משבר האקלים

"המדענים עוקבים בתדהמה: החום באוקיינוסים שובר שיאים, וזה יעלה לכולנו ביוקר", נכתב בכותרת כתבה של ד"ר אבנר גרוס, חוקר שינויי אקלים באוניברסיטת בן-גוריון, במוסף "הארץ". גם נדב איל במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מקדיש את בדל טורו, אחרי התפלפלות ארוכה בנוגע למהלכים הדרמטיים בכנסת שמחר כולנו נשכח, להתחממות האוקיינוסים.

"הדרמה הגדולה של החודשים האחרונים אינה מתרחשת בתל אביב, באיראן או באוקראינה, אלא דווקא בלב ים", כותב ד"ר גרוס, "בשלושת החודשים האחרונים מדענים ברחבי העולם (ואני ביניהם) עוקבים בדאגה אחר עליית טמפרטורת פני שטח האוקיינוס. תחילה הייתי משוכנע שמישהו פרץ למאגרי איסוף הנתונים והסיט אותם למעלה באופן מלאכותי. לאחר מכן דמיינתי שאולי יתברר שזו בסך הכל שגיאה של סטודנט לא ערני. לבסוף השתכנעתי שזו לא טעות, זו המציאות: בכל יום שעבר מאז 21 במרץ ועד היום, נשבר שיא יומי בטמפרטורת מי הים העליונים. השבוע נמדדה הטמפרטורה החמה ביותר לתקופת האביב מאז שהחלו המדידות במי פני השטח באוקיינוס האטלנטי, גבוהה בפער בלתי נתפס מהשיא הקודם". את ההמשך ניתן לקרוא כאן.

שבוע הספר

מדור הספרות של "ידיעות אחרונות", הנפתח באחוריו של מוסף הבידור, פוטר עצמו לכבוד שבוע הספר מפרסום ביקורות וראיונות חדשים וממחזר ראיונות ישנים שפורסמו בעבר בעיתון עם סופרים ישראלים שנפטרו מן העולם. א.ב יהושע מסכם יפה את העניין כולו בסופו של טור העורך, אלעד זרט: "שישה מתוך המרואיינים הלכו לעולמם בעשר השנים שעברו עלינו. מה הם היו אומרים על היצירה המכוננת שלהם במציאות הישראלית של ימינו אין לדעת. אולי היו פוטרים את העניין כפי שא.ב יהושע אמר לי בשעתו: 'איך אני יושב בבית הזה, עם הנוף הזה, ובמרחק כמה קילומטרים מתחוללים מאבקים ואנחנו לא נותנים להם יד מספיק".

בקדמתו של המוסף, כוכב השער הוא המוזיקאי מוש בן ארי. גם הוא יושב בבית, וגם הוא מודע למאבקים, אבל ייסורי המצפון נעלמו. "ברפורמה המשפטית יש טוב ויש פחות טוב", הוא קובע בציטוט מודגש המסכם את משנתו, "פוליטיקאים שהיום נגד הרפורמה פעם היו בעד. זה לא איזה הר שאם נכבוש אותו הכל יהיה בסדר, וכלום לא שחור ולבן. צריך לתקן. לא יצאתי מעולם לשום הפגנה פוליטית. יצאתי למחאת הקוטג' והופעתי. כשמדובר על פוליטיקה זה לא מעניין".

הבושה

מיכאל קליינר, נשיא בית הדין של הליכוד, מקדיש את טורו ב"מעריב" לבחירות בלשכת עורכי הדין ולהיבט הפוליטי הברור, בהיותם של נציגי הלשכה לשון מאזניים בוועדה למינוי שופטים. ליתר דיוק, הוא מקדיש את טורו להלבנת דמותו של אפי נוה, ראש הלשכה לשעבר ומי שהעז להעמיד עצמו לבחירה שוב, למרות הסתבכויותיו הציבוריות והפליליות. וכמובן - אופורטוניסט המזהה מוקדי כוח ומתחבר אליהם בהתנהלות מפוקפקת ומעוררת בחילה. או במילים אחרות: מועמד מחנה הימין.

"גם מרבית מתנגדיו המושבעים של נוה לא כופרים בכך שהוא המועמד הטבעי להוביל את הלשכה בשעתה הקשה", כותב קליינר, ואז מנפק את הפנינים הבאות, שיכולות בקלות להירשם בספר האנדרסטייטמנטס הגדול: "הוא לא משפטן דגול כמו גולדנברג וליבאי, לא מהפכן אמיץ דוגמת דרור חוטר ישי ודורון ברזילי, אבי משוב השופטים עליו השלום". מה הוא כן? "איש מעשים ופשרות, אשר קידם את מעמדה של הלשכה והעניק לעורכי הדין השתלמויות איכותיות וגאווה מקצועית".

