הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג בישל דייסה. ב"מתווה הפשרה" שהציע הוא חילק מנה לראש הממשלה בנימין נתניהו, שרוצה לבטל את משפטו או להבטיח את זיכויו; חילק מנה לשר המשפטים יריב לוין וליו"ר ועדת חוקה חבר הכנסת שמחה רוטמן שרוצים מערכת משפט חד-גונית, שמרנית וימנית קיצונית; חילק מנה למאמיני ה-deep state בגרסה הביביסטית שלפיה מערכת המשפט היא האיום על ישראל יחד עם איראן; חילק מנה לח"כ אריה דרעי שרוצה לשוב תפקיד שר; חילק מנה לשרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר שרוצים מדינה על פי ערכי השוויון של הרב כהנא. רק לדמוקרטיה לא נשאר.

בנאום מכמיר הלב שבמהלכו הציע את ה"פשרה", הנשיא הרצוג לא היה מסוגל לומר מילה אחת מבלי לקרוא אותה קודם מתוך ערימת הדפים בהם דפדף בידיים רועדות. יותר מכל הוא הזכיר נער מתבגר עם בעיות הורמונליות העולה לתורה בבר מצווה. הצופה ב-16 הדקות המלאות, חשש לשלומו של הנשיא, שלפתע יתעלף, שערימת הדפים תתפזר מרוח המאוורר או שלעולם לא תיגמר, או שהווילון האפור מאחוריו יקרוס עליו. רק היה חסר שהנשיא הרצוג יודה להוריו בנימין ושרה נתניהו שהביאו אותו עד הלום ואחר כך שיזרקו עליו סוכריות.

הנשיא הרצוג שוב ושוב ניסה "לאזן" בין הצדדים, להיות נשיא של כולם ולאחד את "העם", אך בערימת הדפים שבידו לא נותר מקום כדי להכניס גם כמה מילים בעלות משמעות על חשיבות ההגנה על ליבת הדמוקרטיה, זכויות אדם ואזרח ובמיוחד זכויות המיעוטים.

אם בבחירות ב-2015 המועמד לראשות הממשלה הרצוג כשל בלשונו והבטיח "לשמור על נתניהו מאוחדת", בנאום שלו הפעם כנשיא הוא הצליח לשמור על משפחת נתניהו מאוחדת. לאחר הטראומה של משפחת נתניהו מהנשיא שמעון פרס, שהפך מלוזר לסבא אהוב והעז ליטול לעצמו מנה של תשומת לב ציבורית, ואחר שהנשיא רובי ריבלין נתפס כחתרן נגד משפחת המלוכה הישראלית – סוף סוף נשיא שביבי, שרה ויאיר יכולים שלושתם להסכים שהוא יודע היטב את מקומו.

הנשיא הרצוג הסכים מראש שיש לאפשר לממשלת נתניהו רוב בוועדה לבחירת שופטים, לחוקק איזה חוק יסוד שתרצה מבלי שתהיה אפשרות לבית המשפט לבטלו, לחוקק פסקת התגברות ולצמצם את עילת הסבירות. כל זאת, מבלי לתת מענה ליוזמות אנטי-דמוקרטיות ומושחתות נוספות שהממשלה מקדמת, כגון הפיכת משרות היועצים המשפטיים למשרות אמון שחוות דעתם אינה מחייבת את השרים והממשלה, וכן מבלי לחייב את הממשלה לעצור את קידום המכלול של הצעות החוק שנועדו לבטל את העצמאות והמקצועיות של מערכות המשפט ואכיפת החוק, השירות הציבורי והתקשורת.

הנשיא הרצוג דיבר על "העם", אך הותיר מחוץ לדיון כ-2 מיליון תושבים ערבים במדינת ישראל, על אף שהם צפויים להיות האוכלוסייה שתיפגע באופן הכי נרחב, קשה ומיידי אם הצעות החוק של הממשלה יחוקקו. כאשר הנשיא הרצוג ניסה "לאזן" בין הצדדים – כאילו אפשר וצריך לאזן בין דמוקרטיה לדיקטטורה או להסכים על רבע או חצי דיקטטורה – הוא הצטרף לקמפיין הדיסאינפורמציה של הממשלה לפיו מדובר באמת ברפורמה או בתיקונים שלא יפגעו במערכות המשפט ואכיפת החוק ושיטת המשטר בכללותן.

היחיד שנתן לנשיא הרצוג "דוז פואה" מכל הלב, היה שגריר ארה"ב בישראל, תומאס ניידס, שהגיב במילים "נאום נהדר הערב של מנהיג גדול". אפשר להבין אותו. כל אדם שהיה משקיע 146 מיליארד דולר - סכום כספי הסיוע שהעניקה ארה"ב לישראל עד כה לפי דו"ח של הקונגרס האמריקאי - היה מנסה למנוע את ירידת הערך של השקעותיו.

