חוף הכרמל, שלשום (צילום: מתניה טאוסיג, פלאש 90)
החליקו על בננה
"תינוק נוסף נחנק לאחר שאכל בננה" היא אחת הכותרות היום על שער "הארץ". אין חדשות היום.
הסיפור הנ"ל מפורט בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות", תחת כותרת באותיות ענק: "תינוק נחנק מבננה". אבל לשער העיתון מגיעה כותרת אחרת: "מי היניקה לי את התינוק?". "דרמה בתינוקייה בבית-החולים שיבא", זועק העיתון, "אם לקחה את בנה של אמא אחרת והיניקה אותו". לא, זו לא בדיחה, זו כותרת באותיות קידוש לבנה על שער העיתון הנפוץ במדינה. לצדה, כותרת גדולה אחרת: "סבתא אפתה מצה" ("בגיל 87 חולשת שרה וולף על מפעל מצות-אביב"). אין חדשות: "ידיעות אחרונות" הוא עדיין צהובון עם סדר יום וסולם עדיפויות מביכים.
הכותרת הראשית של "הארץ" מבשרת שמאחורי נסיון הפיגוע בחיפה שלשום עומד ארגון החיזבאללה. המידע מובא בשם "גורם בכיר ברשות הפלסטינית". לא מובא לכך אישוש ממקור אחר. בגוף הידיעה (של אבי יששכרוף, עמוס הראל ופאדי עיאדאת) הטענה מתמתנת: חיזבאללה "או גורמים אחרים הקשורים באיראן". ב"ידיעות אחרונות" כותב אלכס פישמן כי "אי-אפשר להוציא מכלל אפשרות" שמדובר בגורם מבית מדרשו של החיזבאללה. "אי-אפשר להוציא מכלל אפשרות" גם אפשרות אחרת, כותב פישמן, ובקיצור: אין לדעת. אבל את העמודים בעיתון צריך למלא.
כותרת המשנה לראשית ב"הארץ" מצטטת את "המשטרה": "עוצמת המטענים היתה שקולה ל-10 עד 15 מתאבדים". ההסבר המתמטי חוזר על עצמו עוד פעמיים בידיעות עצמן. אתמול ב"ידיעות אחרונות" היתה כותרת הדיווח של מאיר תורג'מן "חבלן משטרה: חומר הנפץ שנמצא – כמו 8 מחבלים מתאבדים". חכו עד מחר, אם גם אז לא יהיו חדשות, יוציא דובר המשטרה הודעה שלפיה מדובר במטעני נפץ השקולים לגדוד שלם של מתאבדים רכובים על וספות תופת.
ומה בפוליטיקה? אין חדש. "מעריב" ממשיך בפרישה מגזינית של השער: הקדשת רוב השטח לנושא אחד; תמונה גדולה ועליה צפות כותרות. לגבי התכנים: הבל ורעות רוח. מיה בנגל מביאה ציטוטים מיותרים של אולמרט על ברק ושל ברק על אולמרט, במסגרת נסיונו של האחד למנוע מרעהו להיכנס לממשלת נתניהו. חדשות? אולי, אבל לא הכותרת הראשית של היום, אפילו לא הכותרת הראשית בסיפור הנוכחי של ברק-נתניהו.
שר הביטחון אהוד ברק והיועץ רונן משה בדרך לישיבת הקבינט אתמול (צילום: פלאש 90)
"ידיעות אחרונות" בכותרת הראשית (ו"הארץ" באחת הכותרות על השער) מביאים התפתחות משמעותית יותר בסיפור: "הדיל הכלכלי" (לפי "ידיעות אחרונות") או "תוכנית החירום הכלכלית" (לפי "הארץ") שרקמו ברק ונתניהו. התוכנית אמורה להיטיב עם ההסתדרות ולהיות לעזר לברק מחר בהצבעה בסיעה על הליכה לקואליציה או לאופוזיציה.
הכותרת הראשית של "ישראל היום" טובה לנתניהו או רעה לנתניהו? טובה לנתניהו. הכותרת מצטטת את התומך החשוב ביותר של ברק בכניסה לממשלה: "יו"ר ההסתדרות עיני: המשבר מחייב אחדות". לא קראנו את זה כבר אתמול ושלשום בכל העיתונים? הוא שאמרנו, אין חדשות ואין חדש: "ישראל היום" ממשיך לתפקד כביביתון.
ואמיר אורן כותב ב"הארץ": "ברק מסלף את המהות בהציגו את להיטותו לחבור לנתניהו כצו הבוחר. כך אפשר להציג כל הרכב שיזכה ברוב בכנסת". גם העיתונים מסלפים את המהות בדיווח על מאמצי ברק ונתניהו לחבור יחדיו. בלהיטותם לעסוק בנושא שיתחדש בו דבר רק מחר, הם עוסקים בקטנות כאילו היו גדולות, מבשלים ביצים שטרם נולדו ומתעלמים – כרגיל – מחדשות שכן קרו.
