לונדונים לרגע

עם כל יום שעובר מתבררים פרטים חדשים על תקיפת חיל האוויר הישראלי בסודאן. הבוקר מדווח בכל העיתונים כי ברשת הטלוויזיה ABC נמסר שלמעשה התבצעו שלוש תקיפות בסודאן, ולא שתיים, כפי שדווח עד כה. איך קורה ששבועות אחרי התקיפה ו-72 שעות לאחר הפרסום הראשוני מתגלה פרט בסיסי כמו מספר התקיפות? אולי זה קשור לכך שסודאן מדינה גדולה למדי ומרוחקת ממערכות העיתונים המרכזיים. הנה כך טוען דובר משרד החוץ בחרטום, עלי א-סאדיג: "לרשויות בסודאן נודע על התקיפה הראשונה רק לאחר שבוצעה התקיפה השנייה".

ההסבר של הדובר הסודאני מובא בדיווח מאת אורלי אזולאי וסמדר פרי ב"ידיעות אחרונות". זהו גם הדיווח היחיד על התקיפה שמגיע הבוקר עד לכותרת ראשית בעיתון, ובצדק. שתי הכתבות מביאות ל"ידיעות אחרונות" באופן בלעדי פרט מהותי נוסף לגבי התקיפות – הן בוצעו על-ידי מטוסים ללא טייס. פרט זה שאוב מידיעה שמתפרסמת ב"טיימס" הלונדוני שמופץ הבוקר. קוראי "ידיעות אחרונות" יכולים להרגיש לונדונים לרגע. קוראי יתר העיתונים מוזמנים לגלוש לאתר הבית של עיתונם, שם מיהרו להעלות ידיעות עם הפרטים החדשים.

למרות המידע החדש, הידיעה על התקיפה הבלתי מאוישת מופיעה ב"ידיעות אחרונות" רק בעמ' 11. כשהכותרת הראשית בעיתון הנפוץ במדינה מפנה את הקורא לידיעה באמצע העיתון, ברור שעוד יום ללא חדשות מסעירות עבר על מערכות העיתונים.

יום של חול

על המחסור בידיעות חדשותיות של ממש מעידות גם שתי כתבות צבע גדולות הכלולות הבוקר ב"ידיעות אחרונות". כל הכפולה המרכזית בעיתון מוקדשת לרשימה מאת רז שכניק, שבילה אתמול עם אוהדי ישראל במשחק הכדורגל של הנבחרת הלאומית מול יוון, ושמע מהם על המחסור בשירי עידוד לנבחרת, על הסיבות שהביאו כמה מהם למגרש, ועל העלויות של רכישת הכרטיסים. עמוד שלם נוסף מוקדש לחוויותיו של יהודה נוריאל, שנשלח לבלות באירוע השקת דגמים חדשים של חברת יאכטות בריטית.

בדרך כלל, כתבות מסוג זה מוצאות את מקומן בעמודי החדשות של יום שישי, כשהפרסומות מרובות והשטח הדורש מילוי בטקסט גדל לממדים מוגזמים. לקראת חג הפסח, גם הגליונות הדקים של ימי ראשון כבר אינם דקים דיים, אבל מיעוט ההתפתחויות בימי שבת נותר כתמול שלשום. "אנחנו על המצה", מסכם שכניק את מצב ענף הכדורגל הישראלי. גם העיתונים כבר מונחים על מצותיהם, ורק רצף האירועים שמחוץ למערכות העיתונים מתעקש להתנהל בעצלתיים, כאילו מדובר בימי חול.

יד חמישית, טסט לשנה

ב"מעריב" בוחרים להתמקד הבוקר בניתוח ההחלטה של ועידת מפלגת העבודה להצטרף לממשלת נתניהו. בעיתון פעלו בצורה מתבקשת, ובדקו מעט לעומק מה כתוב בהסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד, בעיקר בפרק הכלכלי-חברתי שלו. "כך קונים את הוועידה", מסבירה הכותרת הראשית של העיתון, ובכפולה הפותחת מדווחת מרב דוד על ההטבות שהובטחו למגזרים שונים, המיוצגים במידה ניכרת ברשימת החברים בוועידת המפלגה.