מצד שני, ארה"ב נוהגת לפרגן למדינות אשר משרתות את האינטרסים שלה, ללא קשר לאופן בן הן מתנהלות בתוכן פנימה. כך למשל, ב-5 בדצמבר 1982, הנשיא רונלד רייגן נפגש עם הגנרל הגואטמלי ריוס מונט, בעת שהוא ביצע רצח עם והפעיל חוליות מוות, ואמר שהוא "אדם בעל יושרה רבה ומסור לחלוטין לדמוקרטיה". כך שכל עוד מדינת ישראל תשרת את האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון, כנראה שמבחינתה לא תהיה בעיה להמשיך לתמוך בה גם בתור "רפובליקת בננות" תחת מונרכיה אבסולוטית של נתניהו, אף אם יהיו חריקות מסוימות ביחסים ויותר הודעות ביקורתיות על ישראל מצד דובר מחלקת המדינה האמריקאית.

"מתווה הפשרה" של הנשיא הרצוג על הצורך ב"איזונים" ו"הידברות" הוא ספין תקשורתי. כפי שבעבר התקשורת נהגה "לאזן" דוברים מקהילת הלטהב"ק עם דוברים הומופוביים, בין דוברים מקהילת זכויות האדם עם דוברים שתומכים בשבירת העצמות של הפלסטינים, ובין דוברים התומכים בזכויות הפליטים לדוברים התומכים בגירושם המיידי מישראל גם אם הדבר עלול לגרום למותם. גם כעת, מרבית התקשורת רוצה להיות "מאוזנת".

אמנם לנוכח מספר המשתתפים ההולך וגודל בהפגנות ומעמדם הציבורי של החותמים על העצומות, התקשורת נאלצת להשמיע יותר את קולות המתנגדים להפיכת מדינת ישראל לדיקטטורה "מלא-מלא", אך עדיין מרביתה מאפשרת באופן לא פרופורציונאלי לנציגי הממשלה ותומכי תוכניותיה לבצע קמפיין של דיסאינפורמציה ולשאת נאומי פרופגנדה.

במקביל, מראיינים רבים מבצעים גזלייטינג לפעילים במחאה ולנציגי האופוזיציה בכנסת, כאשר הם חוזרים ומבקרים אותם על יצירת היסטריה, על חוסר נכונותם להבין את "הצד שני", לקיים הידברות ולהתפשר. ככה אפשר להרוויח רייטינג מכל הצדדים של המתרס הפוליטי. במצב עניינים נוח כזה, אין פלא שהממשלה לא ממהרת לדאוג לשרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן למשרד, תקציב, תקנים ואפילו מדפסת.

כחלק מהספין, מאז מסיבת העיתונאים בתחילת ינואר בה שר המשפטים יריב לוין חשף את תוכניותיו, עיתונאים החלו להדהד בכתבות ובחשבונות הרשתות החברתיות שלהם את האכזבה מהנשיא הרצוג על כך שהוא לא מקפל את שרווליו ומנהל את "ההידברות", כאילו שיש לו את המעמד הציבורי, האישיות וכישורי המנהיגות המתאימים לכך. כדי להוסיף מלח על פצעי האגו של הנשיא הרצוג, חלקם השוו את הפסיביות שלו בעת משבר חוקתי חסר תקדים לפעלתנות של קודמו בתפקיד, הנשיא רובי ריבלין. כך הגענו מ"נאום השבטים" המפורסם של הנשיא ריבלין לנאום הבר-מצווה של הנשיא הרצוג אשר כמעט נחנק כאשר ציטט מתוך מסכת אבות: "איש את רעהו חיים בלעו".

בלית ברירה ולאור הספין התקשורתי ל"הידברות", פוליטיקאים שמעולם לא כיבדו את הנשיא הרצוג כאדם וכפוליטיקאי, אשר התבטאויותיהם המזלזלות בו בשנים קודמות מתועדות היטב, כמו גם התנגדותם הנחרצת בדיוק לאותם הפרטים המופיעים ב"מתווה" שהציע, נאלצו לומר בחוסר חשק כי הם מכבדים את הנשיא, מעריכים את מאמציו ויסייעו למימושם.

הבעיה שקיום "הידברות" בתנאים המופרכים והמסוכנים של "מתווה הפשרה" של הנשיא הרצוג, עלול לשבור ללא הצדקה אמיתית את המומנטום של המחאה הציבורית. כך יוסר החשש הגדול של ממשלת נתניהו – שהמחאה תגיע למסה קריטית שתכפה עליה לסגת. חבר הכנסת מטעם הליכוד וסגן יו"ר הכנסת, ניסים ואטורי, כבר אמר שהנשיא הרצוג צריך לקרוא לעצירת ההפגנות והבטיח שידבר איתו בעניין.

למרבה הצער, ייתכן שמדובר בספין תקשורתי שיגשים את עצמו.