שאלת הכסף

בחינמון בתי-הכנסת "שביעי" כותב אמנון שומרון בגנות המפגינים שעלו ביום שני השבוע לירושלים. בין היתר הוא מתעכב על המימון שמאפשר להם לצאת ולהפגין.

"בניגוד לעבר ולצרכי תדמית, רכשו המארגנים אלפי דגלי כחול לבן כדי לדלל את מראות דגלי הלהט"ב ואש"ף", הוא קובע, "אבל כמו בעבר מדובר במארגנים עלומים שמזרימים מיליוני שקלים כשהם רותמים את ההמונים עם מראית עין של אירוע עממי. ייקח זמן אבל בסוף הם ייחשפו. האם זה שוב המיליונר קובי ריכטר, האם גלעד שר, מנהל לשכתו לשעבר של אהוד ברק, האם ברק עצמו מלהטט שם? דבר אחד ברור, לא מדובר בשוועת ההמונים אלא בתיעול מתוחכם שלהם. שאלת הכסף היא חלק מהסיפור. טכניקת העבודה מזכירה את שיטות התחבולה של עמותות ברק ושל ג'ורג' סורוס. הפעלת סוכני כאוס, ביזורם והצפת מוקדי חיכוך בין שלל ארגונים ונושאים. הכל ממודר ונשלט".

ממודר ונשלט, קובע שמרון באופן חד-משמעי, אבל על ידי מי? כאמור לעיל, שמרון לא מוכן להתחייב. אולי זה ריכטר, אולי שר, אולי ברק. גם השם סורוס נזרק לאוויר ומזכיר את הקריקטורה שהפיץ בשנת 2017 יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. המולטי-מיליארדר היהודי-הונגרי נראה בה מפעיל את אנשי הלטאה מהחלל החיצון, שמפעילים את האילומינטי, שמפעילים את אהוד ברק, שמפעיל את אלדד יניב שמפעיל את מני נפתלי.

מני נפתלי הוריד פרופיל בזמן האחרון, וגם מהאילומינטי ואנשי הלטאה כבר לא שומעים כמו פעם. סורוס וברק עדיין איתנו, והאחרון אפילו פעיל נמרץ נגד ממשלת נתניהו. שם אחד בוודאות אינו חשוד בארגון המחאה הנוכחית. אם נתניהו הבן היה צריך לנסח כיום את שרשרת המזון שמנסה להדיח את אביו מהשלטון היה עליו להוציא ממנה את אלדד יניב, ששינה את עמדותיו עם תוצאות הבחירות האחרונות, ולמצוא לו תחליף. מישהו אחר מהמחנה שלו.

הפגנה נגד הממשלה, ירושלים, 13.2.23 (צילום: נעם רבקין-פנטון)

קונספירציות פרנואידיות סהרוריות בצד, הפקת ההפגנה ביום שני האחרון, ורצף ההפגנות שלפניה, אכן עולה כסף רב.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע כי אחד מראש מטה המאבק אמר לו כי כל שבוע הפגנות עולה יותר מחצי מיליון שקל. "הכסף לא מגיע מגרמניה ומאיראן, כמו שטענה בחוכמתה שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן", כותב ברנע. "הוא מגיע מבכירים במשק ומגיע מעשרות אלפי ישראלים, שכל אחד מרים תרומה של 20 או 50 או 100 שקל. 88 ארגונים של המגזר האזרחי מעורבים במחאה – עם רב".

ב"דה מרקר" מתייחס גיא רולניק לשיתוף הפעולה הנדיר בין המעמד העליון לבינוני במימון ההמונים של ההפגנות. "כאשר אנחנו התעוררנו, קרה עוד דבר, די תקדימי: אלפי אנשי עסקים, חלקם אמידים, חלקם עשירים, התעוררו גם הם", כותב רולניק, "והפעם, לשם שינוי, הם לא התעוררו כדי להגן על אינטרסים פרטניים שלהם, כפי שהם עשו בעשורים האחרונים. הפעם הם התעוררו להגן על כולנו. וזה באמת מרגש, במיוחד את כותב שורות אלה, שנאלץ במשך שנים ארוכות להראות כיצד הכסף הגדול בישראל ממוקד בעיקר באינטרסים הפרטניים שלו ולא מסוגל לראות את האינטרס הרחב הכללי. ולכן גדלו מאוד הסיכויים בשבוע האחרון שאנחנו ננצח, שנצליח להביס את הקואליציה הקטנה הזאת שניסתה לעשות כאן הפיכה".

