כשם שמשאבי טבע, או ליתר דיוק המחסור בהם, יכולים להביא לשיתופי פעולה אזוריים בלתי-צפויים, כך הם יכולים לגרום לסכסוכים ארוכי שנים שאינם נפתרים חרף מאמצים דיפלומטיים אדירים. כאשר אנו חושבים על סכסוכים בין מדינות שכנות עולים בעיני רוחנו ויכוחים על גבולות ועימותים צבאיים, אך סכסוכים כאלה עלולים לפרוץ – בפרט בעולם של שינויי אקלים – גם סביב אפיק הזרימה של נהר בודד.

זהו המקרה של סכסוך המים המתמשך בין אפגניסטן לאיראן, אשר נסוב ברובו על מי נהר הלמנד, הזורם באפגניסטן אך מסיים את מסלולו באיראן. במחקר מטעם "מרכז אל-ג'זירה למחקר" סוקר הכותב חמיד אללה מוחמד שאה, חוקר אפגאני וכתב אל-ג'זירה באפגניסטן, את הסכסוך הוותיק הזה. במאמרו הוא מפרט את הרקע והשלבים השונים בהתפתחות סכסוך המים בין שתי המדינות, אשר נמשך כבר יותר ממאה שנים.

נהר הלמנד, שבמוקד סכסוך המים בין אפגניסטן לאיראן, משתרע לאורך 1,150 ק"מ. הנהר נובע בהרי הינדו-כוש, כ-40 ק"מ ממזרח לקאבול, ונשפך לאגם האמון בגבול אפגניסטן-איראן. למעשה, כל שטח הנהר נמצא כיום בתחומי אפגניסטן, למעט השפך שלו - שנמצא באיראן.

קו פרשת המים

התיעוד הראשון של הסכסוך הזה הוא משנת 1882. אחרי שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בשאלה למי שייך הנהר, הם פנו לוועדת גולדסמית', שבראשה עמד קצין בריטי בכיר. מטרת הוועדה היתה רישום הגבולות באזור שנקרא אז סיסטאן, ונמצא במחלוקת בין פרס לאפגניסטן, ובין השאר היא התבקשה לעסוק גם בחלוקת מי נהר הלמנד בין המדינות. אולם ועדת גולדסמית' לא הצליחה להגיע להסדר מוסכם על כל הצדדים, ובסופו של דבר ההכרעה היתה עמומה: סוכם רק ששני הצדדים יתחייבו לא לבנות מתקנים או סכרים לאורך הנהר בלי לקבל את הסכמת הצד השני, כדי לא לפגוע בזרימתו הטבעית.

בשנת 1903 מונה לטפל בנושא הנרי מקמהון, לימים הנציב העליון של בריטניה במצרים (ששמו מוכר ממכתבי חוסיין-מקמהון). הצורך לבחון את הסוגיה מחדש היה כפול: מצד אחד, תוצאות ועדת גולדסמית' לא היו משביעות רצון; מצד אחר, בשנת 1896 חל שינוי טבעי במסלולו של הנהר. ב-1905 חולקו המים מחדש, ונקבע שלטהרן תהיה זכות להשתמש בשליש ממי נהר הלמנד באזור שבגבול בין שתי המדינות. אפגניסטן כמובן התנגדה לסידור זה.

אגן הניקוז של נהר הלמנד באפגניסטן, ושפך הנהר באגם האמון על גבול איראן (איור: Kmusser, ויקיפדיה, נחלת הכלל)

החרפה נוספת במאבק חלה במרץ 1934 בשל התנגדות הצדדים לסעיף 10 בהסכם שנערך ב-1921, הסכם שקבע כי לבריטניה תהיה זכות להתערב בסכסוכי הגבולות בין אפגניסטן לאיראן. שתי המדינות החליטו לפנות לטורקיה כמתווכת, וטורקיה מינתה לצורך זה את הגנרל פח'ר א-דין א-תאי. הוועדה בחנה את הפניות של שתי המדינות, ערכה סיורים בשטח המריבה ובאזורים סמוכים כמו מחוז הראת, וכן קיימה שיחות עם גורמים שונים שאף אחת מהן לא הניבה תוצאה ממשית.

התסבוכות המשיכו עמוק אל תוך המאה ה-20. בשנים 1939-1936 נועדו הצדדים שנית בנושא. איראן ביקשה לקבל מחצית מהמים הנמצאים בסכר כמאל ח'אן במחוז נימרוז, וכן דרשה שהאפגאנים לא יבנו סכרים ומתקנים נוספים שמונעים את הגעת המים לאיראן. האפגאנים לא הסכימו להצעה, והיא לא זכתה לתמיכה מספקת בפרלמנט שלהם.