את העובדה שכיכב בפרשת "מין תמורת מינוי" עם השופטת אתי כרייף הוא פוטר בטענה של "חזקת החפות", כאילו הכרעה של בית המשפט יכולה להעלים את הראיות המזוהמות שנחשפו במהלך הפרשה. את הרשעתו בגניבת מעבר הגבול עם המאהבת שלו באותה עת הוא פוטר כ"זוטי דברים". הרי מי מאיתנו לא חצה אי פעם מעבר חציה ברמזור אדום, אכל קוטג' שעבר תאריך התפוגה שלו או התגנב בביקורת דרכונים בנתב"ג?

אפי נוה וזוגתו בר כץ בבית-משפט השלום בראשון-לציון (מאחור: העיתונאים משה גורלי וגור מגידו). 24.2.2019 (צילום: אבי דישי)

את הפרק בתוכנית "עובדה" שהציג את נוה כסוחר סוסים בליבה של מערכת המשפט, המשמש קודקוד בהזניית מינויים למשרות המצריכות קודם כל ולפני הכל ניקיון כפיים ודעת, פוטר קליינר כחשיפה שדווקא תעזור לנוה להיזכר שלא לחזור על כך (אגב כך מוכיח קליינר תמימות או בורות תקשורתית מאין כמוה, כשהוא כותב כאילו התוכנית שודרה בעל כורחו של נוה ולא, ואני מוכן להמר על כך במחיר של קפה ומאפה בבית משפט שלום לבחירתו של קליינר - יוזמה של נוה עצמו).

נוה, מסכם קליינר, הוא בסך הכל "איש מעשים ופשרות" ש"נפל קורבן להצלחתו המסחררת". עצוב שכך משפטן בכיר בימין מתייחס לאדם שהעדויות להתנהלותו הנכלולית, המבישה והבזויה גלויות וחשופות כבר שנים. זו כניעה לגישה שהנחיל נתניהו למחנה שלם, לפיה המטרה מקדשת את האמצעים והניצחון הוא הערך היחיד. מצערת במיוחד העובדה שהיא פשתה גם בקרב משפטני המחנה, מי שאמורים היו להיות המעוז האחרון שרואה ביושר ובהגינות מטרה בפני עצמה.

ב"בשבע", עיתון החרד"לים, מקדיש עמנואל שילה את טור העורך לבחירות בלשכה וקורא ל"אחינו עורכי הדין מהמחנה הלאומי" למנוע בכל מחיר את בחירתו של עמית בכר ליו"ר הלשכה. שילה, יהודי שומר מצוות ומטיף צניעות שוודאי נגעל עד עמקי ציציותיו מאישיותו והתנהלותו של אפי נוה, נזהר שלא להזכיר את שמו לכל אורך הטור, מה שהופך את דבריו לנלעגים עוד יותר.

יש עוד מי שמחזיקים את האבחנה בין טוב לרע. ב"מקור ראשון" מתייחס יהודה יפרח לאותן עלילות של נוה שקליינר כותב עליהן, ובמקום לבטל אותן ברוח המעשיות הפוליטית נותן להן את משקלן הראוי: התיק בפרשת "מין תמורת מינוי" נסגר ככל הנראה רק כדי לחפות על קלונה של המערכת, שהיה נגלה אם היה מתנהל משפט, למרות שמדובר בפרשייה פלילית לכאורה ומכוערת במיוחד: נציג ציבור המסייע לעורכת דין להתמנות לשופטת כשהם מנהלים רומן סודי.

הטיעון כי יתכן שהקשר ביניהם לא היה דווקא למטרות מינוי, כותב יפרח, "לא מחזיק מים. הרי כל נותן או מקבל שוחד יכול לטעון שלצד הנימוק המושחת היה לו גם נימוק 'כשר'. מימנתי לימודי רפואה בחו"ל לבן של ראש העיר, יטען היזם, לא רק כדי שיאשר לי פרויקט פינוי-בינוי אלא גם כי אני באמת אוהב אותו". גם בפרשת גניבת הגבול יצא נוה בזול, כש"הורשע לבסוף על סעיף מגוחך של יציאה מישראל וכניסה אליה שלא כחוק, אשר מותג בלולייניות כ'קבלת דבר במרמה'".

