נקודת המעבר הקרובה ביותר לג’נין בתוך הקו הירוק היא מחסום סאלם: בסיס קטן של משמר-הגבול, כמה קוביות בטון על כביש צר שנשחק והיה לאבק, וחניון מאולתר, מבולגן, שמארח מגוון של כלי רכב: טנקים, נגמ"שים, משאיות אספקה, מכוניות פרטיות של חיילי מילואים ולצדן מכוניות של נציגי ארגונים זרים, שבאו להציל מידי צה"ל את העיר.

אחת המכוניות האלה היא ניידת שידור של ערוץ טלוויזיה בריטי. ליתר דיוק: ניידת-מיני, רכב מסחרי קטן שהותקן בו הציוד ההכרחי לעריכה ושידור. ברכב יושבים שניים, כתב וטכנאי.

הכתב כועס: החיילים לא אפשרו לו לחצות את המחסום ולהגיע אל היעד הנכסף, עיי החורבות של מחנה-הפליטים. הוא כועס עוד יותר כשאני מספר לו שאני בא משם. אין דבר שמרגיז עיתונאי, אפילו הוא בריטי, מהידיעה שעיתונאי אחר חצה מחסום שנסגר בפניו.

בלית-ברירה, הוא מסתפק בקלטת. הקלטת צולמה ביום הקודם על-ידי ערבי-ישראלי, נידאל עותמאן שמו, שהצליח להסתנן למחנה-הפליטים. עותמאן, עורך-דין במקצועו, פעיל ב"מוסאיעא", אחד מארגוני הזכויות שצצו בשנים האחרונות כפטריות במגזר הערבי בישראל. הצלם החרוץ חזר בשלום אל ביתו, אבל עותק מהקלטת נמסר לג’עבר פרם, פעיל ב"אעלאם", ארגון ערבי-ישראלי אחר.

פרם הבחין בי ליד המחסום. "אתה רוצה לראות תמונות?" הציע בקול מפתה. "בוא אתי". הצעות בנוסח כזה מקובל להשמיע בכל מיני מקומות בעולם. האמת, לא ציפיתי לשמוע אותן במחסום סאלם, שתי אצבעות מג’נין. איזה תמונות? שאלתי בחשדנות מסוימת. "תמונות של גופות", הבטיח פרם.

הלכתי אחריו. עברנו משפחה שהתיישבה לפיקניק של יום העצמאות עם בנה החייל, עברנו שורת מכוניות ועוד שורה, והגענו אל ניידת השידור. הקלטת היתה שם - במכשיר הווידיאו, במסך העריכה הקטן, השחור-לבן, מול עיניו של הכתב הכועס מלונדון.

כמובטח, היו גופות. חמש גופות נמצאו במחנה ביום הצילום. כל איבר צולם מלפנים ומהצד, מקרוב ומרחוק. צולמו גם ההריסות, במבט מלמעלה ובמבט מבפנים. וגם הילדים צולמו, תועים כיתומים בין החורבות, והנשים הזועקות, והגברים ההמומים. אילו יכול היה לצלם את ריח הגוויות המתקתק, היה מנציח גם אותו.

בקיצור, חומר קשה, קורע לב. בכל זאת, הכתב הבריטי לא היה מאושר. הוא ידע שהתמונות האלה ודומות להן כבר צולמו בג’נין, במצלמות טובות יותר, בטכניקה מקצועית יותר, ושודרו אינספור פעמים בכל ערוצי הטלוויזיה בעולם. הוא זקוק לגוויות חדשות.

סיקור השלב הנוכחי במלחמה הישראלית-פלסטינית הוא אתגר לא פשוט: שני הצדדים תובעים במפגיע את תפקיד הקורבן, ולכל אחד מהם יש ראיות טובות לבסס את התביעה שלו. הפלסטינים, ושליחיהם בין ערביי ישראל, מוכנים להתפשט כדי להציג לראווה כל פצע מדמם, כל גופה מושחתת. הישראלים משתדלים לא לפגר: כשהתינוקת שלהבת פס, מהיישוב היהודי בחברון, נרצחה בירי מגבעת אבו-סנינה, הלכו המתנחלים מעיתונאי לעיתונאי, והציעו ביקור אקסקלוסיבי בחדר-הקירור בקריית-ארבע. את תצלום הגופה תלו על מכוניותיהם. ובאחרונה, על רקע התמונות מג’נין, החליטו בתי-החולים הדסה בירושלים ואיכילוב בתל-אביב לפתוח את חדרי הטראומה שלהם למצלמות, כדי שיראה העולם שגם אנחנו בטראומה, שגם אנחנו סובלים.