בשנת 1951 הסכימו המדינות להקים ועדה שתבחן את הנושא שוב. הפעם האפגאנים הסכימו להצעה של האיראנים, אך כעבור שנתיים חזרו בהם. מאמצי תיווך של וושינגטון ב-1956 נכשלו אף הם. ב-1959 הועלתה הצעת פשרה נוספת, והפעם ביקשו האיראנים ארכה כדי לדון בה. לבסוף, לאחר נפילת שלטון הטליבאן, נפגשו נציגי המדינות לא פחות מ-19 פעמים לדון בנושא, אך האיראנים עמדו בסירובם להצעות האפגניות וחזרו שוב שוב על דרישותיהם.

מו"מ שמו"ם

על פי שאה, סיבה מרכזית לכישלונם של סבבי המשא ומתן המרובים היא העובדה שהאפגנים סבורים, בפשטות, כי מאחר שכל הנהר זורם בשטחם, אין כל סיבה שהאיראנים יקבלו משהו ממימיו. דמות מעניינת שנכנסת כעת לסיפור זה היא דמותו של מוסא שפיק, ראש ממשלת אפגניסטן, אקדמאי ופוליטיקאי, שמונה להקים בה ממשלה בשנת 1972. ייתכן שהניסיון שלו לפתור את המשבר הוא הניסיון האמיתי היחיד שנעשה מצד האפגאנים.

שפיק דגל באידיאולוגיה של "אפס בעיות עם השכנים", ובמסגרתה שאף לפתור אחת ולתמיד את סכסוך המים עם המדינות השכנות ובפרט עם איראן. שפיק ראה בכישלון לפתור את משבר המים, שכבר בזמנו היה בן כמעט מאה שנים, עדות לנחשלותה של המדינה. וכך, בשנת 1973 חתמו שפיק ועמיתו האיראני אמיר עבאס הווידא על הסכם חלוקת המים של נהר הלמנד, הידוע בכינויו "הסכם שפיק-הווידא". לפי הסכם זה, איראן זכאית להשתמש ב-22 מ"ק בשנייה ממי הנהר - כעשירית ממה שדרשה על פי הסכמים קודמים.

תעלת השקיה יוצאת מנהר הלמנד במחוז הלמנד באיראן; ברקע - העיר גרשק (צילום: Karla Marshall, ויקיפדיה, נחלת הכלל)

ניתן להצביע על שתי סיבות מרכזיות לכך שהפרלמנט האפגאני הסכים הפעם לוותר על שליטה בלעדית בנהר. הראשונה היא הכריזמה וכושר השכנוע של ראש הממשלה שפיק. השנייה היא העובדה שהמנדט של אותו פרלמנט עמד להסתיים, דבר שעודד את השרים לא להקשות ולהתנגד להחלטות ממשלה, כדי שיוכלו לשמור על כיסאותיהם בממשלה אם ייבחרו שוב.

אלא שבטרם יצא ההסכם אל הפועל התרחשה באפגניסטן הפיכה שארגנו גורמים בראשות דאוד ח'אן, שהיה בן דודו של מלך אפגניסטן ובעקבות ההפיכה הכריז על עצמו כנשיא. השלטון החדש ראה בהסכם שפיק-הווידא "בגידה", ואנשיו כינו את שפיק בלעג "מוכר המים". ראוי לציין שגם בצד האיראני היו מתנגדים להסכם. עדות אחת לכך ניתן לראות בדבריו של הסופר האיראני באבילי יזדי, שאמר כי שפיק הגביל בעורמתו הפוליטית את הזכות של תושבי איראן למי נהר הלמנד: איראן, על פי "זכותה הטבעית", היתה אמורה להשתמש ב-70% ממי הנהר; הבריטים הגבילו זאת ל-50%, ולבסוף השאירה להם ממשלת שפיק 26% בלבד.

מלחמת הסכרים

לאחר כישלונם של הסכמים רבים, וכגורם אפשרי להכשלתם של הסכמים עתידיים, נראה שהמדינות מעדיפות לקבוע עובדות בשטח: לבנות סכרים ובאמצעותם לאגור בפועל את המים בשטחן. כאן המקום לציין שאין מדובר רק בנהר הלמנד. באפגניסטן יש עשרה נהרות גדולים, חלקם משותפים לכמה מדינות באזור. הנהר הארוך ביותר הוא אמו דריה, המשותף גם לטג'יקיסטן, לטורקמיניסטן ולאוזבקיסטן. הנהר הקצר ביותר הוא קונאר, המשותף גם לפקיסטן. עקב מצב גיאוגרפי זה, במשך שנים רבות לא נהנתה אפגניסטן ממימי נהרות שזרמו בשטחה אבל נשפכו במדינות שכנות. היא ניצלה רק 30% מהמים שבשטחה, ואילו השאר הגיעו למדינות שכנות, דבר שעורר תחושת חוסר הוגנות.

