חוקר העיתונות ג' הוהנברג כתב ב-1969, בספרו הקלאסי "מדריך לעקרונות ולפרקטיקות של הדיווח החדשותי", ש"במנותק מההישגים של הטכנולוגיה המודרנית ומהשינויים שחלו לאחרונה באופן הדיווח החדשותי, העיקרון המנחה את הדיווח העיתונאי היום הוא אותו עיקרון שהנחה אותו תמיד: החתירה הבלתי פוסקת לתיאור האמת".

שנתיים לאחר מכן נשאל מרלון ברנדו כיצד היה מגדיר את אופן התנהלותה של העיתונות האמריקאית. "ארבעת עמודי התווך של העיתונות הכתובה", השיב ברנדו, "הם השקר, הטיפשות, תאוות הבצע וחוסר האחראיות המוסרית".

מבחינות רבות ניתן למקם את הביקורות - האקדמיות והפופולריות - שהוטחו (ועדיין מוטחות) באופן התנהלותה של התקשורת המסחרית הפופולרית מאז הנהגתה ופריחתה המטיאורית בסוף המאה ה-19 באנגליה, בין הקצוות הללו: בין הקצה האידיאליסטי, הגורס כי קיימת אמת אחת, אובייקטיבית, שמשתקפת וצריכה להשתקף בדיווחי התקשורת המסחרית (הכתובה או המשודרת), והקצה (הציני?) שטוען שכל מה שמעניין את "התקשורת" - המקצוע השני הכי עתיק בעולם - הוא למכור סיפורים. "האמת", לפי התומכים בעמדה זו, מעניינת עיתונאים בערך כמו שעיתונאים עניינו את מרלון ברנדו.

מטרתו של המחקר המסוכם כאן הוא להציע מודל שלישי לבחינת התכנים המיוצרים על-ידי התקשורת המסחרית (במקרה הזה, הכתובה). מטרתו לבדוק, מצד אחד, עד כמה עיתונאים אכן בוחנים את תפקידם (במודע או שלא במודע) כ"מספרי סיפורים" סובייקטיבים לעומת מדווחי מציאות "אובייקטיבית", ולטעון, מצד שני, כי האיכות ה"סיפורית" של דיווחי התקשורת יכולה לשמש לנו, חוקרי התקשורת וצרכניה, כלי אנתרופולוגי וסוציולוגי מצוין להבנת תרבויות וקהלים מסוימים. במלים אחרות, ברצוני לטעון כי אם אכן קיימת התאמה בין הדרך שבה עיתונאים תופסים את עבודתם לבין טכניקות של מספרי סיפורים - ואנחנו נראה שההתאמה הזו אכן קיימת - פיצוח תכנים תקשורתיים בכלים הלקוחים מעולם הכתיבה הדרמטית יכול ללמד אותנו על מיתוסים בסיסיים הקיימים בחברות מסוימות. מהבחינה הזו, כתיבה עיתונאית אינה שונה מכתיבת מחזות או תסריטים. אם זה המצב, השאלה היא איך אנחנו (הקוראים והחוקרים) עושים בכל זה שימוש ואיך אנחנו (העיתונאים) מסמנים לעצמנו קווים אדומים כדי לא למעול באמונם של אלה שמשלמים את משכורתנו (לא, לא המו"ל, אלא הקוראים).

מאמר זה מבוסס על עבודת מאסטר ב"תקשורת גלובלית" שהוגשה ל"לונדון סקול אוף אקונומיקס" באוקטובר 2001. המחקר כלל ניתוח טקסטים מהעיתונות הכתובה והמקוונת, כמו גם סדרת ראיונות עם עשרה עיתונאים ישראלים, פלסטינים, יהודים-בריטים וערבים-בריטים, שנערכה בין יוני ליולי 2001. העיתונאים, ששמם לא יצוין במסגרת מאמר זה, כותבים בעיתונים הבאים: "מעריב", "הארץ", "The Guardian Chronicle" ,"Al-Awda"  (אתר האינטרנט של המרכז הפלסטיני למען זכות השיבה), "Al-Hayat"ו- "Arabic News Agency" .

לבסוף יש לציין כי מסקנותיה של עבודה זו קוראות לניתוח מעמיק יותר מכפי שהתאפשר במסגרת המחקר. כמו כן הייתי רוצה להודות מעומק לבי לקבוצת העיתונאים שהואילו להעניק לי מזמנם ולהשתתף במחקר.

