במקום מטרייה

מי שבוערת בנפשו התשוקה להגיע היום לקלפי, אבל אין ברשותו מטרייה מעוטרת בסמליל מפלגה, מוזמן לעשות שימוש באחד מעיתוני הבוקר. לקפל, להחזיק מעל הראש, ולצאת אל הסערה. גם כך אין הרבה תועלת בגליונות יום הבחירות. עמודי החדשות הבוקר עשירים במאמרי פרשנות, דלים במידע ומלאים בגימיקים.

הגימיק הבולט ביותר הוא עמוד השער החצוי והכפול של "מעריב". החזק אותו כשצדו האחד כלפי מעלה, והכותרת קוראת "ראש הממשלה הבא", לצד תצלום של בנימין נתניהו; העמד אותו על ראשו, והכותרת קוראת "ראש הממשלה הבאה", לצד תצלום של ציפי לבני. מה באמת הסיכוי שציפי לבני תכהן בראשות ממשלה? לא גדול, לדעת רוב הפרשנים. גם תהליך הבחירות לבית-המחוקקים הישראלי שונה מאוד מהבחירות לנשיאות ארה"ב, שם המאבק אישי ודו-קוטבי באופן מובהק. אבל לגימיק דרכים משלו לגבור על כל היגיון.

במרכז שער "ידיעות אחרונות" כותרת ראשית בת מלה אחת – "מצביעים". הערך היחיד שניתן למצוא בה הוא דוגמה לשימוש בנטיית הזמן האופיינית לעיתונות המודפסת בשעת משבר, ההווה המתמשך, נטיית זמן המבקשת לחפות במשהו על העובדה כי עמוד העיתון נותר לאורך כל היום קפוא, בעוד המציאות ממשיכה בדינמיות הממזרית שלה. עמ' מספר 2 בגיליון "ידיעות אחרונות" יכול לשמש אף הוא דוגמה לנטייה אחרת של העיתונות המודפסת – הנטייה לבזבז שטח נרחב על נסיונות להידמות לאמצעי תקשורת אחר. העמוד כולו משמש אילוסטרציה ויזואלית לשאלה "מי יהיה ראש הממשלה הבא?". התשובה, אולי, מחר.

ל"ישראל היום", לעומת שני הטבלואידים האחרים, שער ממלכתי וסולידי בהרבה. הוא אף מאוזן יחסית מבחינה פוליטית, אף שקשה למצוא בו התייחסות לתופעה הבולטת של ימי הבחירות האחרונים – התחזקות מפלגתו של אביגדור ליברמן. במרכז שער "ישראל היום" תחילתם של שלושה טקסטים מטעם נתניהו, לבני וברק. טקסטים כמעט זהים מופיעים גם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". ההבדל, שוב, הוא בכך שבעיתונים האחרים גם אביגדור ליברמן מקבל הזדמנות לפנות ישירות אל ציבור הקוראים.

יום קשה לנתניהו

"יום קשה לבוחר, היא הכותרת לטורו של נחום ברנע, הפותח את גליון "ידיעות אחרונות". ברנע דואג שהיום יהיה קשה קצת יותר גם לנתניהו ("נדמה שברור לו שלא ניהל את הקמפיין שלו נכון"). גם סימה קדמון, בטור פרשנות משלה, עוקצת את נתניהו על שערך מסיבת עיתונאים עם יובל רבין רק כדי לגלות את רבין מצהיר בפני המצלמות שיצביע למפלגת העבודה. בן כספית עושה מטעמים משלו מהסיפור הזה ב"מעריב", ואילו יוסי ורטר כותב ב"הארץ" שממילא מה שהיה חשוב לנתניהו להפיק מהמפגש עם רבין הוא התצלום המשותף, ולא הטקסט. "גם אם רבין ג'וניור היה מדקלם שיר ילדים, או מקריא דפים מספר טלפונים, ביבי היה מסתפק בכך", כותב ורטר (התצלום המשותף של נתניהו ורבין מופיע הבוקר ב"ישראל היום", ורק בו). אם לא די בכך, דורון רוזנבלום ממליץ במאמרו ב"הארץ" על ציפי לבני, ומאמר המערכת של העיתון מסתיים במשפט "לבני עדיפה על נתניהו כראש הממשלה של ישראל".