בשנת 2014, עם היבחרו של הנשיא האפגאני הקודם מוחמד אשרף ראני, גברה המתיחות סביב הסוגיה. מוקד המחלוקת היה הפעם סכרים שבנתה אפגניסטן בשלושה מחוזות מרכזיים: הראת, פראה ונימרוז. לראני היתה תוכנית של "מים תמורת פליטים", שלפיה האפגאנים לא יבקשו מאיש עזרה בטיפול בפליטים, ובתמורה המדינות השכנות יעזרו להם בסוגיית המים, או ליתר דיוק לא יתנגדו להקמת הסכרים שמטרתם לשמור באפגניסטן את מי הנהרות שבשטחה ולנצלם.

התוכנית המקורית היתה להקים 49 סכרים ברחבי המדינה, אך סביר להניח שהממשלה לא תוכל לעמוד בעלויות הכרוכות בכך. איראן, מצדה, ניצלה את חוסר היציבות באפגניסטן בעשורים האחרונים ובנתה בשטחה יותר מ-30 סכרים באפיקי הנהרות שזורמים אליה. כך הצליחה איראן להשיג לעצמה מיליארד מ"ק של מים אפגאניים ללא הסכם. נוסף על כך, מקורות אפגאנים מאשימים את איראן בפעולות שנועדו להכשיל בנייה של סכרים על ידי אפגניסטן. שר הפנים האפגאני לשעבר חיאת אללה חיאה מאשים את טהרן בסיוע לטליבאן לתקוף סכרים שנמצאים בבנייה באפגניסטן, וכן בציתות למשרד המים האפגאני בניסיון לדלות מידע על מפעלי המים המתוכננים ובסיכול המימון לסכרים האפגאניים מצד הבנק הבינלאומי.

איראן ניצלה את חוסר היציבות באפגניסטן כדי להקים יותר מ-30 סכרים באפיקי הנהרות שזורמים אליה. מקורות אפגאנים מאשימים את איראן בפעולות שנועדו להכשיל בניית סכרים בידי אפגניסטן

לאחרונה, עם חזרת הטליבאן לשלטון באפגניסטן, דרשה איראן כהרגלה יותר מים בלי להתחשב בבצורת ששררה לאחרונה. האפגאנים מצידם מסרבים ומעדיפים לדבוק בהסכם שפיק–הווידא או בהסכם דומה לו. בכירים באיראן טוענים שנושא המים עלול לגרום לסכסוכים בין איראן לשכנותיה בעתיד הקרוב, ושאיראן מעדיפה לפתור אותם בדרכים דיפלומטיות ולא בכוח צבאי. הגנרל רחים ספווי קרא ל"שיח פתוח בנוגע לניהול המים" מול עיראק, אפגניסטן, טורקיה ושכנות אחרות של איראן. ככל שיימשכו שינויי האקלים ומשאבי המים יידלדלו, כך יגדל הפוטנציאל לשיתופי פעולה אזוריים, אבל איתו גם הפוטנציאל לסכסוכים.

סכסוך המים הארוך והמתמשך בין אפגניסטן לאיראן מושפע משורה ארוכה של גורמים המסבכים אותו עוד ועוד: כיבושי אימפריות, הסכמי גבולות משתנים, התבצרות של הצדדים בעמדות שהציגו במשא ומתן, חילופי ממשלות, ושלטון טליבאן - כל אלה מעיבים גם על הסכמים שכבר הושגו. על אלה נוסף הניסיון לקבוע עובדות בשטח על ידי בניית סכרים.

אין ספק שבעולם שבו אסונות אקלימיים מתרחשים בתכיפות גוברת, משבר זה ודומים לו רק יילכו ויחריפו עם השנים. יש לקוות שהצורך להתמודד עם איום אקלימי ידחף גם לשיתוף פעולה בין המדינות; אך כפי שהדברים נראים לפי שעה, סביר יותר שאנו עדים לדוגמה אחת מיני רבות למשברים דיפלומטיים ואולי אף צבאיים שמתעוררים כבר עתה בשל משבר האקלים.

פרויקט אופק, מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית, מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מאתרי תקשורת, מגזינים, בלוגים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם לתקשורת הערבית. לאתר הפורום לחשיבה אזורית