ובאמת, באופן נדיר, בשבועות האחרונים ניתן להבחין באחדות עמדות בין "כלכליסט" ו"ידיעות אחרונות", שבשליטת המו"ל הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס, לבין "הארץ" ו"דה מרקר" של המו"ל עמוס שוקן. שני העיתונים, שראשיהם עוינים אישית ואולי גם אידיאולוגית אחד את האחר, מתחרים ביניהם מי יתריע בקול חזק יותר מפני צעדי הממשלה.

מובן כי במקרה של העיתונים שבשליטת מוזס עולה התהייה שמא המניע קשור לעובדה שהמו"ל נאשם בשוחד, ואולי מבקש באמצעות הסיקור הביקורתי לתוכנית של שר המשפטים יריב לוין להמשיך במסע החנופה העיתונאי לבכירי מערכת המשפט, שבעבר כונו מעל דפי עיתונו "כנופיית שלטון החוק", בתקווה להגיע לעסקת טיעון נוחה. אבל יהיה זמן לנתח את המניעים בהמשך. אם יש משהו שמטיפים לו בוגרי הדמוקרטיות הלא-ליברליות של אירופה הוא שבשלב ההתנגדות לצעדי הדורסנות הממשלתית יש לזנוח מחלוקות ישנות, חריפות ועקרוניות ככל שיהיו, ולפעול יחד נגד האויב החדש המשותף.

ראש הממשלה לשעבר, העבריין המורשע אהוד אולמרט, בהפגנה נגד ממשלת נתניהו, 13.2.23 (צילום: אריה לייב אברמס)

לפחות שני בעלי טורים מציינים הבוקר כי בהפגנה ביום שני בירושלים ניתן היה לראות זה לצד זה את אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר שהורשע בשוחד, ואת עו"ד משה לדור, פרקליט המדינה לשעבר שהעמיד אותו לדין. באופן דומה אפשר היה לראות בהפגנות של השבועות האחרונים נגד צעדי הממשלה את מו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון ואת מייסד "דה מרקר" גיא רולניק.

בחזית המאבק

המשבר החוקתי שמעבר לפינה תופס גם הבוקר את כותרות כל העיתונים.

ב"ידיעות אחרונות" המסגור אפוקליפטי. "בלי בלמים: ההשתלטות על מערכת המשפט עולה להצבעה", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, לצד איור (דניאלה לונדון-דקל) שבו נראית הכנסת על סף התרסקות לתהום. בכותרת המשנה לראשית מובהר כי ביום שני יעלו להצבעה בכנסת החוקים הראשונים בתוכנית הממשלתית ולצד זאת נקרא ציבור הקוראים לעלות שוב לירושלים למחאה המונית.

בראש עמוד 3 בעיתון, הנדל"ן המשמעותי ביותר אחרי השערים, נדפסת ידיעה המקדמת את ההפגנה ביום שני הקרוב ("ראשי המאבק: 'יום שני יהיה יום מחאה לאומי'"). מוסף "7 ימים" מציג בשערו "פרויקט מיוחד" בשם "הקרב על הדמוקרטיה", אף כי עיון בדפי המוסף פנימה מעלה כי המיזם כולל בסך הכל טור מורחב על הסכנה לאובדן זכויות נשים מאת חן ארצי-סרור, כתבה על הסכנה לאובדן זכויות נשים מאת רתם איזק ומפגש של חמישה (גברים) ביטחוניסטים המתנגדים גם הם לתוכנית הממשלתית.

ב"הארץ" הכותרת הראשית אינפורמטיבית: "הרצוג ביקש מהיועצת המשפטית לאפשר לנתניהו לעסוק בפשרה". בכותרת המשנה לידיעה, מאת גידי וייץ, נכתב כי בהרב-מיארה דחתה את פניית הנשיא. כמו ב"ידיעות אחרונות", גם ב"הארץ" מתפרסמת בהבלטה ידיעת קידום להפגנה בשבוע הבא ("הפגנה נוספת מתוכננת מול הכנסת ביום שני; המפכ"ל הבהיר: המחאה היא זכות דמוקרטית").

"כדי ללמוד על הלך הרוח השולט בסביבת רה"מ כדאי להיכנס לחשבון הטוויטר של נסיך האופל", כותב יוסי ורטר בטורו שבעמוד 3 של "הארץ". "לפני שלושה ימים צייץ ח"כ משה סעדה מהליכוד, שנעתר לבקשת הנשיא לדחות בשבוע למען הידברות, את הצעת החוק המושחתת והנקמנית שלו להשלטת פוליטיזציה במח"ש, הגוף שדחה אותו (בצדק).