"אבל הסיפור כאן הוא לא נוה אלא הימין", כותב עוד יפרח, "לא יכול להיות שהימין יכשיר שרימפס כדי לקושש כוח. אם המחנה הלאומי ישים מבטחו על משענת הקנה הרצוץ הזו, הוא גם ייחנק מערפיח העיר וגם יטבע עם הדגים". הוא מזכיר גם את נתניהו וניסיונו האומלל עם ח"כ טלי גוטליב. כותרת המאמר מסכמת הכל יפה ברוח היהדות, במקום מטרה המקדשת את האמצעים, "מצווה הבאה בעבירה".

כלכלה

"הלווים הגיעו לקצה: הסיכון ששוק המשכנתאות לא ראה מעולם", נכתב בכותרת הידיעה הראשית של "גלובס", מאת דרור מרמור. "לראשונה בתולדות המדינה, תקופת הפירעון הממוצעת של משכנתה מתקרבת למגבלת בנק ישראל - 30 שנה. בלי תפנית חדה ומפתיעה, הלווים יגלו בקרוב שפתרון הקסם של פריסת ההלוואה לעוד שנה או חמש כבר לא עובד - ושוק המשכנתאות יתעורר למציאות חדשה".

"קבלו תזכורת מה הפחיד כל כך את בנק ישראל בשנת 2013 וגרם להם לצאת בשלל מגבלות", מזכיר מרמור, "'בשנת 2013 נרשם שיא בהיקף המשכנתאות החדשות, שהגיע ל-4.3 מיליארד שקל בממוצע חודשי. הלוואה ממוצעת לרכישת דירה גדלה ל-600 אלף שקל', כתבו אז בבנק. באותם ימים, ריבית המשכנתה הממוצעת עמדה על 2.1% במסלול הצמוד ו-3% במסלול הלא צמוד. ומה קורה היום? המשכנתה הממוצעת עומדת על כמיליון שקל, סך המשכנתאות היה
6.5 מיליארד שקל במאי (ממוצע של 6 מיליארד שקל מתחילת השנה), והריבית הממוצעת במסלולים הלא צמודים עומדת על 5.4% ועל 3.6% במסלולים הצמודים - פערים של עשרות אחוזים כמעט בכל בחינה. מי שהיה מבוהל בזמנו, עלול לקפוץ היום מהגג".

"מדד מאי הפתיע: עלה ב-0.2% בלבד", נכתב בכותרת קטנה על שער "ידיעות אחרונות", שמפנטז: "המשמעות עבור נוטלי המשכנתאות: בנק ישראל עשוי להפסיק בחודש הבא את העלאות הריבית". לא היה מקום בכותרת לכתוב מהי המשמעות עבור רוכשי הדירות: המחירים ימשיכו לעלות.

הזירה הפוליטית

כותרות העיתונים והפרשנים הפוליטיים עסוקים כולם בבחירות לנציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים. הקונצנזוס הרחב של הפרשנים הוא שמדובר ב"דרמה". הקונצנזוס של צרכני התקשורת הוא שהפרשנים שוב, בפעם האינספור, נתפסו עם המקלדת למטה, לא היה להם מושג מה יתרחש בבחירות שכל כך הרבה מילים נשפכו עליהן. לחלקם אין מושג גם עכשיו, בדיעבד, מה באמת קרה שם. הם יכולים להתנחם בכך שנראה שהפעם גם לפוליטיקאים עצמם זה לא ממש ברור.

הכותרות הראשיות: ב"הארץ" יורדים על נתניהו עם "טעות בשיפוט". ב"מעריב" יורדים על הליכוד עם "נקרעים מבפנים". ב"ידיעות אחרונות" מנסים להביא ניוז עם "תוכנית הגיבוי של לוין". וב"ישראל היום" מעדיפים לא להסתבך והולכים על "רוסיה פותחת נציגות רשמית בירושלים", "פרסום ראשון" של אריאל כהנא.

"הליך פורמלי של קביעת נציגי הוועדה לבחירת שופטים, שמעולם לא עניין איש, הפך ליום שידורים דרמטי. הוא הפיל את הבורסה, החליש את השקל ומרט את עצביה של מדינה, שכבר חצי שנה חיה על הקצה", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". ורטר לא מייחס לנתניהו תוכניות נפתלות. לדבריו, ראש הממשלה רצה שייבחרו נציג לאופוזיציה ונציג לקואליציה, אך כוונתו סוכלה על-ידי לוין, סמוטריץ' ורוטמן, בגינם שמר על עמימות עד הרגע האחרון ואיפשר בלגן; ח"כ טלי גוטליב - להלן הבלגן; והח"כים האנונימיים שבחרו בנציגת האופוזיציה מאחורי הפרגוד.