איור: בתיה קולטון

עיתונות כאמנות סיפורית

העיתונאים רואיינו בתל-אביב, לונדון, מזרח ירושלים ומערבה. הם נשאלו 13 שאלות זהות שנועדו לבחון בראש ובראשונה את האופן שבו הם רואים את עבודתם כעיתונאים ולבדוק באיזו מידה הם רואים את תפקידם כ"מספרי סיפורים". החלק השני של קבוצת השאלות נועד לבחון את עמדתם ביחס לסיפור משותף אחד: "סיפור" פריצתה של אינתיפאדת אלאקצה.

סדרת השאלות הראשונה חשפה דמיון ברור בין האופן שבו עיתונאים תופסים את מלאכתם לבין האופן שבו אנו נוהגים לחשוב על "מספרי סיפורים" מקצועיים, כמו סופרים, מחזאים וכו'. יותר מ"רצון לחשוף את האמת" תואר העיסוק העיתונאי כ"עשיית סדר" במציאות הסבוכה שהקיפה את העיתונאים בילדותם, ועדיין מקיפה אותם בבגרותם ("רציתי להיות מעורב בדרמה של החיים", "ההיסטוריה של העם שלי ריתקה אותי", "רציתי להיות או עיתונאי או ראש ממשלה"). חמישה מהעיתונאים ציינו כי קודם לכניסתם לעולם העיתונות הם השתעשעו בעיסוקים אמנותיים אחרים (ציור, כתיבה, פיסול ועוד). העיתונות, אם כן, היא סוג של יצירה אמנותית, ולא רק דיווח אובייקטיבי.

רק אחד מתוך העשרה אמר כי הוא "החליט להתעסק בעיתונות כדי לחקור את האמת". העיתונות, רוצה לומר, תוארה בשמות תואר הלקוחים מעולם האמנות, ולא מעולם הבילוש.

בנוסף, כל הנחקרים אישרו כי שלושת האלמנטים שעליהם מושתתת הכתיבה הדרמטית (לפי אריסטו) -"הגיבורים", "הקונפליקט", ו"הקהל" -הם כלי קריטי בעבודתו של העיתונאי.

העיתונאים הבהירו כי "סידור" המציאות ה"אובייקטיבית" המורכבת לכדי מבנה סכמטי-דרמטי "סובייקטיבי", שבו גיבור אחד נלחם בגיבור אחר (קונפליקט), ושבו מערך הכוחות בין הגיבורים נועד לספר ל"קהל" סיפור מסוים, מאפשר לעיתונאי להתגבר על מוגבלותו של המדיום העיתונאי-חדשותי התחום והרדוף בשיקולי דד-ליין, מספר מלים וכד'. בנוסף, כמו בכתיבה דרמטית, התגלה כי בעיני הכותבים יש קשר הדוק בין סוג הקהל (צרכן התקשורת הספציפית) לבין הסיפור שאותו ינסה העיתונאי "לספר". "המטרה שלי", הסביר עיתונאי ישראלי בעל דעות נציות, "היא לכתוב בדרך שתיראה הגיונית לקהל שמאלני ולעשות את החיים קצת יותר קלים לקהל ימני". "הדבר הראשון שאתה לומד בעיתונות", הסביר עיתונאי מוסלמי בעל דעות נציות, "הוא שאתה כותב לקהל שקונה את העיתון. אם אתה לא כותב לקהל שקונה את העיתון אתה תמצא את עצמך מהר מאוד מחוסר עבודה". "הכרת הקהל שלך", הסביר עיתונאי ישראלי בעל דעות יוניות, "היא חלק בלתי נפרד מהעבודה העיתונאית שלך, למרות שלפעמים אני מוצא את עצמי כותב 'דווקא' מתוך ידיעה שהדברים ייתפסו כפרובוקטיביים". נראה היה כי עיתונאים נמנעים מלספר לקהלים שלהם סיפורים שהם לא מעוניינים לשמוע.

עוד מסקנה מעניינת, בייחוד בקשר לסדרת השאלות הבאה (הנוגעת לאופן שבו העיתונאים הנשאלים סיפרו לעצמם ולקוראיהם את "הסיפור" של פרוץ אינתיפאדת אלאקצה) היא מידת החשיבות שהעיתונאים העניקו לממד הדרמטי בסיפוריהם - או בלשון דרמטורגית, לקיומו של מאבק או קונפליקט בין שני גיבורים מתחרים.