"בתגובה, כתב נתניהו ג'וניור: ממתי הנשיא מחליט על הליכי חקיקה בפרלמנט? (הבחור היה כנראה כל כך נסער ועצבני, שהמילים שגעשו מתוכו התבלבלו לו: 'חקירה' במקום חקיקה, 'פרלנט' במקום פרלמנט). בסוף היום, תרתי משמע, לגראונד-זירו הזה חוזר ראש הממשלה ומשם הוא יוצא בבוקר למשרד".

על הגדר

ברנע, שנפגש עם כמה מראשי מטה המאבק, אינו נוקב בשמותיהם אבל מביא דברים מפיהם. אחד מ"ראשי הזרם המרסן", מונה בפניו את ארבעת מנופי הלחץ הנכונים, כדבריו, שיוכלו להביס את המזימה הממשלתית. האחד כלכלי (הוצאות הון וכו'), השני מדיני (לחץ בינ"ל), השלישי פנימי (אופוזיציה פנים ליכודית) והרביעי משפטי. לדבריו, "משפט נתניהו צריך להימשך בכל עוזו. במקביל יש שתי ועדות חקירה שעובדות, אחת על האסון במירון ואחרת על פרשת הצוללות. על שולחן בג"ץ מונחת ערימה של עתירות, שהולכת ומתגבהת כל יום. הן מקשות על סבירות החוקים שמקדמת הקואליציה, על חוק דרעי ועל נבצרות נתניהו. הזעזוע עשוי לבוא גם משם".

"עסקת טיעון שוב על הפרק", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב" שבשליטת אלי עזור. אנה ברסקי מדווחת כי אחד הרעיונות שעולים ב"מגעים שקטים, ובשלב זה לא רשמיים, בין מקורבי ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין נציגי החוגים המתנגדים למהפכה" הוא "חזרה להסדר הטיעון ברוח הצעת נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק מלפני שנה". לפי ההסכם, מזכירה ברסקי, נתניהו יודה בהפרת אמונים ויסיים את הקריירה הפוליטית שלו, אך ללא קלון.

בכפולה הפותחת של "מעריב", מתחת לידיעה על "שובה של עסקת הטיעון", מדווח העיתון על המשך המחאה נגד צעדי הממשלה. בגוף הידיעה, אך לא בכותרת או בהבלטה אחרת כלשהי, מוזכר כי ביום שני הקרוב מתוכננת הפגנה גדולה נוספת בירושלים.

ובינתיים, באדלסונייה

בשני העיתונים שמממנת יורשת המיליארדים ד"ר מרים אדלסון ניכרת תמיכה  בצעדי הממשלה.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" קוראת: "מתניעים מחדש: רפורמה בתאגיד שוב על הפרק". אתמול חשף כתב העיתון אמיר אטינגר כי היועמ"שית בהרב-מיארה אישרה לנתניהו לעסוק ברפורמה שמתכנן שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי, ועל כן נראה כי זו תקודם (למעשה, חשף אטינגר כי נתניהו בכלל היה מנוע לעסוק בכך). לפי הדיווח של אטינגר, המשנה ליועמ"שית גיל לימון מסר אתמול לקרעי כי לא נמצאה כל "זיקה ישירה" בין הרפורמה שמתכנן קרעי בתאגיד השידור הישראלי לבין ההליך המשפטי המתנהל בעניינו של נתניהו, ולכן אין מניעה כי נתניהו יעסוק בקידום הרפורמה.

אמנם, ברקע ההליך המשפטי של נתניהו על כל שלוש פרשותיו עומדים ניסיונותיו המתמשכים והעיקשים להשתלט על שוק התקשורת בישראל. אבל זה כנראה מה שמכונה בשפה המשפטית "זיקה עקיפה". לכן העיתון שתומך ב"שלטון החוק", כפי שעדיין מתנוסס על העמוד הראשון בכל גיליון של "ישראל היום", מבשר בלא כל הסתייגות על האישור לנתניהו לקדם את הרפורמה של השר שכבר הכריז פומבית שהוא רוצה להגביל את העצמאות של תאגיד השידור ולהכפיף אותו לממשלה.

"אין דרך חזרה", כותב דרור אידר במוסף הפוליטי של העיתון. "חברות וחברים, לנוכח האקדח שהונח על השולחן, האיומים המטורפים וחסרי האחריות מצד בכירים בצד השני, אין מצב להתקפלות".