גל הטרור של חודש מרץ ומבצע "חומת מגן" שנפתח בעקבותיו משכו לארץ מאות עיתונאים זרים. הם באו ככרישים שמריחים את ריח הדם. זאת העבודה, זה המקצוע: הם לא היו תאבי דם יותר או פחות מאתנו, עיתונאים ישראלים שסיקרו מלחמות בבוסניה, רואנדה או אפגניסטן.

באים, לומדים במהירות האפשרית את השמות הגרוניים האלה, הקשים כל-כך להגייה, לובשים שכפ"ץ שהאותיות "PRESS" מודפסות עליו בגדול של כותרת ראשית, מרביצים סטנד-אפ על רקע טנק וילד, אמבולנס ובית הרוס, משאירים ציפיות נכזבות בשני הצדדים, ונוסעים.

קוצר הרוח, קוצר הנשימה, קוצר ההבנה, לא נובעים משנאת ישראל אלא מגורמים הרבה יותר פרוזאיים: כסף, למשל. רשתות הטלוויזיה הגדולות הביאו לכאן עשרות אנשים כל אחת, שיכנו אותם בבתי-מלון, ציידו אותם בכלי רכב ובחשבונות הוצאות. לאחר שבוע-שבועיים אמרו המנהלים די, חוזרים הביתה.

הבי.בי.סי הבריטי טיפח בזמנו את האמונה שיש עיתונות אובייקטיבית. בא עיתונאי, אוסף את כל העובדות הניתנות לאיסוף, מניח אותן על כפות מאזניים, בודק ומודד וכורך הכל יחד, בדיוק מדעי, כשירות לציבור. הבי.בי.סי עצמו לא עמד מעולם בקוד הזה, שלא לדבר על רשתות-שידור שניסו ללכת בעקבותיו, כמו קול-ישראל. כל מי שחי במקצוע יודע שאין חיה כזאת, עיתונאי אובייקטיבי, חף מרגש, חף מדעה, חף מנטיית-לב כזאת או אחרת, ואם יש אחד שמתיימר, הוא איננו אלא זיוף, ברווז עיתונאי.

המציאות הקשה במחנה-הפליטים ג’נין היא דוגמה טובה לכך שהדיווח הוא בעיניו של המסתכל. הכוח שכבש את המחנה הורכב בעיקרו מחיילי חטיבה 5, חטיבת מילואים. צורפו אליהם לוחמי הקומנדו הימי, נח"ל וגולני, שהוחלפו בצנחנים. עיתונאי אחד מסתכל על הבתים ההרוסים, על הגופות המוצאות מהן, על המשפחות המבועתות, מעביר את מבטו אל החיילים נטולי הפנים, המוגנים בקסדות, שכפ"צים, נגמ"שים וטנקים ואומר: קלגסים, פושעי מלחמה.

אני מסתכל על אותם חיילים ורואה אנשים: יעקב ומשה, דני וחמי, אלון ועמית, השכנים מהבית הסמוך, הלקוחות במכולת, הבנים של החברים. כן, מראות המוות במחנה קשים מנשוא. אבל טבח? לא הם. לא אנחנו.

בשבועות האחרונים פרסמו כמה כותבים - הבולט ביניהם אביב לביא ב"הארץ" - מאמרי ביקורת על הסיקור העיתונאי של המלחמה. הטענות העיקריות היו שרוב העיתונאים מאמצים ללא בדיקה את גרסת צה"ל, נשמעים למגבלות שהטיל צה"ל על הסיקור, ואטומים לסבלם של הפלסטינים.

בכל טענה לחוד יש אמת, אבל נדמה שביחד הן מחמיצות את העיקר. כאשר ממשלה מחליטה, לאחר חודש של טרור יומיומי בלתי נסבל, להגיב בפעולה צבאית נרחבת, אורבות לתקשורת סכנות מסוגים שונים. לא טוב לה להיות מגויסת. בוודאי שלא טוב לה להיות מגויסת לצד השני. היא לא מסוגלת להיות מהאו"ם (האמת היא שאפילו האו"ם לא מסוגל להיות מהאו"ם).