"אני תמיד אוהב לשמור על מתח דרמטי בסיפורים שלי", אמר עיתונאי ישראלי, "כי כך אני כובש את תשומת לבו של הקורא". "כתיבה על מאבק תמיד תהיה יותר מעניינת מכתיבה על שלום", אמר עיתונאי מוסלמי-בריטי. "כולם אוהבים לקרוא על דברים דרמטיים, כי זה הרבה יותר מעניין". "אנחנו, כבני-אדם, נמשכים לקונפליקטים", הסביר עיתונאי ישראלי, "בספרות, בשירה ובדרמה, כי הם מעוררים צבעים עזים ויש בחוויה הזו משהו חושני". "אתה חייב דרמה בסיפור שלך", הסבירה עיתונאית יהודייה-בריטית, "אחרת הקורא ישאל את עצמו -איפה פה הסיפור?"

לסיכום, הנחת היסוד כי עיתונאים מודעים לתפקידם כ"מספרי סיפורים", כמו גם למוגבלות "האמת" שהם מדווחים בכלי התקשורת המעסיקים אותם, לא הופרכה.

המיתולוגיה הסיפורית של האינתיפאדה

עשרת העיתונאים התבקשו "לספר את הסיפור" של אינתיפאדת אלאקצה ולהתמקד בתפקידם של כמה מהגיבורים המרכזיים: ראש הממשלה אהוד ברק, ראש הרשות-הפלסטינית יאסר ערפאת, חבר-הכנסת אריאל שרון, הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני.

כל אחד מהעשרה בחר להתחיל לספר את הסיפור מנקודת זמן שונה, שנגזרה מתפיסתו האידיאולוגית את הסכסוך הישראלי-ערבי. למרות שניתן לטעון כי האינתיפאדה התחילה, מעשית, עם עלייתו של אריאל שרון למתחם אלאקצה ב-29 בספטמבר 2000, נקודת הפתיחה של הסיפור בתשובות העיתונאים שנשאלו נעה מתקופת התנ"ך, דרך המאה ה-19 (תחילתה של התנועה הציונית), 67' (מלחמת ששת-הימים), 93' (הסכם אוסלו) ועד ספטמבר 2000.

האופן שבו גוללו העיתונאים את "הסיפור" תואם את המבנה הסכמטי של מיתוס דוד וגולית. באופן כללי, ובמגבלות המחקר הנוכחי, ניתן לקבוע כי ככל שעיתונאי מסוים הוא נצי יותר בדעותיו, כך כוחם של גיבורי הצד שלו יפחת בעיניו (תיאור הצד שלו כדוד), וכוחו של הצד שמנגד יגבר (תיאור הצד שמנגד כגולית) - ולהפך. למשל, בעיני עיתונאי ישראלי בעל דעות נציות, ערפאת "לא השתנה" ואינתיפאדת אלאקצה היא לא יותר מאשר "המשך יישום תוכניתו ארוכת הטווח לחסל את ישראל ולהקים במקומה מדינה פלסטינית". במלים אחרות, ערפאת היה בשליטה והאנתיפאדה היתה אירוע מתוכנן, חלק מתוכנית. משמע, ערפאת הוא מנהיג חזק.

לעומתו, עיתונאי פלסטיני בעל דעות נציות הסביר כי "הידיים של ערפאת היו קשורות כשהוא חתם על הסכם אוסלו". להבדיל, עיתונאי יהודי-בריטי בעל דעות יוניות הסביר כי "ערפאת לא יכול לקבל את הצעתו של ברק (בקמפ-דייוויד), כי אם הוא היה חותם על ההסכם הוא היה חותם על צו ההוצאה להורג שלו". במלים אחרות, ערפאת הוא מנהיג חלש.

עיתונאי ישראלי בעל דעות נציות, שנשאל על אחריותו של ברק לפרוץ האנתיפאדה, הסביר כי "ברק היה מוגבל מאוד, ולמעשה לא היה לו מושג מה קורה סביבו. הוא היה כמו נזיר בודהיסטי שמאמין שאם הוא יגדל פרח על הראש הוא ישיג נירוונה". כלומר, ברק היה חסר שליטה.

בנוסף, ושוב בהתאם למיתוס התנ"כי, נקיטת יוזמה (ללא התגרות) היא צעד שלילי שמעיד על זהותו של גולית. לפיכך, פעולה תתואר תמיד כ"תגובה". בבואו לתאר את התגובה הפלסטינית לעלייתו של שרון למתחם אלאקצה, התמקד עיתונאי פלסטיני ב"אלף השוטרים שהקיפו את שרון ושירו במפגינים שנהרגו במהלך ניסיון להגן על מקום קדוש". בדומה התמקד עיתונאי ישראלי בעל דעות יוניות ב"שבע השנים הארוכות שבהן משכנו ומשכנו את אוסלו, עד שהפלסטינים לא יכלו יותר". לעומתם הסביר עיתונאי ישראלי בעל דעות נציות כי תפקידו של שרון בסיפור האינתיפאדה הוא "מקרי לחלוטין".