על שער "הארץ", מתחת לידיעה על המקרה של התינוק והבננה, מודפסת כותרת קטנה: "קוצץ תקציב הרווחה ל-30 אלף תלמידים" (אור קשתי). ללמדך כי חדשות תמיד יש, אבל כותרות – לא תמיד.
דנקנר דיבר, אבל מה הוא אמר?
המאבק הציבורי – או למצער הקמפיין העיתונאי – בעד ונגד "תוכניות החילוץ לטייקונים" (או "התוכניות להסדרי חוב לתאגידים", אם אתם מ"גלובס") נמשך כבר לפחות שבועיים, אולם "דה-מרקר" מכריז עליו רשמית רק עכשיו (כנראה שהמאמרים של גיא רולניק ורותם שטרקמן היו רק משחק מקדים לחימום הקנה): "נוחי דנקנר יורה את הכדור הראשון במלחמה לחילוץ הטייקונים", מבשרת כותרת על שער העיתון. ההפניה היא לעמ' 64, שהוא העמוד האחרון (כלומר, האחורי) של העיתון. מוזר: הפניה מהשער הראשי המובילה לשער האחורי.
מדוע מאורע מכונן כמו יריית הפתיחה במאבק נדחק לדיווחונצ'יק בעמוד האחורי? אולי מפני שקשה לאחוז בדברי החלקות של דנקנר ולהוציא מהם אמירה ברורה לכאן או לכאן.
דנקנר שיבח נמרצות את ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו ("אם יש מישהו שלפי דעתי ראוי, יכול ומוכשר לעשות את העבודה שצריכה להיעשות, זה בנימין נתניהו"). האם בכך הוא סולל את הדרך ללוביסטים שינקרו באוזנו של ראש הממשלה כדי שהלה יאשר את תוכניות החילוץ, או שמדובר בשבח תמים ומן הלב של בעל אג'נדה קפיטליסטית לאחד מנביאי הז'אנר בארץ?
באשר למשבר הכלכלי, דנקנר מבקר את האוצר, ש"לא עושה מספיק"; האם הוא מכין את הקרקע למתקפה נגד סרבני החילוץ באוצר, או שהוא מביע דאגה כנה למשק הישראלי?
בתגובה לשאלה(?) על אודות תוכניות החילוץ הוא אומר: "עם כל הדיבורים על חילוצים, נראה לי שצריך לאפשר לנו לחלץ את המדינה ולא להפך". האם דנקנר מתנער מתוכניות החילוץ שמקדמים, בין השאר, הקולגות הטייקונים, או שהוא מתבטא בלשון הפוך על הפוך, מפגין את שרירי הזרועות רק כדי לשלוח את הכפות עמוק לכיס המדינה?
למעשה, ההפניה של "דה-מרקר" היתה צריכה להיות לשער "הארץ", שם מודפסת תמצית מאמרו של סגן עורך "דה-מרקר" רותם שטרקמן. שטרקמן לא מתבלבל מהתהיות שעולות מדבריו הסתומים של דנקנר. הוא לא קורא בין השורות, אלא גבוה מעליהן: "דנקנר לא אמר אמנם במפורש כי הוא מצפה לסיוע של האוצר לבעלי ההון, אפילו להפך [...] ובכל זאת, העובדה שדנקנר, שאינו נוהג להתראיין, אמר דברים כל-כך מפורשים נגד משרד האוצר מרמזת כי הוא מצפה לסיוע של המדינה למגזר העסקי".
(ועוד) למעשה, "דה-מרקר" ממשיך לעסוק בנושא חילוץ הטייקונים בהרחבה גם בגליון "דה-מרקר" עצמו. למשל בכתבה של שרון שפורר ואתי אפללו, שכותרתה "החברות היציבות לא צריכות את גושן" ("גושן" הוא כינויה של התוכנית המובילה להסדרי חוב באג"ח הקונצרני). או בטור עם המיקום התמוה (בצדו של עמ' 8, העוסק בנושאים אחרים) של אפללו, המוצא פגם (נוסף) בתוכנית של גושן ("המוסדיים יצטרכו לשלם עבור הערבות").
האם "דה-מרקר" נוקט כאן עמדה אמיצה אל מול ההתקרנפות (ואולי גרוע מכך) של "גלובס", או אולי יש כאן קמפיין פופוליסטי במקום דיווח ביקורתי? האם העיתון התנער סוף-סוף מהערצת העשירים והסגידה לכסף, או שהוא פשוט החליף אמוציה באמוציה, הערצה בשנאה וסגידה בעיתונות גיליוטינה? זה כבר נושא למאמר נפרד.