רה"מ בנימין נתניהו במליאת הכנסת בעת ההצבעה למינוי נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים; 14.6.23 (צילום: יונתן זינדל)

"נתניהו היה במיטבו באופוזיציה, מול ממשלת בנט-לפיד", טוען נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", "הוא הצליח לגבש חזית פוליטית ממושמעת, מהודקת, חדורה ברוח לחימה. תחושת האחדות פיעמה גם בבוחרים: הוא יצר אחוות מקופחים שהשתרעה ממזרחים חילונים עד חרדים אשכנזים. אם חלק מתחושת הקיפוח היה מיתוס, בלוף, פייק, זה רק העצים את ההישג. מנגנון ההסתה שיצר - מה שבנט כינה 'מכונת הרעל' - היה יעיל להפליא. הוא תרם תרומה מכרעת לניצחונו בבחירות. אבל עם מכונת רעל לא מנהלים מדינה".

"מבחינה פוליטית, לנתניהו כדאי להמשיך את ההידברות עד אין קץ", כותב עמית סגל באותו מוסף, כמה דפים מאוחר יותר, "מבחינה כלכלית, נתניהו צריך לשים קץ לאי הוודאות ולוותר כמעט על הכל. מבחינה קואליציונית, נתניהו צריך להתקדם בכל הכוח. ובתוך משולש הברמודה הזה הוא מנסה לנווט בלי לצלול למים ולטבוע".

"לוי אשכול טבע בשנות ה–60 את המונח 'שמשון דער נעבעכדיקער', כמשל לישראל של אותם ימים: חזקה, אך משימה עצמה כחלשה", מסכם ורטר, "נתניהו לא צריך להעמיד פנים. הוא חלש. תמיד הכיר את מגבלות הכוח שלו מול מערכות שונות, פוליטיות, כלכליות, ביטחוניות. בדרך כלל ידע גם לשקלל את צעדיו בהתאם. אבל בנחלתו שלו היה שליט בלתי מעורער, מהבייס שבקלפי ועד נבחריו. לא עוד. דווקא בקואליציית הימין־על־מלא, הפך מר 'ימין חזק' לרופס ומעורער, ברמה שמזכירה את שלהי כהונתו הראשונה. קואליציית החלומות הפכה עבורו לסיוט שממנו הוא לא מתעורר. ההפיכה המשטרית הכושלת עד כה, לא הניבה לו פרי אחד, זולת הידרדרות וקריסה בכל החזיתות: הכלכלית, החברתית, הפוליטית, האישית, המדינית".

מישהו

וכרגיל, גם הפעם, מדגימים הפרשנים הפוליטיים את המנעד הצר של מקורות שמזינים אותם:

"יום לפני שהתבזה במליאה, הופיע נתניהו בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. שלוש שעות הוא ישב שם. שני חברי ועדה, דווקא מהאופוזיציה, תיארו את הסקירה הארוכה שנתן כ'מבריקה' ו'מרשימה'. לדבריהם הוא היה במיטבו: חד, מתמצא, שולט בפרטים", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "'אתה שומע אותו מדבר על ביטחון, על אסטרטגיה, על התמונה הגיאו־פוליטית, ואתה מבין שהאיש משכמו ומעלה. ואז, אחרי 24 שעות, אתה מגלה ביבי אחר. מבוהל, מולך שולל בידי קומץ קיצונים משיחיים', אמר לי חבר ועדה שכמויות הדם הרע בינו לבין נתניהו יכולות לגדוש את גדות האיילון".

"טעות לחשוב שנתניהו הוא פוליטיקאי מחונן. הוא לא", קובעת סימה קדמון ויש לה גם תנא דמסייע: "'ראיתי אותו בוועדת חוץ וביטחון השבוע', מספר מישהו. 'ראיתי אדם מבריק, מבין בביטחון ובמדיניות, אדם ברמה גבוהה. יומיים אחרי', הוא אומר, 'ראיתי את אותו אדם כשראשו נחבט בשלושה עצים כמו אחרון הטיפשים. הזוי לחשוב שמדובר באותו אדם'".

"'הוא הופיע השבוע בוועדת החוץ והביטחון', אמר לי אחד מאנשי האופוזיציה, 'ואיזו הופעה. לא הסכמתי לכל מה שאמר. אבל החדות, הרהיטות, תחושת הביטחון. ממש ראש ממשלה. אי אפשר להתכחש לזה. הניגוד הזה, בין השואו המדיני-ביטחוני שלו ובין זה שהוא פוליטיקאי מזעזע'. נו, אמרתי לו, אם היה גרוע כפוליטיקאי, לא היה ראש הממשלה שניצח ביותר מערכות בחירות מכל אחד אחר. 'הייתה לו כוורת פעם', השיב לי הח"כ, 'היום הוא מוקף בחדלי אישים. כבר כמה שנים. ותראה איך הוא נראה'".