לסיכום, העיתונאים שהשתתפו במחקר, ושהעידו (במסגרת קבוצת השאלות הראשונה) על הדמיון הרב שקיים בין עיסוקם העיתונאי לבין העיסוק הסיפורי-בדיוני, המשיכו והדגימו כיצד תפיסתם את המציאות, גם כאשר זו מורכבת מאוד (אינתיפאדת אלאקצה), נופלת במודלים סיפוריים שבו גיבור אחד (דוד) נלחם בגיבור אחר (גולית), שבו גיבור אחד יוזם (גולית) וגיבור שני מגיב (דוד), שבו גיבור אחד עתיד לנצח והשני להפסיד.

עם זאת, העובדה כי העיתונאים מודעים לאיכות הסיפורית-סובייקטיבית של דיווחיהם אינה מורידה מהלהט שבו הם שוללים גרסאות מתחרות לזו "שלהם". למשל, עיתונאי ישראלי נצי קבע כי ישנם עיתונאים שמאלנים שהדיווחים שלהם מוטים. עיתונאי ישראלי נצי אחר קבע כי "נכון שהאמת היא דבר מסובך, אך עדיין יש אמיתות שאי-אפשר להתכחש להן, ורוב התקשורת הישראלית תומכת בלי בושה בצד הפלסטיני". עיתונאי פלסטיני קבע כי הדיווח ה"מרשים" ביותר (קרי, הקרוב ביותר ל"אמת") מצוי בעיתון "הארץ" ועיתונאית בריטית-יהודייה קבעה כי "לעיתון (הבריטי) 'גארדיאן' יש עמדה מאוד מסוימת (קרי, אנטי-ישראלית) ביחס לישראל". נראה כי ההכרה בסובייקטיביות של הדיווח התקשורתי אינה סותרת, בעיני עיתונאים, את הצורך לטעון כי הדיווח הסובייקטיבי שלו יותר אובייקטיבי מדיווחים אחרים.

עד כה התמקדנו באופן הבניית הדיווחים התקשורתיים, כתיבתם או עריכתם. מה לגבי בחירת הנושאים התקשורתיים על-ידי העיתונאים? במהלך הכנת המחקר נדרשו העיתונאים לבחור את "הסיפור החשוב ביותר שלהם שפורסם בשנים האחרונות במסגרת כיסוי הסכסוך הישראלי-ערבי". לאחר ניתוח התשובות הסתמנה התאמה בין בחירת הנושאים התקשורתיים על-ידי העיתונאים, לבין "הסיפור" האידיאולוגי שהם מעוניינים לספר. במלים אחרות, הסקופ הגדול ביותר בעיני העיתונאים היה ה"סיפור" שהוכיח לקוראיהם (לדעתם) כי הם צדקו בתפיסתם הסובייקטיבית את הסכסוך הישראלי-ערבי.

סיכום

האם מה שמנחה את העיתונות הוא "החתירה הבלתי פוסקת אחר האמת" (הוהנברג), או "השקר, הטיפשות, תאוות הבצע וחוסר האחראיות המוסרית" (ברנדו)? ככל הנראה אף אחת משתי הקביעות אינה נכונה (או, אם להיות נבזי, קצת מכל אחת מהן). במנותק מהספורט הבינלאומי (לא רק בישראל) להאשים את התקשורת בטיפוח סוגיות פוליטיות צרות, הייתי רוצה לטעון כי עיתונאים הם מספרי סיפורים כנים, המנסים, במגבלות הרבות של המדיום הנתון להם, להבנות סדר במציאות מסובכת שבלתי אפשרי לתארה בידיעה חדשותית, או במאמר דעות, של 300 מלה. הבניית הסדר הזו תלויה הן בעמדותיו האידיאולוגיות-הסובייקטיביות של העיתונאי, והן בדרישותיו של הקהל הספציפי שהעיתונאי (חושב שהוא) מתכתב אתו.

לפיכך, על צרכן התקשורת הרוצה להבין "מה באמת קורה" לקחת בחשבון את הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של העיסוק העיתונאי ולהצליב כמה מקורות עיתונאיים (או כמה כותבים).

מצד שני, על העיתונאי המעוניין להתקרב קצת יותר להגדרה האידיאליסטית של המקצוע העיתונאי ("חיפוש האמת") לאתגר את תפיסות העולם הסובייקטיביות שלו ולנסות להבין את עמדות "הצד השני" - יהיה אשר יהיה.

בעז גאון כותב ב"מעריב". לאחרונה סיים לימודי מוסמך ב-London School of Economics

גיליון 39, יולי 2002