אז מה קרה? חלק מהתקשורת, בעיקר פרשני הטלוויזיה, גילה מסירות כמעט מוחלטת לקו של צה"ל. חלק אחר, בעיקר בעיתונות הכתובה, גילה מסירות נוגעת ללב לקו הפלסטיני. היו אחדים שהשתטו, כמו הכותרת הראשית ב"מעריב", עם פתיחת המבצע: "ביד חזקה ובזרוע נטויה", אבל הרוב נעו בין אהדה ספקנית לספקנות אוהדת, בהחלט במסגרת הצפוי והראוי במדינה דמוקרטית שזה עתה קמה ממתקפת הטרור החמורה ביותר בתולדותיה.

נכון שלא אפשרו לעיתונאים להצטרף לכוחות הלוחמים. מבחינה מקצועית, זה היה מתסכל. בצבאות אחרים איסור כזה מזמין חקירה לעומק: האם הצבא לא מרחיק את העיתונאים כדי להסתיר מעשים נוראים שהוא עושה בשטח? לא אצלנו. אצלנו יוצאים יעקב ומשה, דני וחמי, אלון ועמית למלחמה כשהם חמושים בסלולרי. אם אחד מהם יראה טבח, עם ישראל יהיה הראשון שיידע.

דיכוי בוגדים. בתחילת 98’ הקימו אנשי התנועה האסלאמית התנחלות בלתי חוקית בלב נצרת. ההתנחלות קמה על מגרש ריק במרכז העיר, שיועד לבניית כיכר ציבורית. האסלאמים גמרו אומר לבנות שם מסגד שיאפיל בגובהו על כנסיית הבשורה הסמוכה. המטרה היתה להבהיר לאפיפיור, שעמד לבקר בנצרת, מי שולט באמת בעירו של ישו הנוצרי.

למרבה ההפתעה, שני עסקני ליכוד היו מעורבים במיזם מהצד המוסלמי. ראש הדסק הערבי בליכוד, דני גרינברג, תמך בו בגלוי. חבר-הכנסת גדעון עזרא התגאה באוזני שהוא הכוח המניע מאחורי גרינברג (אחר-כך, כשהעניין הסתבך, חזר בו). החשבון הפוליטי היה פשוט: התנועה האסלאמית מתנגדת להשתתפות בבחירות. מכיוון שהערבים תמכו בתקופה ההיא במועמד השמאל לראשות הממשלה, החרמת ההצבעה תיטיב עם מועמד הליכוד.

הקמפיין להקמת המסגד חיזק מאוד את השפעתו הפוליטית ואת יוקרתו של הפלג הצפוני, אוהד החמאס, של התנועה האסלאמית. הוא גם שיבש את יחסי ישראל עם הוותיקן וסיבך בפשרות סרק ובלבטים קשים שלוש ממשלות.

יש אנשים שיראו בקשר שקושרים נגד המדינה יהודים ומוסלמים אוהדי חמאס מעשה בגידה. במיוחד כשעולה החשד, שבעניין מעורב חבר-כנסת. מצד אחד, העבירה-לכאורה חמורה מאוד. מצד שני, מדובר באדם שהיה המשנה לראש השב"כ, והשקיע עשרות שנים מחייו בבטחון המדינה. מותר להתייחס אליו בסלחנות.

נזכרתי בפרשה ההיא כששמעתי את עזרא, היום סגן שר לבטחון-פנים, קורא בראיון רדיו לפתיחת חקירת שב"כ נגד שני עיתונאים, גדעון לוי ועמירה הס. הוא חושד בהם בבגידה. לוי והס אינם חסינים מביקורת. אפשר לטעון כלפי לוי, שהוא הופך את המאבק הפלסטיני לעצמאות לטלנובלה סכרינית, סוחטת דמעות, עִם ישראל בתפקיד האמא החורגת. אפשר לטעון כלפי הס, שצערה על סבל הפלסטינים כל-כך גדול, שלא נותר בה מקום לסבלם של אחרים, אבל אם מדברים על בגידות, עזרא בא קודם.

גיליון 38, מאי 2002