אגב, גדעון סער הוא חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ומי שהיה חלק מהכוורת שאותו מקור פופולרי מהלל.

במגזר

"לחץ גובר בליכוד לחקיקה חד צדדית", קובעת כותרת "יתד נאמן", בטאון אחת הסיעות במפלגת יהדות התורה, מפלגת החרדים האשכנזים. "בצה"ל מודאגים מזליגת נשק אמריקני מתקדם לאיראן ולעזה", מרחיקה עדותה הכותרת הראשית של "המבשר", בטאון סיעה אחרת במפלגה. "לפחות 78 בני אדם נהרגו בטביעת ספינת מהגרים סמוך ליוון", מתרחקת עוד יותר הכותרת הראשית של "הפלס", בטאון סיעה שהיתה קיצונית מדי אפילו למפלגה החרדית.

ב"הדרך", בטאון ש"ס, המפלגה החרדית הספרדית, השער מתחלק בין שלוש כותרות שוות בגודלן פחות או יותר, מודפסות בגופן ענק ברמה שמעלה חשש לליקוי ראייה של העורך: "האינפלציה בירידה", "איבדנו אמון בגנץ ובלפיד, נמשיך בחקיקה אחראית" ו"נחשף ההסכם המתגבש עם איראן".

מדי פעם מתעוררים גורמים בציבוריות החרדית ומתלוננים על התבטאויות והתנסחויות בקשר לחברה החרדית. בעוד בחברה הכללית הארס והמשטמה כלפי החברה החרדית מתפרצים מפעם לפעם, הארס והמשטמה של התקשורת החרדית הם דבר יום ביומו. כך למשל ב"הדרך" , במדור החדשות, כותב שמעון ליברטי, עורך המהדורה היומית של העיתון, על ממשלת בנט-לפיד, שוב ושוב, שהיא "ממשלת שמד". ממשלת בנט-לפיד לא השמידה אף יהודי, אבל גם לא אף ממשלה אחרת שלא מצאה חן בעיני התקשורת החרדית - לכולן הוצמד הכינוי הקשה (במקרה, היום מדווחים כי סגנית השגריר בצרפת צייצה את הביטוי הזה בטוויטר כלפי הממשלה הנוכחית, אבל היא תזומן לבירור).

על אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל, רמטכ"ל וראש ממשלה, כותב העיתונאי החרדי כי "הקריירה הביטחונית של ברק לא נובעת מערכים או מפטריוטיות וכיוצא בזה, מדובר בטיפוס שנגדיר בעדינות כ’חובב אקשן’ (ולא נשתמש כאן בביטוי החריף יותר עם תחושת הצימאון)". הוא קובע כי "מדובר בבן אדם נטול כל אידאולוגיה או ערכים כלשהם", "זו כל מטרתו – לזרוע הרס וחורבן, לפלג ולשסות ולייצר אנרכיה ברחובות. הוא לא מקדם אידאולוגיה, הוא מקדם אנרכיה. אין לו אפילו מטרה לבנות אלטרנטיבה, אלא רק להרוס, לשרוף את הכל". לסיכום הוא מאשים אותו בהמרדה וקורא "לטפל בו" "הן ברמה המודיעינית והן ברמה המשטרתית והמשפטית".

ב"בשבע", עיתון החרד"לים, מנגיד העורך עמנואל שילה בין "השמאל הפרוגרסיבי" לבין "המחנה היהודי-לאומי". במאמר המערכת של "הפלס", סמן שמאלי של החברה החרדית, מכנים את מדינת ישראל "התנועה הלאומית וגרורותיה". במדור הדעות כותב י. שכטר על "אחד הרבנים מאותו דור שנתפס לרעיונות התנועה הציונית" וכיצד רב אחר הסביר שהוא משול למשוגע מיידה אבנים. זאת כהקדמה למתקפת השמצות על ארגון חרדי המנסה לקרב חרדים לעולם התעסוקה. בעמודי החדשות מוקדשת ידיעה למתקפה על מכון המנסה לקרב חרדים לעולם האקדמיה.