הדעה הרווחת בשלל מאמרי הפרשנות הפוליטיים היא שנתניהו כשל וזיגזג בדרך אל הקלפי, ולכן מפלגתו איבדה מכוחה הפוטנציאלי בשבועות האחרונים. האם מאמרים דומים פורסמו גם לפני הבחירות האחרונות, כאשר מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט הלכה והצטמקה עד לתוצאות האמת? מי שיבדוק יגלה כי תחושת הרדיפה של נתניהו כל אימת שהוא מתעמת עם התקשורת הישראלית אינה בלתי מבוססת.

מה ומי משעמם?

נראטיב שני הבולט במאמרים המתפרסמים היום נוגע לשעמום של מערכת הבחירות הנוכחית. "מאוסה, מיותרת, ריקה", מגדירה את ההתמודות  סימה קדמון. "הדבר היחיד שמעניין בבחירות האלה הוא השעמום", כותב יאיר לפיד. דרור פויר, לעומת זאת, כותב ב"גלובס" כי "מה שמשעמם, משועמם, רדום, מרדים ולא רלבנטי הם בדיוק אותם פרשנים חשובים". במאמרו גם תובנות על חלקה של התקשורת באדישות הציבורית.

מי רוצה לארח את יאיר לפיד לארוחת ערב?

אגב טורו של לפיד, הגזענות האנטי-מזרחית מבעבעת מבין כמה משורותיו. לדעת לפיד, אין הבדל משמעותי בין שלוש המפלגות הגדולות, וכראיה לכך הוא טוען כי בני הזוג נתניהו היו מעדיפים לארח לארוחת ערב את אהוד ברק ולא את משה כחלון; כי ציפי לבני ונפתלי שפיצר היו מעדיפים להזמין לביתם את אבישי ברוורמן ולא את רוחמה אברהם; כי אהוד ברק, ונילי, היו מעדיפים שיישב איתם, "מול חלון הזכוכית הענק במגדל", "מישהו כמו יוסי פלד, או אפילו בוגי ודיכטר", ולא יורם מרציאנו (שאיתו לא יוכלו "להחליף סיפורים מהסיירת"). צחי הנגבי הוא האשכנזי הבלתי רצוי היחיד ברשימתו של לפיד (במחשבה שנייה, גם הוא חצי מזרחי).

ובינתיים, במציאות

עמוס הראל ואבי יששכרוף שוב מקדישים את טור הפרשנות המשותף שלהם לעסקה המתגבשת בין ישראל לחמאס. הפעם, טמון בו חידוש. לדבריהם, באמצע דצמבר האחרון נפגש פעיל שמאל עם איש מרכזי בחמאס, והשניים ניסחו "עסקה כוללת, שתכלול את חידוש הרגיעה, פתיחת המעברים ושחרור שליט תמורת האסירים". לטענתם, פעיל השמאל העביר את פרטי ההצעה לראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ, אך לא נענה. האם ייתכן כי כל המבצע בעזה, על מאות הרוגיו, אלפי פצועיו ועשרות אלפי נפגעיו, יכול היה להימנע?

לא תמצאו עדות לכך בכותרות הראשיות של העיתונים, אבל במדורו של עקיבא אלדר, המתפרסם בחלק ב' של "הארץ", יש עוד כמה מלים על אותה הצעה שלא התממשה. לדברי אלדר, "בכירים ביותר בדרגים המקצועיים, שהיו בסוד תהליך קבלת ההחלטה לתקוף את עזה, מוכנים לומר לוועדת חקירה שהממשלה לא עשתה מאמץ אמיתי לחדש את הפסקת האש. וזאת בלשון המעטה".

