מלחמת עיראק, זוכרים? זה היה מזמן, לפני אולי ארבעה חודשים. משהו רחוק כמו מלחמת וייטנם או לבנון. אמנם מאז שהנשיא בוש הכריז רשמית על תום המלחמה, נהרגו כמעט חמישים חיילים אמריקאים, ומי יודע כמה עיראקים, בפיגועים ובהיתקלויות אחרות, יותר ממספר האמריקאים שנהרגו במבצע "חירות בעיראק" עצמו. השקט והביטחון מאחרים מאוד להגיע לרחובות בגדאד ובצרה, והצבא האמריקאי כבר מודיע שהוא יישאר שם זמן רב. הקמת הממשלה הזמנית מתעכבת, ואלוהים יודע מתי יתקיימו שם בחירות, ותקום עיראק הדמוקרטית החדשה. אבל הידיעות האלה מגיעות רק בקושי לעמוד פנימי בעיתון. זאת כבר לא הבעיה שלנו. לדידנו, האמריקאים הם המנצחים הגדולים, איש הרי לא מתגעגע לסדאם, הפסל בכיכר העיר הופל, אפילו רוב הממצאים הנדירים הוחזרו למוזיאון של בגדאד. ובכל זאת, סליחה על ההטרדה ועל ההתעקשות על שאלות שכבר נשאלו ולא קיבלו תשובה. המלחמה הזאת אינה מרפה.

התקשורת האמריקאית והבריטית מלאות שאלות וטענות על המהלכים שהובילו לפתיחה במלחמה ועל הצדקתה. בעיתונים וברשתות הטלוויזיה לא חדלים להטריד בסוגיית הנשק להשמדה המונית, שהיה העילה הקדושה שבעזרתה גייסו תמיכה של רבים בעולם. עלי הכימאי, מסתבר, לא חוסל, כפי שמיהרו לחגוג, אבל דוקטור חיידק ופרופסור בקטריה נלכדו, יחד עם רבים מרשימת הקלפים של הממשל, ומן הסתם נחקרו ומסרו כל מה שיש להם למסור, עם או בלי לחץ פיזי מתון. הנשק לא נמצא עד לרגע זה. מצאו שתי קרוניות שהוכרזו מיד "מעבדות ניידות", אבל אחרי התרועות של אנשי הממשל, גם הם נאלצו להודות שזה בעצם קשקוש. מדברים שם אפילו על מחדל מודיעיני, והקונגרס והסנאט נכנסו לעובי הקורה, ועלולים לסבך את הנשיא. מה שנחשב ללא-יעלה-על-הדעת, עלול בהחלט לקרות. כבר היו דברים מעולם.

איור: אפרת בלוססקי

בוש ואנשיו מנסים להתנער ולחזור לימי האופוריה העליזים, אבל זה לא כל-כך עוזר להם. לא הועילו לנשיא ולשר ההגנה הדיבורים של תת-השר, פול וולפוביץ’, שהודה בראיון עיתונאי שנכון, היתה מניפולציה של סוגיית הנשק להשמדה המונית, כי זה היה הדגל שסביבו אפשר היה לגייס את העם האמריקאי ומדינות אחרות בעולם למלחמה. זו לא היתה המטרה האמיתית של המלחמה, אלא הסיסמה המגייסת. ובסופו של דבר גם בוש עצמו נאלץ לשנות את הטון ולומר, שהיה מודיעין על "תוכניות לנשק להשמדה המונית" בעיראק. לא עוד "נשק" אלא "תוכניות לנשק". וגם אלה לא נמצאו עד לרגע זה, אבל הנשיא בטוח שהן עוד יימצאו. העיקר, שהמודיעין היה מצוין. ובכל זאת הוא מתקשה יותר ויותר לשכנע.

כאמור, עיתונאים אמריקאים ובריטים רבים מרבים לעסוק בנושא. אך טבעי. זו המלחמה שלהם, ולא כולם שם מוכנים לבלוע כל מה שמאכילים אותם. אולי יש ביניהם כאלה שחשים לא בנוח בדיעבד עם הניצול לרעה של הפטריוטיות הכנה שלהם לפני המלחמה ובמהלכה, ואולי הם סתם נעלבו. לקח להם קצת זמן, לא הרבה, אבל בסופו של דבר הם מתעוררים ומרגישים לא נוח. יש להם מין מסורת שכזו, של חשדנות כלפי הממשל.