ב"המבשר" מתפלא ש. סופר על כך שהאוקראינים שומרים על ביטחון שדה ותוכניות הקרב שלהם אינן דולפות. "אין הברכה שרויה אלא בדבר שסמוי מן העין, אמרו חכמינו ז"ל. מהיכן מגיעה לגוי תובנה חשובה זו? אין לנו פתרונים. אולי כי זלנסקי הוא יהודי במקורו". חיים זאב לוריא מסביר ש"אסור בשום אופן להשוות, בכל נוסח של השוואה, אפילו הרחוקה ביותר" בין המפגינים נגד המהפכה המשפטית לבין המרגלים מספר "במדבר", מהדמויות השליליות בחומש ומי שבגינם נאלצו בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה. המפגינים, מסביר לוריא, הם עפר לרגליהם של המרגלים, שמי יודע אילו חשבונות של קודש היו להם.

לקינוח, ב"המבשר" מתפרסמת ידיעה של דוד שמואלי על דברים שנשא במליאת הכנסת ח"כ ישראל אייכלר לקידום "חוק הגזענות", שיאסור על "הסתה נגד חרדים".

אגב הסתה

יואב קרני מקדיש את מדורו במוסף G של "גלובס" לרצח ארלוזורוב, "היום שבו פרצה מלחמת האזרחים הישראלית".

"תשעים שנה לאחר מעשה, השאלה מי רצח, או רצחו, בהחלט מענייינת, ויש לה מקום. אבל בהיעדר ראיות חדשות ממילא לא תצמח ממנה אלא התנצחות. אולי מוטב לדבר פחות על שאלת האחריות הפלילית ויותר על שאלת האחריות הציבורית; בייחוד על הסכנה הנובעת מהשלת עכבות", כותב קרני, "בחודשים שקדמו לרצח ארלוזורוב התנהלה הסתה גוברת נגדו, פוליטית וגם אישית, בעיתונות הרוויזיוניסטית. ביום שבו נרצח ארלוזורוב, בבטאון הרוויזיוניסטים 'חזית העם' הופיע מאמר תחת הכותרת 'ברית סטאלין-בן גוריון-היטלר', שהאשים את ארלוזורוב במכירת 'כבוד העם העברי , זכויותיו ובטחונו ומעמדו בכל העולם הגדול בעד בצע כסף להיטלר והנאצי"ס" (כך במקור).

"הרקע היה מחלוקת על הסכם העברה, שהמוסדות הציוניים חתמו עם הנאצים כדי לאפשר לפליטים יהודים מגרמניה להוציא לפחות חלק מרכושם. זו היתה הסתה לכל דבר. האם זו היתה הסתה לרצח? זה כנראה אפשר לדעת רק אם מישהו נרצח. יגאל עמיר רצח, ולפיכך הרטוריקה שקדמה לרצח רבין בהחלט ראויה להיחשב להסתה לרצח. החשד שרוויזיוניסט רצח את ארלוזורוב לא היה קלוט אפוא מן האויר. למלים תמיד היו תוצאות.

"צל של אלימות התארך בימים ההם מעל היישוב היהודי בארץ. זו לא הייתה אלימות חד צדדית. השמאל ניסה בהתמדה לדחוק את אנשי הימין משוק העבודה. בן גוריון כינה את תלמידי ז'בוטינסקי "סגני היטלר". מדיה החומים של בית"ר הושוו עם מדי הנאצים. תהלוכה של נערי בית"ר הותקפה רק חודשיים לפני רצח ארלוזורוב. כרוזי מפא"י באחד במאי 1933 קראו ל'מלחמה בפשיזם הרוויזיוניסטי'.

"[...] אין צורך להתאמץ כדי לתת סימנים בני זמננו במאורעות ההם. הזיכרון הדוהה של 16 ביוני 1933 ראוי בהחלט לריענון. אבל לא רק כדי לחזור ולשאול מי-רצח. זה דיון עקר. יום השנה מעניק הזדמנות לסמינר לאומי בשאלת הסכנה הנובעת מהקצנה. אני כשלעצמי אינני חושב שהאחריות נפלה, או נופלת, באופן שווה על שני המחנות. אבל אני מציע להתעניין פחות בשאלת האחריות ויותר בשאלת התוצאות".

אריה דרעי

ראיון השער של מוסף G הוא עם דניאל דרורי, לשעבר מנהל מחלקת חקירות תל אביב ברשות המסים. בין השאר חקר גם את אריה דרעי, על העלמות המס שהניבו לו הרשעה פלילית שמתווית הקלון שהיתה אמורה להתלוות לה הצליח דרעי להתחמק, ניסה להתמנות שוב לשר וגרר את המדינה, יחד עם שותפו שעוד לא הורשע, למחול שדים.