בניגוד לרוח העולה מהכותרת הראשית של העיתון, אידר דווקא חושב שכדאי להקפיא את כל המאבקים בזירות הלא-משפטיות. "אסור להסיח את הדעת מהמטרה. נא לנשום עמוק. זו קואליציה הומוגנית שיכולה להחזיק יותר מארבע שנים" הוא כותב, "נא להנמיך את הרעש במשרדי הממשלה האחרים ולהתמקד במערכה הנוכחית, שמבחינת מלחמת הדעות היא כנראה החשובה ביותר ב-100 השנים האחרונות".

בידיעה בעמוד חמש של "ישראל היום" מוזכרת ההפגנה הצפויה ביום שני, אך רק בכותרת משנה בידיעה, שכותרתה: "הנשיא ביקש שרה"מ יוכל לעסוק במתווה - היועמ"שית סירבה".

ח"כ שמחה רוטמן, 14.2.23 (צילום: שריה דיאמנט)

עוד לפני כן, בכפולה הפותחת של "ישראל היום", מראיין יהודה שלזינגר את אחד משני המובילים של המערכה הנוכחית, שמבחינת מלחמת הדעות היא כנראה החשובה ביותר ב-100 השנים האחרונות, יו"ר ועדת החוקה, חוק משפט של הכנסת, ח"כ שמחה רוטמן.

"איך אתה מסכם את השבוע הסוער הזה?", שואל שלזינגר, ורוטמן משיב: "זה היה עוד שבוע מוצלח בקידום התוכנית 'ציון במשפט תיפדה'".

"קח אותי לסוף התהליך, איך זה נראה?", מבקש שזליגנר, ורוטמן משיב: "יש בישראל מערכת משפט נכונה, דמוקרטית, צודקת. העם בוחר את השופטים, הכנסת מחוקקת, הממשלה מושלת, הרשות השופטת שופטת, שקיעה, אורות, נצנצים, סוף".

"רוטמן הוא טיפוס מטעה", כותב מורן שריר על יו"ר הוועדה ברשימה המתפרסמת במוסף "הארץ". "קל להבחין באובססיביות החמורה שלו, אבל מקרוב אפשר לזהות גם ילדותיות. לצד הענייניות הקרירה שלו יש בו גם צד מתריס, שנהנה להתעלל באופוזיציה. [...] ברירת המחדל שלו היא סרקזם. זו בדרך כלל לא איזו אירוניה שנונה, אלא ממש שפת ההפך – כמנהג ילדים. כשמסתכלים עליו ועל יריב לוין רואים אנשים חמורי סבר וחדורי מטרה שכאילו אין להם תאוות גשמיות כלל. נראה כאילו תשוקתם היחידה בחיים היא להטיל מום ולבתר את מערכת המשפט".

שריר בילה את היומיים הראשונים של השבוע בדיוני הוועדה של רוטמן וחזר עם רפורטז'ה מומלצת לקריאה. מאז ביטולו של רועי (צ'יקי) ארד, שריר הוא הבחירה המובילה של "הארץ" למשימות ראיתי-שמעתי, ובצדק. הבחנתו במציאות ("פינדרוס הולך לסלסילת התה, לוקח תיון ומנקה עם השפיץ שלו שאריות בין השיניים") ובמה שמעבר לה ("בין משפט למשפט היא [פרופ' טלייה איינהורן] לובשת ארשת פנים לבבית ונראית כאילו איין ראנד מנסה להקסים ילדים בחיוכה"), חדה.

בעיתון השני של אדלסון, "מקור ראשון", מוקדשת הכותרת הראשית למאמצי הפשרה עם הממשלה. "גנץ נגד לפיד: קורא לכולם לעצור ולהיכנס לחדר ביחד". ההפגנה הצפויה ביום שני לא מוזכרת בעמודי החדשות ב"מקור ראשון". מהשער מופנים הקוראים בין היתר ל"מאמר של בכיר בממשל אורבן". לשון ההפנייה: "אל תאמינו לחדשות הכזב על הונגריה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן (צילום: חיים צח, לע"מ)

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן (צילום: חיים צח, לע"מ)

בלאז' אורבן, היועץ המדיני של ראש ממשלת הונגריה וחבר הפרלמנט בבודפשט (אך לא קרוב משפחתו של ראש הממשלה ויקטור אורבן), כותב מכתב פתוח לישראלים.

