הכתבים הערבים בתקשורת העברית פועלים בין הפטיש לסדן. מהציבור היהודי הם סופגים עוינות וזלזול, אך גם מול הציבור הערבי לא פשוט. היעדר הסיקור מהשטח של האירוע המדובר ביותר בחברה הערבית בשבוע החולף, מלמד שבחברה הערבית לא רואים בהם עיתונאים אלא שגרירים. מי שבין אם בבקשה, בדרישה או באיום, מצופה מהם שלא להעביר מראות שאולי יתקבלו לא טוב על המסך שבסלון היהודי.
האירוע המדובר הוא חגיגות השחרור לכבודו של המחבל כרים יונס, שנערכו בכפר עארה, כפר הולדתו, חמש דקות מחריש. יונס ובן-דודו מאהר רצחו ב-1980 חייל צה"ל, בשליחות הפת"ח. הם יצאו עם רכבם, הציעו טרמפ לחייל אברהם ברומברג, חטפו ממנו את נשקו, ירו בראשו וזרקו אותו בצד הדרך. הוא מת מפצעיו אחרי ארבעה ימים. בני הדודים יונס היו אז בני 21, ברומברג בן 20.
היונסים נתפסו, נשפטו לעונש מוות שהומתק למאסר עולם. עכשיו, אחרי 40 שנה בכלא הישראלי, כרים יונס שב הביתה כגיבור שיצא לחופשי. על רקע המאסר הממושך וקריאות שרים לשלול את אזרחותו של יונס, עורר האירוע רגשות פטריוטיים פלסטיניים עזים. לעניין התקשורתי נוסף נופך נוסף, והוא האיום של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, שהבטיח כי לא יאפשר "חגיגת טרור" במקום.
חגיגה, היתה גם היתה. מאות התאספו סביב ביתו של יונס, במוזיקה וריקודים ובמהלך שלושה הימים ביקרו שם אלפים. מי שלא נכח בשטח כדי לדווח על אופיין של החגיגות, על אודות המברכים ועל הנאומים, היתה התקשורת הישראלית. וביתר דיוק התקשורת העברית - כמה כלי תקשורת ישראלים בערבית, כמו אתרי החדשות בוכרא, פאנט וא-סנארה כן שלחו כתבים לסקר את האירוע. גם צלם יהודי "הסתנן" לאוהל, ו"כשנחשף" ונשאל לזהותו ענה באנגלית שהוא עובד בשירות התקשורת הספרדית. זמן קצר לאחר מכן הבין שעדיף לו לצאת משם והוא הסתלק ויותר לא שב.
חגיגות שחרורו של כרים יונס בכפר עארה, 5.1.23 (צילום: פרטי)
ההתעלמות הזו אינה אופיינית. כשסאמי יונס, מפקד החוליה של כרים ומאהר, השתחרר במסגרת עסקת שליט, ראיינה אותו התקשורת העברית והוא דיבר גם למיקרופון של גלי צה"ל. הפעם, בתקשורת העברית לא ראיינו את האסיר שיצא את הכלא ולא את קרוביו ולא דיווחו מי הגיע לחגוג. רק בדיעבד שמענו משר הבטחון יואב גלנט על שלושת בכירי הרשות שהגיעו לאירוע. הוא הורה לשלול מהם את היתרי הכניסה לישראל.
הפעם, גם לעמיתינו העיתונאים הערבים, אלה העובדים לצידנו בתקשורת העברית, הועבר מסר שהם אינם רצויים באוהל השמחה. אחד הכתבים הערבים המוכרים והבולטים אמר שפשוט גורש. "איך שנכנסתי זיהו אותי וגירשו. אחר-כך קיבלתי איומים על זה שהשתמשתי במילה 'מחבל'. זה לא צחוק. זה ואדי ערה ולכל אחד שם יש נשק ולי יש משפחה", סיפר ל"עין השביעית".
עיתונאי ערבי אחר שהגיע לאירוע, נשאר וסיקר אבל לבקשת המשפחה הגביל את הדיווח למינימום שבמינימום ("אמרו שלפייסבוק שלי בסדר אבל לא לאתר") ונצמד ככל הניתן להודעות המשטרה. "לא סוד שאנחנו הכתבים הערבים ישר מקבלים איומים. לחלק גם יש קרובים בשטחים וזה לא עניין פשוט. אז בסוף כל אחד עושה את החשבון ובשורה התחתונה אם זו הייתה דרישת המשפחה וזה לטובת החברה הערבית, אז יצא פתרון נוח לא להיות שם ולא לסקר משם".
כרים יונס נושא דברים בחגיגות שחרורו בכפר עארה, 5.1.23 (צילום: פרטי)
אי-אפשר לומר שהסיבה להדרת הכתבים הערבים הישראלים היתה איפול תקשורתי, שהרי מתחריהם מ"אל ג'זירה", RT, "הערבי החדש" ואחרים היו שם, סיקרו בחי ובהרחבה, ואת זה ראו בכל בית ערבי בישראל. אבל כתב ערבי מכלי תקשורת ישראלי המשתמש בטרמינולוגיה הכוללת מינוחים כמו "מחבל", "רצח" ו"ארגון טרור" כלפי חברי חוליית פת"ח שיצאו בשליחות הארגון לחסל חייל ישראלי שהיה בדרכו הביתה, אינו רצוי שם.
אפילו ב"הארץ" ניתן הסיקור לג'וש בריינר ויניב קובוביץ', מבחוץ, מהזווית המשטרתית ביטחונית, ולפרשן ג'קי חורי, מרחוק, ולא לכתב שטח או לכתבי "הארץ 21", המיזם המדובר שמטרתו "להגביר ולהנגיש קולות וסיפורים מהחברה הערבית לקוראי השפה העברית". כך מסתבר שההבטחה כי ברגעים קשים ואינטימיים, הם מי שיביאו באופן אותנטי את הסיפורים מלב לבה של החברה הערבית בישראל, היא הבטחה בעלמא.
שלא יבוא מישהו אחר-כך בטענות שהדיווחים בעברית התעלמו מההתרחשות, נסמכו על דיווחי המשטרה ושחסר בהם האלמנט האנושי. ברגע האמת הכתבים הערבים התחפרו והרחיקו עצמם מהאירוע ככל שיכלו. הפנימו שלהופעה כזו תהיינה בעת הזו השלכות, גם מהחברה הערבית וגם מארגוני הימין. ואילו בחברה הערבית הראו כי הכתבים הערבים מקובלים עליהם כל עוד הם דוברים של מצוקות החברה הערבית, לא כמי שעלולים לחשוף את צדדיה הלאומניים.