""אריה דרעי התנהג כמי שלא רואה בעיניים", מספר דרורי, "הרושם שלי הוא שהוא הרשה לעצמו לעשות מה שהוא רוצה. אבל לצערי כתב האישום שלו לא שיקף את העבירות שחשבנו שהוא צריך לעמוד לדין בגינן ושניתן היה להוכיח. אפשר לקחת את חומר החקירה ולראות במה הוא נחשד ועל מה בסוף העמידו אותו לדין. אני חוקר 30 שנה, אני יודע איך מוכיחים עבירות, ולא השתכנעתי כשיצא כתב האישום הרזה הזה. לא הייתי מרוצה. האיש ביצע פעם אחר פעם שלל עבירות. לא מעניין אותו כלום".

משפט המו"לים

"אם תהיתם למה משפט בישראל אורך שנים", כותב מורן שריר במוסף "הארץ" על ביקורו באולם משפט המו"לים לכבוד עדותו של יאיר לפיד, "אפשר היה למצוא לפחות חלק מהתשובה ביום עדותו של לפיד. שני ימי דיון שלמים הוקדשו לחקירת עד שחשיבותו זניחה. עו"ד חדד לקח כל פרט מתוך חקירתו של לפיד במשטרה ובחן אותו, האיר אותו בשמונה צבעים שונים, שאל ושאל שוב ב–70 נוסחים שונים. פירק כל פירור שיחה, כל משפט, כל מחשבה, ניתח אותם, לעס אותם, ריסק אותם לאלף ננו־פירורים.

"עו"ד חדד לא עוסק בחקר אמת. אין פה בדיקה של השאלה האם היה שוחד? האם היתה הפרת אמונים? מי הרוצח? תפקידו של חדד לבלבל, להתיש, להציף במידע, למשוך תשומת לב לטפל. עורך דין טוב הוא כייס של האמת. כשעו"ד חדד חוקר עד, הוא מלהטט עשרה כדורים באוויר בזמן שהוא רוקד סטפס ויורק אש. העיקר שמשהו ימשוך את תשומת הלב מהאירוע המרכזי.

"השופטים מאפשרים את זה. כבר נכתב על הרפיסות הבלתי־נתפסת של שלושת השופטים ובראשם ראשת ההרכב רבקה פרידמן־פלדמן. למעשה עו"ד חדד מנהל את הדיון. השופטת מדי פעם מבקשת ממנו, כמעט מתחננת, שיתקדם הלאה. חדד לא תמיד מציית. הרבה פעמים הוא מרים עליה את הקול, לפעמים גוער בה: "גברתי, אני מבקש, אני בחקירה נגדית, לא צריך להגן על העד".

ביום ראשון יתפרסם כאן באתר "העין השביעית", ובאפליקציות הפודקאסטים האהובות עליכן, הפרק בפודקאסט "משפט המו"לים" העוסק בעדותו של לפיד.

רשות התחרות

בין הבנקים בישראל אין ממש תחרות, אבל לפעמים יש בין משרדי הפרסום שלהם.

בנק לאומי מפרסם, עמוד 4 ב"הארץ"

בנק דיסקונט מפרסם, עמוד 9 ב"הארץ"

ענייני תקשורת

קלמן והטעויות. כתב "שומרים" דניאל דולב מתייחס בטוויטר לטור של קלמן ליבסקינד ב"מעריב", על מניפולציה כביכול במספרי הנרצחים בחברה הערבית. ליבסקינד, כותב דולב, טוען שמספרי הנרצחים מנופחים - אך מביא רק שתי דוגמאות. אחת של אדם שנרצח בדובאי (למרות שכלל לא ברור שלא מדובר בהתפתחות של סכסוך ישראלי) ואחת של אדם שנרצח על-ידי עובדים זרים. שתי דוגמאות מתוך רשימה של יותר ממאה נרצחים.

טענה נוספת של ליבסקינד היא כי הרשימה כוללת עבריינים רבים. דולב מתייחס לדוגמה שמספק ליבסקינד על בכיר כביכול בארגון פשע ומערער גם אותה. הוא מתייחס גם לטענה באופן כללי ותוהה, "אם אדם נורה כי לאחיו יש חוב לעבריינים, הוא מעורב בסכסוך עברייני? אם נער נרצח כי מישהו במשפחתו המורחבת רצח ממישהו ממשפחה אחרת, הוא מעורב בסכסוך דמים עברייני?".