ואם כבר, אז עוד הערה על "דה-מרקר": בסקירה המקיפה שערך אורן פרסיקו על התנהלותה של העיתונות הכלכלית החדשה טרום המשבר עלה כי פגם מהותי בהתנהלות של העיתונות הזו הוא פרסום טורים ומדורים של בעלי עניין (בעיקר יועצי השקעות למיניהם).
"ניגודי עניינים" אינו מונח שב"דה-מרקר" מזלזלים בו. הנה, רק היום התפרסמה הפניה בשער לכתבה נרחבת של אתי אפללו על "החלטה דרמטית" של ועדת הכספים של הכנסת למניעת ניגודי עניינים בשוק ההון. כנהוג ב"דה-מרקר", הדיווח אינו יבש, אלא נוקט עמדה: נגד ניגודי העניינים (או למצער, מה שב"דה-מרקר" פוסקים כי הוא ניגוד עניינים). לכן, ניגוד העניינים היה צריך לבלוט לעיני העורכים שפירסמו את הכתבה בעמ' 54 של העיתון, ובה מרואיין בהרחבה מנהל קרן השקעות ש"מוכר לקוראי The Marker ככותב המדור High Yield במדריך ההשקעות השבועי TheMarketMoney", כפי שמציין הכתב (האנגלית וניגוד העניינים, במקור).
המשבר האוניברסיטאי
העיתון הכלכלי "דה-מרקר" מנהל זה זמן רב קמפיין נגד התנהלות האוניברסיטאות. מירב ארלוזורוב, כתבת ופרשנית בכירה בעיתון, מובילה את המהלך הזה (עם כתבות כמו "עד כמה גרועות האוניברסיטאות בישראל?"). אם הבנתי נכון, הטענה העיקרית של "דה-מרקר" ב-2007, כשהקמפיין היה בעיצומו על רקע פעילותה של ועדת שוחט והשביתות באוניברסיטאות, היתה כי אין פיקוח מתאים על ההתנהלות הכלכלית של האוניברסיטאות ("החופש לבזבז כספי ציבור" היא כותרת של מאמר אחר של ארלוזורוב. נסו גם את "באקדמיה לא מאמינים בפיקוח").
בזמנו עורר הקמפיין תגובות רבות, וראשי המערכת האוניברסיטאית הגיבו מעל דפי העיתון. גם בבלוגים דנו בסוגיה, בדרך כלל מהצד השוטם את "דה-מרקר" וארלוזורוב. למשל "הארץ נגד האוניברסיטה?" של ד"ר אייל גרוס ("האג'נדה הניאו-ליברלית משתלבת בפופוליזים אנטי-אינטלקטואלי מהסוג המדכדך ביותר"); "על חיוניותם של ארגוני עובדים – גם באוניברסיטאות" של ד"ר גיא דוידוב; ו"כמה מכוניות יש לסטודנטים" של ד"ר יוסי לוי.
היום מגיע הנושא למאמר המערכת של "הארץ", תחת הכותרת "האוניברסיטאות בסכנה". העילה: דו"ח של מבקר המדינה ש"מפרט חריגות שכר נרחבות, הסדרי פנסיה נדיבים, בונוסים מנופחים ושימוש בקרן לקשרי מדע כתוכנית חיסכון לעת פרישה, ולא למטרה שלה יועדה: השבחת הידע המדעי". "מתברר שהאוניברסיטאות עושות בכספי המדינה כבשלהן", קובל "הארץ".
המשבר הגסטרונומי
כתבת השער של המוסף "גלריה" של "הארץ" מוכתרת בהמלצה "אכול ושתה כי מחר נסגור". כותרת המשנה מביאה את שמותיהן של כמה "מסעדות ותיקות" שנסגרו לאחרונה ושואלת, "האם הענף ניצב בפני התמוטטות?". האם סגירתן של שש מסעדות תל-אביביות (הרי ברור שמדינת ישראל נתחמת בגבולות תל-אביב, מקסימום גבעתיים) מעידה על קצן הקרב של המסעדות כולן? ובכן, ווטסון: לא. כפי שגם, אחרי הכל, כתוב בכתבה עצמה. אז מה כן? נראה שכשמפרידים את דסק הכלכלה מהעיתון ומשכנים אותו בבניין נפרד, מתאדה הקומון-סנס הכלכלי מחדר מוסף התרבות.