"רבים השוו ומשווים את ישראל להונגריה, בטענה שאם מר נתניהו יתחיל ללכת בעקבות ויקטור אורבן, הוא נידון לכישלון בסגנון הונגרי כביכול", כותב היועץ אורבן, ומזכיר את האזהרות של יאיר לפיד ונגיד הבנק המרכזי של הונגריה לשעבר מפני התרסקות הכלכלה הישראלית כמו התרסקות זו של הונגריה.

אורבן טוען כי ההיפך הוא הנכון. לדבריו, "ביצועי הכלכלה ההונגרית הם מהטובים באירופה [...] התוצר התעשייתי ההונגרי צמח ב־2022 ב־6 אחוזים, הקצב הגבוה ביותר באירופה, והתמ"ג ב־4.6 אחוזים, פי שניים מהצמיחה הכלכלית של מדינות אחרות החברות באיחוד האירופי, ובכללן גרמניה, לטביה, פינלנד, שוודיה, צ'כיה, ליטא וצרפת".

אם כבר משווים את ישראל להונגריה, הוא טוען, לא צריך לראות בכך ביקורת שכן "המודל ההונגרי הוכיח את עצמו כאסטרטגיה מנצחת [...] אורבן עלה לשלטון, והכריז על רפורמות יסודיות שהעלו את הונגריה על מסלול הצמיחה. בזכותן הפכה הונגריה לאחת הכלכלות הצומחות ביותר באירופה, עם תמ"ג שגדל בהתמדה, עם אבטלה נמוכה מ-4 אחוזים ועם שיעור שיא של השקעות".

אז למה בכל זאת מפחידים את הישראלים מפני הפיכה להונגריה? כמו בישראל, כך גם בהונגריה, "ככל שממשלה שמרנית מצליחה יותר, כך היא מקבלת פחות סיקור חיובי והוגן מהתקשורת הליברלית", מסביר אורבן.

אגב, את הממשלה שמוביל ראש ממשלה שהתריע לאחרונה מפני "ערבוב גזעים" באירופה מגדיר היועץ כממשלה ש"הכריזה על מדיניות אפס סובלנות נגד אנטישמיות".

המאמר של היועץ אורבן ב"מקור ראשון" של אדלסון אינו הופעת בכורה של הקמפיין "בעצם מה רע בהונגריה?". הוא בא בהמשך לכתבה שפורסמה בשבוע שעבר במוסף "ישראל היום" של אדלסון, במסגרתה יצא העיתונאי אלדד בק לביקור בבודפשט כדי לבדוק "מה באמת קורה להונגריה?" וגילה, כלשון הכותרת, ש"אנחנו דמוקרטיה לחלוטין".

בק שוחח עם פוליטיקאית שבעבר היתה בשמאל וכיום שותפה של אורבן ("אין בהונגריה משטר סמכותני. הונגריה לא איבדה את אופיה הדמוקרטי"), משפטן ויועץ ("היום התקשורת בהונגריה הרבה יותר מגוונת ומאוזנת [...] מתקיימות הפגנות גדולות ברחובות נגד הממשלה") ורב הקהילה היהודית המאוחדת ("דווקא תחת אורבן הממשלה עשתה דרך משמעותית במאבק באנטישמיות"), וחזר אף הוא עם תמונת מצב אופטימית.

ובינתיים, במציאות

ב"כלכליסט" מראיינת רוני דורי את הכלכלן לאויש בוקרוש, שהיה "שר האוצר של הונגריה ונציגה בפרלמנט האירופי, ואחד ממבקריו החריפים של אורבן".

"עם כל הביקורת, הכלכלה של הונגריה עדיין צומחת, ושיעור האבטלה בה נמוך מאוד - רק 3.9%", מטיחה דורי בבוקרוש את הטענות של אורבן, היועץ של אורבן.

"אסור לשכוח שבערך חצי מיליון הונגרים, ברובם צעירים, עובדים מחוץ להונגריה", משיב הכלכלן. "זה נתון חשוב שצריך לקחת בחשבון בעיקר כי מתוך 9.6 מיליון תושבי הונגריה, רק 5.5 מיליון איש מהווים כוח עבודה פוטנציאלי. ואלה רק הערכות גסות. קשה לדעת את המספר המדויק כי אין בידינו נתונים סטטיסטיים אמינים, לרשויות ההונגריות לא אכפת מזה, והן לא מפרסמות שום דבר בעל חשיבות, אז עלינו לאסוף מידע מגרמניה ומאוסטריה, כך שאפשר להניח שהמספרים האמיתיים גדולים בהרבה".