לפי הדיווח של דוד, בהסכם מופיעים סעיפים המעניקים הטבות בסך מאות מיליוני שקלים לגמלאים, לחברי ההסתדרות, לנשות נעמת, לדרוזים, לבדואים, לקיבוצים, למושבים ועוד. בטור פרשנות נלווה מתאר בן כספית את העסקה כקניית מפלגה ב"מחיר מציאה". ואמנם, בסיום הדיווח של דוד מצוין כי גם בעבר הופיעו סיכומים דומים בסך מאות מיליוני שקלים בהסכמים קואליציוניים, בלי שאלה יתורגמו להחלטות ממשלתיות.

אם כך, מדוע היה בהם כדי לשכנע את חברי הוועידה לתמוך בכניסה לממשלה? גם אם ההבטחות לא יתממשו, תמיד כדאי להיות קרוב לצלחת של מי שאינו סתם חבר-כנסת מן השורה. כפי שמנסח זאת אחד מחברי הוועידה המצוטט בדיווח של דוד – חברי הוועידה הצביעו בעד הכניסה לממשלה כדי ש"יוכלו לקבל טובה מאיזה שר".

מסתערבים

הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת לבכירי הליכוד, שרק מחר ישמעו מנתניהו מה יהיה תפקידם בממשלתו (סיפור שמופיע בכל יתר העיתונים במיקום צנוע בהרבה). בתחתית השער מופיעה ידיעה תחת הכותרת "שוטרים התחפשו לערבים כדי ללכוד מתפרעים יהודים". יהונתן ליס מביא את הסיפור בהרחבה בעמ' 7 של העיתון, ושואב את פרטיו מתוך דיון בבית-משפט השלום בכפר-סבא. לפי דיווחו, שוטרים במחוז ש"י התחזו לפלסטינים, העמידו מכונית בעלת לוחות זיהוי פלסטיניות בכניסה למאחז חוות-גלעד, והמתינו שהמתנחלים יידו עליהם אבנים. "כעשר דקות בלבד" אחר-כך החלו האבנים להתעופף, והשוטרים עצרו את המיידים. נוסף לעובדות המקרה, מביא ליס גם תגובות בעד ונגד שיטת ההתחזות.

לעומת הטיפול של "הארץ", בולט לרעה האופן שבו מדווח על אותו סיפור ב"ישראל היום". הכתבת, או עורכיה, פיספסו כמעט לחלוטין את המידע הטעון בפרשה. בידיעה קצרצרה בת 55 מלים בלבד, המופיעה בטור צד בעמ' 7, מדווחת אפרת פורשר על המקרה תחת הכותרת "ביהמ"ש בביקורת חריפה על משטרת ש"י". על ההתחזות של השוטרים יכול הקורא ללמוד רק בקושי, בין השורות.

כתב אחד יותר או פחות

רן רזניק מדווח הבוקר ב"הארץ" כי בבית-החולים רמב"ם בחיפה קיבלה חולה בת 83 מנת דם שגויה במהלך ניתוח, וכתוצאה מכך פיתחה קוצר נשימה שהלך וגבר עד שמתה כעבור שבועיים מאי-ספיקה נשימתית ואי-ספיקת לב. סיפור זה בא בהמשך לכמה ידיעות שהעביר הכתב בשבועות האחרונים, מאז יישר את ההדורים עם הנהלת העיתון וחזר לסקר באופן קבוע את תחום הרפואה. על-פי קריאתן, נראה כי מקור ידיעות אלה אינו בהודעות לעיתונות, אלא בעבודה עיתונאית מהסוג הוותיק יותר. הנה דוגמה למידת ההשפעה שיכולה להיות לכתב אחד.

ידיעת תקשורת אחת

בועז ביסמוט מדווח ב"ישראל היום" על קריקטורה שהתפרסמה בימים האחרונים בכמה עיתונים בארה"ב, בין היתר ב"ניו-יורק טיימס". הקריקטורה מובאת גם ב"ישראל היום", ולפי תיאורו המדויק של ביסמוט, נראה בה "חייל ללא ראש המניף חרב ביד אחת ודוחף מגן דוד בעל שיני כריש ביד שנייה, ואלה רודפים/מאיימים על דמות נשית קטנה וכפופה שעליה כתוב 'עזה'". גורמים יהודיים, מדווח ביסמוט, הזהירו כי פרסום הקריקטורה ב"ניו-יורק טיימס" צריך להדליק נורה אדומה.