על עיתונאות חוקרת ועל מקצוע העיתונאות
נירית אנדמן מדווחת במוסף "גלריה" של "הארץ" על מסע חוצה ישראל בן שלושה שבועות שערכה העיתונאית הבריטית אמיליה תומאס, כדי לצלם פרק בסדרת טלוויזיה שמפיקה הוצאת לונלי-פלאנט. "הרעיון של הסדרה הוא להציג מסע של גילוי", גילתה העיתונאית (המרואיינת) לעיתונאית (המראיינת). תומאס לא "אכלה במסעדות והתפנקה במלונות", אלא ירדה ל"שטח". המסקנה: "זה היה מחמם לב לגלות שהאנשים שחיים בארץ הזאת בסך-הכל די דומים זה לזה. שמעתי מכולם אותם הדברים על חשיבות המשפחות שלכם, על השאיפה לשלום, על השאיפות לגבי הדור הבא – דיברתי עם בדואים, מתנחלים, פלסטינים וישראלים, וכולם אמרו פחות או יותר אותם הדברים".
באותו מוסף מדווחת נויה כוכבי על מופע מחול בשם "נע באוזן", ובו "הצופים יכולים לקבוע איזו מוזיקה או טקסט ילוו את המופע, באוזניות שלראשם". ייתכן שמדובר במופע מצוין. לי, בכל אופן, הוא הזכיר תרגום לשפת המופע של המגמה הבידורית המשתלטת גם על העיתונות: התגמדות האתוס המקצועי, החנופה לצופה מדומיין שהוא תמיד טיפש יותר מהעיתונאי (או הכוריאוגרף?). זהו "הקוטב הנפסד של עקרון הרייטינג", כפי שהגדיר אותו נועם יורן: "לא 'אני רוצה שכולם ישמעו את מה שיש לי לומר', אלא 'אני אומר את מה שכולם רוצים לשמוע'".
ענייני תקשורת
אמיר אורן ממשיך במדור הדעות של "הארץ" בקרב על עיצוב הדרך שבה ייחקק שלטון אולמרט בזיכרון הציבורי. לפי אורן, אולמרט, או מי מטעמו, "מפיצים אגדה חדשה: אולמרט היה ראש ממשלה טוב". אורן מקדיש את הטור להזמתה של "אגדה" זו ומתייחס גם למי שלהשקפתו היו בין סוכניה:
"בשלוש השנים האחרונות – שנה לכל המלצה משטרתית על כתב אישום נגדו, ועוד יישאר מקום להמלצה אחת שתוגש בקרוב – עמלו חסידיו בעיתונות, מי ביומונים, מי ברדיו ומי בטלוויזיה. הללו קרובים לראשי ממשלה מכהנים הרבה יותר מכפי שכתבים לענייני ביטחון סמוכים על שולחנותיהם של שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ. עיתונאים אלה נושאים במידה מסוימת של אחריות, אם לא למצב עצמו, כי אז לפער שבין האמת והדימוי".
באותו מדור כותב זאב סגל על אופן הניהול התקשורתי המומלץ של תיק קצב מצדה של מערכת המשפט. תחת הכותרת "תיק פשע חמור 1015/09" ממליץ סגל: "חשיבות הפומביות והעובדה שעדות המתלוננת העיקרית נפרשה כבר מעל דפי העיתונים, כמו גם הגנת קצב, מצדיקות חיסוי מינימלי בלבד". קביעה אחרת של סגל מלמדת כי לבית-המשפט יש בכל זאת סיבה להתחבא מהתקשורת, ההופכת את היכל הצדק לזירת לודרים. "קצב ייצא מבית-המשפט או כאנס שהורשע בעבירה שעונשה המרבי 16 שנות מאסר, או כמי שנרקמה נגדו מזימה שאין מאחוריה דבר", כותב סגל. "הרשעה באשמה חמורה פחות, אפילו במעשה מגונה בלא הסכמה, תיטול מכתב האישום את עוצמתו המיוחדת". דיבורים כאלה, על עוצמות מיוחדות, כדאי לשמור לביקורות מחול, ולא לפרשנויות משפטיות.
כפולת העמודים 35-34 ב"דה-מרקר" מוקדשת לסקירת "הדרך הזולה ביותר להתקשר מחו"ל" (כדבר ההפניה בשער). בכתבה סוקר הכתב בר חיון את האפשרויות השונות. יותר נכון, הכתב מביא סקירה כזו שערך האתר Kamaze. האתר, "כמה זה", הוא "מנוע חיפוש אובייקטיבי להשוואת מחירי התקשורת בישראל" (כך כתוב באתר עצמו). לא מצוין באתר מי עומד מאחוריו, רק שהוא "מיזם פרטי". האתר עוקב לא רק אחרי שוק התקשורת הטלפונית, אלא גם אחרי הפרסומים על אודותיו בעיתונות. לפי הנתונים שמפרסם האתר, בשנה האחרונה פירסם "דה-מרקר" לא פחות מ-33 פרסומים שהזכירו אותו. על 30 מהם חתום הכתב בר חיון.