"אז גם הרשות לסטטיסטיקה באחיזת המדינה", תוהה דורי. "כמובן. הממשלה אולי יודעת מה קורה בשטח, אבל לא דחוף לה לתקשר את זה לציבור", משיב בוקרוש. ואשר לנתוני הצמיחה, הוא אומר, "הם בעיקר מושפעים מגורמים מלאכותיים. בסתיו של 2021, לפני הבחירות, אורבן החליט להגדיל את בזבוז הכספים לכדי כמעט 5% מהתמ"ג. ולכן ב-2021 ו-2022 הגענו לגירעון פיסקלי כמעט דו-ספרתי, שהיה בראש ובראשונה פשוט מיותר לחלוטין, כי המגזר הפרטי פרח בזכות ההתאוששות ממשבר הקורונה, כך שלא היה צורך בהתרחבות פיסקלית, להיפך. אבל כדי לנצח בבחירות הוא בזבז הון תועפות, בציפייה שהאיחוד האירופי יבוא ויפצה עליו. וזה לא קרה. לכן הוא בבעיה. ראשית, כי זה תרם לאינפלציה, ושנית - אם אין לך מענקים מהאיחוד, עליך לצאת ללוות ממקומות אחרים, ולכן הממשלה הגדילה באופן מדהים את ההלוואות הזרות, בזמן ששיעורי הריבית עלו באופן משמעותי בכל העולם.

"התוצאה של כל זה היא שלהונגריה יש גירעון כפול - גירעון פיסקלי וגירעון בחשבון השוטף. וזה המצב הפגיע ביותר והגרוע ביותר מבחינת קיימות כלכלית מכיוון שהוא מראה שאין לך מספיק חסכונות מבית שיכולים לייצר צמיחה בת-קיימא. ולכן, ב-2023, בניגוד למה שהממשלה אומרת, לא תהיה צמיחה".

זמן פשרה

ב"גלובס" של אלונה בר-און וענת אגמון מתמקדים גם השבוע במאמצי הפשרה בין ממשלת נתניהו והמתנגדים לה. למעשה, כבר כמה שבועות שהעיתון מקדם סוגי פשרה שונים תחת הכותרת "זמן פשרה". אם רוצים להבין את מי פשרה שכזו עשויה לשרת אפשר להזכיר שהיא נמצאת גם במוקד הכותרת הראשית של "מקור ראשון", עיתון שעורכו, חגי סגל, מתאר בטורו הבוקר את התוכנית הממשלתית להחלשת מערכת המשפט כ"רעיון של גאולת בג"ץ מאחיזת השמאל" או "נרמול היחסים בינו ובין הרשויות האחרות".

"בניסיון להביא לשיח מגוון דעות ולשרטט את מרחבי ההסכמה האפשריים, גלובס ערך מפגש בין חברי כנסת מימין ומשמאל לשיח מעמיק על הרפורמה המשפטית", נכתב בכותרת המשנה לכתבה המתעדת מפגש בין חברי-הכנסת שמחה רוטמן ואפרת רייטן.

השיח שנועד להביא מגוון דעות מתגלה כשיח חרשים. רייטן וכתבי "גלובס" (דרור מרמור וניצן שפירא) מנסים לחלץ מרוטמן צהר לוויתור כלשהו, אבל הוא חוזר על המנטרה "אנחנו מוכנים למשא ומתן, אבל בלי תנאים מוקדמים".

ב"מקור ראשון" מבקר סגל את האמירה של בני גנץ "לא תהיה שום הידברות עד שהתהליך המטורף הזה יעצור". סגל תוהה: "עם אבו-מאזן מותר לדבר ועם ביבי אסור?".

אולי בלי משים סגל הופך את יחסי-הכוחות כשהוא משווה בין אבו-מאזן לביבי. כשהשלטון קובע עובדות בשטח, הדרישה המינימלית מחסרי הכוח היא קודם כל לחדול ורק אז לדבר. מי שתמיד דרש ש"התהליך המטורף הזה יעצור" היו הפלסטינים, בכוונם להמשך מפעל ההתנחלויות הבלתי-חוקי בשטחים הכבושים, מקום מגוריו של סגל. מי שתמיד אמר "אנחנו מוכנים למשא ומתן, אבל בלי תנאים מוקדמים", היתה ממשלת ישראל, שרצתה לדבר עם נציגי הכבושים תוך כדי המשך ההתנחלות בשטח.