ואצלנו דממה מוחלטת. המלחמה נכנסה במהירות שיא לספרי ההיסטוריה, והשאלות האלה לא מעניינות אף אחד. גם זה אך טבעי. לנו יש מפות דרכים, וסיכולים, ופיגועים, ונהרות דם משלנו. וחוץ מזה, קיווינו - או חששנו, שאלה של טעם - שמשהו מההישג הצבאי האדיר ההוא יזלוג גם אלינו, ובוש ימשיך בשוונג של מנהל העולם ויכפה גם בפינה שלנו הסדר סופי ומוחלט. ובכל זאת, יש כמה שאלות שלא חדלות להטריד גם ממרחק ארבעה חודשים ויותר: האם ניצחון במלחמה מצדיק בדיעבד את היציאה אליה? האם המטרה מקדשת דה פקטו את האמצעים? האם יש ערך כלשהו לאמירת אמת, או שאנחנו מוכנים לבלוע כמות-שהיא את האקסיומה על הפוליטיקאים השקרנים, עד כדי כך שאפילו איננו טורחים לבדוק אותה?

אם מתברר שהאיום על שלום העולם לא היה כל-כך איום, זאת אומרת, לא יותר ממדינות רבות אחרות בעולם, האם יש הצדקה למדינה אחת לפלוש למדינה אחרת כדי לסלק ממנה רודן עריץ, רוצח בני עמו, השותה את דמם? אם התשובה חיובית, יש בכך תקדים המצדיק דיון ביחסים הבינלאומיים. הדיון הזה יכול להיות מעניין ואפילו רלבנטי ומעורר מחשבה במדינה שתלויה כל-כך בארצות-הברית. אך הדיון הזה לא מתקיים בתקשורת בישראל. רצף האירועים בכלל אינו מאפשר חזרה לסיפורים שהסתיימו, לפחות לכאורה. אורך חיי מדף של סיפור אינו גדול אצלנו, כידוע. ובכל זאת, מלחמה היא לא סתם עוד סיפור. וכאשר מתעקשים לחזור אליה, מגלים חזית אחידה ובצורה, ומי שמנסה להעלות את השאלות, נתקל בתשובות מבטלות בנוסח, "מה את רוצה, להחזיר את סדאם?".

לא, חלילה וחס, נאלצת השואלת להסביר. סדאם חוסיין, אם הוא חי או מת, היכן שלא יהיה, הוא מגדולי הרשעים בני זמננו, וטוב שהורד מן הבימה. "וגם אם מהלכי הכניסה למלחמה לא היו נקיים וחלקים", ממשיכים המקטרגים, "הרי אפשר לפחות להתבשם בתוצאה, בשחרור העם העיראקי ובהנהגת סדר חדש בחלק זה של העולם, שגם אחרים, רשעים לא פחות, רואים ומושפעים ממנו". אני לא תמימה, מתגוננת השואלת, ולא חושבת במונחים ילדותיים של שקר ואמת. אלא שההיסטוריה של המאה העשרים מלאה צבאות שבאו להציל עמים מכיבוש רודני ועריץ, ואחר-כך נשארו שם עשרות שנים, עד שהעמים המשוחררים קמו וסילקו את המשחררים ועמדו על זכותם לבחור בעצמם את שליטיהם ולהתמודד בעצמם עם בחירת דרך החיים והשלטון המתאימים להם. "גועל נפש", משיבים הנשאלים. "איך את מעזה להשוות? האמריקאים הם הטובים. לא ייתכן אחרת!".

נכון, הסיפורים אינם זהים. השוואות היסטוריות לעולם אינן במקומן, וגם היסטוריונים מודים שההיסטוריה אינה מלמדת דבר, והם כופרים בקיומם של "לקחי ההיסטוריה". ובכל זאת, דווקא משום אותה תלות גמורה של ישראל באמריקאים, דווקא משום התקוות והסיוטים, שיבוא הדוד מאמריקה ויפתור לנו את הבעיות, מוטב היה לחשוב ולדבר על זה. למשל, על מידת התלות בהצהרות של "גורמי ביטחון", שמסבירים הכל ויכולים למכור כל מדיניות וכל מעשה, ולמחרת להסביר גם את ההפך, באותה מידת שכנוע. העובדה שהדיון הזה לא מתקיים בזמן אמת מעוררת אי נוחות גדולה ומידה לא מבוטלת של קנאה בעמיתים שבטחונם המקצועי מאפשר להם לעשות את הלא-ייעשה.

גיליון 45, יולי 2003