שחור, אפור וגוונים שונים של לבן

פרופ' אביה ספיבק כותב הבוקר ב"כלכליסט" על הבחירות לכנסת מזווית כלכלית. "יש הבדלים, ויש להם השלכות כלכליות", קוראת כותרת הרשימה. לטענת ספיבק, ספק אם הבוחרים יונעו משיקולים כלכליים, אך "ההשקפה הכלכלית של המפלגות תקבע את אופי החיים במדינה, ויש שוני משמעותי ביניהן בהיבט זה". ספיבק אף טוען כי "הפער בהשקפות העולם [הכלכליות] מתחדד בבחירות אלו". בתום קריאת ניתוחו ניתן להבין כי הוא נוטה, מבחינה כלכלית, להמליץ על הצבעה למפלגת העבודה בשעה זו של משבר פיננסי עולמי.

גדעון עשת, לעומת זאת, כותב על אותו נושא ממש בעמ' 12 של מוסף "ממון", אבל מגיע למסקנות הפוכות. לדעת עשת, בתחום הכלכלי "מתברר ששלוש המפלגות האלה [ליכוד, עבודה וקדימה] מציעות כמעט אותו הדבר". לפי ניתוחו, "בשמאל יש שתי מפלגות קטנות ושוליות מאוד בפוליטיקה הישראלית [חד"ש ודעם], ובימין נמצאים כל השאר. האמצע בקושי קיים, עם מפלגה שולית נוספת [מרצ]. הימין בשליטה מוחלטת, אז מה יש לו להתקוטט עם עצמו? אין לו".

ואם כבר הזכרנו את המשבר הכלכלי, מן הראוי לציין כי סבר פלוצקר כותב הבוקר בשער מוסף "ממון" את המלים הבאות: "הגיע הזמן לאזהרה: בבורסה בתל-אביב מתנפחת בועה".

ענייני תקשורת

פאדי עיאדאת ולילי גלילי מדווחים ב"הארץ" כי שני עיתונאים ערבים, פוראת נסאר מחדשות ערוץ 2 וסאמי עבד אלחמיד מרשות השידור, לא הורשו להיכנס לכנס בחירות של ישראל-ביתנו שהתקיים שלשום בחיפה.

רז שכניק מדווח במוסף "24 שעות" כי CNN צפוי לחזור לחבילת הערוצים שמציעה חברת הוט ללקוחותיה, לאחר למעלה משנת הפסקה.

ב"מעריב" מופיע הבוקר הטקסט הבא תחת הכותרת "תיקון": "בידיעה 'מה זה השטויות האלה גנבי רכב', שפורסמה אתמול, הובא סיפורה של בעלת רכב ושמה עדי אשכנזי, שהזעיקה את המשטרה בעקבות פריצה לרכבה. בניגוד למידע שנמסר ל'מעריב', בעלת הרכב שנפרץ אינה הקומיקאית המככבת בסדרת הטלוויזיה. אנו מתנצלים על הטעות".

אוהד טולידאנו, פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב, כותב היום במדור הדעות של "ישראל היום" על הפרשנים לענייני ערבים של ערוצי הטלוויזיה. הוא מותח ביקורת על שלומי אלדר וצבי יחזקאלי מערוץ 10 בשל תפיסות העולם שלהם, על עודד גרנות מערוץ 1 בשל סגנונו האישי, ומשבח את אהוד יערי, פרשן ערוץ 2. "אין בו זחיחות או יוהרה שניתן לשמוע מהצעירים, אלא אחריות וזיכרון היסטורי מחכים", כותב טולידאנו.

ערן סוויסה מדווח ב"מעריב" כי יעקב אילון, מגיש "חדשות 10", איבד את קולו.

העמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" שוב מוקדש לידיעה פרסומית המקדם את מכירתו של מגזין מבית "ידיעות אחרונות".