בכפולה השביעית של "גלובס" ממשיך אורי פסובסקי להוות אופוזיציה של איש אחד לתוכנית הממשלתית, הפעם בראיון עם מרטין וולף, פרשן ה"פייננשל טיימס".

"כמה ימים אחרי ששוחחנו, ובעקבות הפרסומים על כך שנתניהו ערך סבב שיחות עם בעלי טור בתקשורת הזרה על מנת לגייס את תמיכתם ביוזמות החקיקה, שאלתי את וולף האם ראש הממשלה התקשר גם אליו", כותב פסובסקי. "'התשובה לשאלתך היא כן. מר נתניהו התקשר אלי', עונה וולף, ומבהיר שלא יפרט את תוכן השיחה. 'רק אציין שמטרתו הייתה כמובן להגן על הרפורמה בתור תגובה רציונלית לחריגות היתר של הזרוע השופטת בישראל, שמוסברות בחלקן על ידי אופן בחירת השופטים. דעותיי שלי', מבהיר וולף, 'מובעות בראיון איתך'".

ומהן הדעות של וולף? "יש תחושה שקורה בישראל משהו שמוציא אותה מהנורמות המערביות המקובלות של שלטון החוק, וזה בנפרד מהחששות הנרחבים לגבי ההשפעה של כל זה על שלום עם הערבים. כך שזה מסוכן כלכלית. איך זה יכול שלא להיות?".

לפי וולף, הדמוקרטיה וכלכלת השוק קשורות קשר הדוק. אמנם יש יוצאים מהכלל (וולף מציין משום מה את סינגפור ולא את הונגריה, אולי אינו מנוי על עיתוני אדלסון), אולם המצב שלהן שונה באופן בסיסי מזה של ישראל.

"הכלכלה הישראלית נשענת בסופו של דבר על ישראלים ובמיוחד על הכישרון של אנשים מאוד משכילים ומתוחכמים, שיוצרים את כל העסקים החדשים האלה", הוא אומר לפסובסקי. "לא הייתי חולם לדבר בשמם, אבל זה לא יהיה מאוד מפתיע אם בכל מיני היבטים, ולא רק החוקי, האנשים האלה יתחילו להסתכל על מה שקורה סביבם ולהגיד לעצמם - 'זו לא נראית לי מדינה מאוד ידידותית'. אפשר לשער שלכל האנשים מהסוג הזה, ללא יוצא מהכלל, יש הזדמנויות בחו"ל. זה אולי החשש הגדול ביותר של הממשלה, או לפחות של אלו בממשלה - ואני בטוח לחלוטין שנתניהו עצמו הוא אחד מהם - שהיו רוצים שישראל תשגשג כלכלית".

בחברה החרדית

"הסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות היא הסיבה המרכזית מדוע צריך לגדוע את שלטון הבג"צ, והיא לא הסיבה היחידה מבחינת שומרי התורה", נכתב הבוקר במאמר המערכת של "המבשר. "יהודי שומר תורה ומצוות הנוהה לאור התורה ולאור פסקי השלחן ערוך ונושאי כליו אינו מכיר בבית המשפט של ערכאות המדינה כמקום בו מכריעים על פי אדני צדק ויושר. גם אם אין ברירה וחייבים לציית במקרים משפטיים למה שבית המשפט גוזר, הרי אין זה מפאת כבוד או הערכה שרוחשים למוסד הזה ולקובעי המשפטים או בגלל הכרה פנימית כל שהיא האומרת שבהיכלי השן יושבים אישים שיש לשמוע בקולם ודעתם מחייבת. הציות נעשה אך ורק בלית ברירה, כמי שכפאו שד, כי חוקי המדינה מחייבים את כל האזרחים ואין דרך חוקית להמלט מזה".

בשולי החדשות

כתבת השער במוסף "כלכליסט", מאת ארי ליבסקר, מוקדשת להשפעה הנפשית של התוכנית הממשלתית על מתנגדיה. היא נפתחת במונולוג אישי של עורך המוסף, אמיר זיו, שמשתף במועקה המאוד מוחשית שהוא חש מאז פרצה הממשלה האחרונה.

"מעולם לא חשתי פחד כזה שאינו קשור במשפחתי", הוא כותב. "אני מתקשה להירדם בלילה, אני מתעורר מדוכדך ומעביר את היום תחת תחושת בהילות שלא מרפה. כאילו יש משהו חשוב שהייתי חייב לעשות כדי לעצור את ההידרדרות, ולא עשיתי. והתסכול העצום נובע מכך שאני לא יודע איזו עשייה יכולה להועיל".