אחר כך כותב דולב על הסנטימנט שמנסה ליבסקינד להנחיל באמצעות טיעוניו, לפיו "הרצח טבוע בתרבות הערבית" וממילא המשטרה, או שר המשטרה, לא אחראים. "מעבר לגזענות שבטענה הזו", ממשיך דולב, "יש בה כשל לוגי, כי היא מניחה את המבוקש, שהוא כמובן 'הרצחנות הערבית'. מה שקלמן מתעלם ממנו הוא שיש הסבר חלופי: ההזנחה של המדינה והכישלון המתמשך שלה, ובעיקר של המשטרה, יצרו עבור 20% מאזרחי ישראל מציאות של מערב פרוע שבה מי שמכתיבים את הטון הם ארגוני הפשיעה.

"[...] כי כשהמנגנונים של מדינת ישראל לא עוזרים לחברה הערבית, זה מה שממלא את המקום שלהם. מערב פרוע שבו כל דאלים גבר. אז גם אם נקבל את ההנחה שמרבית הנרצחים הם עבריינים, וגם אם נתעלם מעשרות הנרצחים שבכל מקרה אינם עבריינים, מקרי הרצח הם רק קצה הקרחון של מציאות בלתי אפשרית, שהיא החיים של אזרחי ישראל הערבים. לא רק של העבריינים וארגוני הפשיעה".

לבסוף מתייחס דולב לקושי להשיג נתוני אמת, המאלץ הסתמכות על נתונים של ארגונים לא ממשלתיים, כמו אלה שליבסקינד מנסה לערער. "המשטרה מתעקשת למנוע מהציבור מידע בסיסי, וכך הוא נאלץ ללכת למקורות לא רשמיים", הוא כותב, "טוב, אולי להסתיר ולסלף מידע זה בתרבות של היהודים. בטח קלמן יכתוב על זה טור".

כתבי דובר צה"ל. ב"ידיעות אחרונות" לא מתאמים בין עורך עמוד 6, שמקדיש את רובו לדיווחים ופרשנויות תחת הכותרת "בצה"ל נערכים לאפשרות של מבצע צבאי רחב היקף בצפון השומרון", לבין עורך ביקורת הטלוויזיה שהתפרסמה אתמול בעיתון, שם עינב שיף עוקץ את ניר דבורי, הכתב הצבאי של חדשות 12, על כך שדיווח על מבצע צפוי בשומרון כתגובה לפיגועים האחרונים, זאת למרות שכבר דיבר בעבר על מבצע צפוי בשומרון כתגובה לפיגועים - שלא קרה.

גולדן. אם כבר שיף, הנה התפייטות שלו על שי גולדן, עוד איש תקשורת שנפל מדחי לערוץ 14: "מה שהכי קורע הוא שגולדן, כרגיל בלשון רבים, דיבר על הלגיטימציה של תומכי התוכנית לשינוי שיטת המשטר להרגיש 'נעלבים ועצבנים ומושפלים', אחרי ש'תמכנו בממשלה הזאת ברשת וספגנו מחירים אישיים קשים'. ובכן, אם יש דאחקה יותר אלמנטרית מאדם שמחליק על קליפת בננה זאת הדאחקה על אדם שהתאהב בקליפת בננה, רץ לקראתה כאילו ראה את האור ואז התברר לתדהמתו שזאת עדיין רק קליפת בננה".

בית כנסת. אם כבר ערוץ 14, כתבת הרכילות של "מעריב" מדווחת כי "אשת הטלוויזיה עדן הראל-מנשה החלה לתת הרצאות בבית הכנסת חי סנטר בהרצליה פיתוח, שממש במקרה שייך לטייקון יצחק מירילשוילי, מבעלי ערוץ 14. הראל-מנשה, תני תקציר. תהיה גם פינה בערוץ? 'אני עוד לא יודעת אם זה יקרה. אני מעבירה שיעורי תורה כבר שלוש שנים בבית כנסת אחר בהרצליה, וזה עבר באופן חד־פעמי לחי סנטר. בודקים את זה'".

Bild. "במשך שנים טיפח Bild מבית אקסל שפרינגר תדמית כוחנית ורבת-השפעה ולא היסס לפרסם נשים עירומות על השער כדי למצב את עצמו כעיתון הנפוץ באירופה. אבל כשהקבוצה החליטה להתרחב לארה"ב, החלו לצוץ השערוריות. טענות ליחסים אסורים בין העורך הראשי לעיתונאיות ומתמחות, ניסיונות בחישה פוליטית של המו"ל, התבטאויות גזעניות ושמועות על מסיבות קוק", נכתב בכותרת לכתבה של אסף אוני ב"גלובס".