות היתה מגוונת וכך גם השימוש במקורות המידע. באשר להגדרות, הרי שהקיבוצים תוארו כישראלים האמיתיים וכחלוצים האמיתיים והמקוריים, הם לא שויכו למערב הפרוע ולא תוארו כ"פצצת זמן". נסיונות מצד הימין או החרדים, החל מסוף שנות השבעים, לערער על חלוציותם ותרומתם של הקיבוצים למדינה, נתקלו בקיתונות של זעם מצד העיתונאים.

ד"ר אלי אברהם הוא מרצה לתקשורת באוניברסיטת חיפה. מאמר זה מבוסס על ספרו "ישראל הסמויה מעיני התקשורת" ("אקדמון", 2001)

גיליון 37, מרץ 2002