ליבסקר משוחח עם כמה פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים בעלי שם בהם ניצה ירום, גבי בונויט, נמרוד גולן, איריס גבריאלי-רחבי ואסתר רפפורט. הם מתארים את החרדה הגוברת בקליניקה שלהם, הסיוטים, הלחצים. מי שירצה לשמוע את דעתו של ערן רולניק בנושא ייאלץ לפתוח את אתר "הארץ" שם מתפרסם הבוקר מאמרו תחת הכותרת "בלי דמוקרטיה אין בריאות נפש".

סימנייה

הפרק היומי בסדרת התחקירים המהממת של גור מגידו ועומר בן-יעקב על "סוחרי הכאוס ממודיעין" מוקדש הפעם ל"גניבת הבחירות" בקניה.

ענייני תקשורת

טאוב נגד "הארץ". גדי טאוב, שכתיבתו ב"הארץ" הופסקה לאחרונה, מקדיש את טורו (הראשון?) ב"מעריב" לתקיפת אכסנייתו הקודמת.

גדי טאוב, מאי 2010 (צילום: מרים אלסטר)

גדי טאוב, מאי 2010 (צילום: מרים אלסטר)

"העיתונות בגלגולה החדש היא הסכנה (הפנימית) החמורה ביותר לדמוקרטיה במערב", כותב טאוב וצודק. אבל לא מהסיבות שהוא מונה. העיתונות המסחרית נשלטת כמעט כולה בידי טייקונים של חברות מזהמות ומגבירות תחלואה שטובת הציבור נמצאת אצלן בעדיפות תחתונה, או מיליארדרים המקורבים לנתניהו, או מי שהוא גם טייקון של חברה מזהמת וגם מיליארדר המקורב לנתניהו.

מבחינת טאוב, הבגידה של העיתונות בתפקידה התחילה בתהליך אוסלו והגיעה ל"גבהים חדשים בהסתרת התפוררות תיקי נתניהו בבית המשפט". כמי שמסקר את משפט המו"לים מיומו הראשון, הטענה של טאוב כאילו התיקים מתפוררים מופרכת. קל להבין מדוע הגיע אליה, בהנחה שמקורות המידע שלו הם כולם חלק מתיבת התהודה הביביסטית, עיתונות שכלשונו "היא הפוטושופ של המציאות, לא העדשה שדרכה היא נשקפת".

טאוב, אגב, מבקר בטורו בחריפות את המו"ל עמוס שוקן ואת סגנית העורך נעה לנדאו, אבל לא מזכיר כלל את עורך "הארץ" אלוף בן. ללמדנו מי, לדעתו לפחות, קובע בימים אלה את עמדות העיתון.

לורד פינת ארצי. במוסף הפוליטי של "ישראל היום" עדיין נותנים לאמנון לורד לכתוב את המאמר הפותח. הפעם הגיע לורד להפגנה הגדולה בירושלים וחזר עם אוסף התרשמויות ואסוציאציות חופשיות במידה שלא היתה מביישת טור של שלמה ארצי.

75 שנה ל"מעריב". ב"מעריב" מדווח ליאור נוביק כי מועצת העיתונות והתקשורת שיגרה מכתב ברכה לעיתון לציון 75 שנה להיווסדו. שלשום הוקדש מוסף העיתון היומי לחגיגות היובל וחצי, חגיגות שנועדו להצהיר על זכרון ארגוני היסטוריה שמנצח את כל התהפוכות שעברו על העיתון, אבל נפתחו במאמר מאת מרדכי חיימוביץ' שבו נטען כי ד"ר עזריאל קרליבך הוביל את אנשי המערכת לפני 75 שנה לעזוב את "ידיעות מעריב" כדי להקים עיתון חדש. בפועל, הם עזבו את "ידיעות אחרונות" והקימו את "ידיעות מעריב", ששינה תוך זמן קצר את שמו ל"מעריב".

לקראת חסימת האפליקציה הסינית? בשער "מקור ראשון" מדווח אסף גבור כי בירדן דוחים את לחצי טיקטוק להסיר את חסימת האפליקציה. האם בקרוב נשמע קולות לחסום את הרשת גם בישראל? "הרשת החברתית טיקטוק היא מחולל אלימות משפיע בקרב הצעירים הפלסטינים והמזרח ירושלמים", כותב גבור. לצד ירדן מזכיר גבור שתוכני טיקטוק נחסמו גם באינדונזיה, פקיסטן והודו.