כי"ל (כימיקלים לישראל, ובמיתוג החדש - ICL) היא מהחברות המתעתעות במשק הישראלי.
מצד אחד מדובר בחברה שמפיקה ומייצרת אין ספור מוצרים תומכי חיים: מאשלג ופוספט המשמשים בדשנים ועד ברום המשמש בחומרים מעכבי בערה. מצד שני, כי"ל היא חברה שמזהמת שוב ושוב את אותה הסביבה שצריכה לספק לנו משאבים לחיים: פולטת זיהום לאוויר ופסולת רעילה לאדמה, ואחראית לזיהומים כמו אלו שבנחל אשלים, עין-צין ועין-עקרבים.
מצד אחד חברה שמעסיקה אלפי עובדים, תורמת לצמיחה הלאומית והמקומית בנגב ולאינספור מיזמים בקהילה, ומצד שני חברה שפוגעת בבריאות הציבור ועסוקה כל העת בהתחמקות ממלוא התשלום למדינה ולאזרחיה בגין שימוש במשאבי הטבע של כולנו.
מצד אחד חברה שמצהירה שהיא סביבתית, ומתהדרת שוב ושוב באחריות תאגידית היוצרת "אימפקט למען עתיד בר-קיימא", ומצד שני חברה שמככבת שוב ושוב בדו"ח החברות המזהמות של המשרד להגנת הסביבה, כחברה בעלת פוטנציאל זיהום סביבתי גבוה ביותר: לא מצייתת לחוק, חורגת בפליטת מזהמים ולא עומדת בדרישות להגשת מסמכים סביבתיים שונים.
המציאות המתעתעת הזו מתחדדת בכל פעם שעולה הנושא הסביבתי, כלומר הדרישות להפסיק את הזיהום ולקחת אחריות על הפגיעה בתושבים ובטבע
כי"ל היא מהחברות הגדולות במשק הישראלי וללא ספק עוגן כלכלי בנגב. בדו"ח שהזמינה החברה כחלק מהמאבק התמידי שהיא מנהלת לשיפור תדמיתה, נטען כי נכון ל-2019 החברה תרמה 1.2% מהתוצר המקומי הגולמי בישראל, 5% מהתוצר התעשייתי וכ5.5% מהייצוא התעשייתי. כשמצמצמים את המבט לדרום, המספרים תופחים: כ-15% מהתוצר המקומי הגולמי בדרום, כ-35% מהתוצר התעשייתי בנפת באר-שבע, כ-60% מהייצוא התעשייתי בנפה וכ-8% מהמועסקים.
גם אם אתם סקפטיים ולא מאמינים לחברה, הרי שאי אפשר להתעלם מתרומתה לכלכלת הנגב. אבל אליה וקוץ בה. כי כל העשייה הזו, ברמה הלאומית והמקומית, מיתרגמת לכוח גדול שקונה לכי"ל שקט תעשייתי.
כי"ל גם תורמת כספים רבים לגופים בנגב: רשויות מקומיות, מוסדות תרבות, מוסדות אקדמיים ועוד. לפי בדיקת "שקוף", מהנתונים המפורסמים לציבור, מדובר על כ-25 מיליון שקלים בין השנים 2020-2017. מדובר אמנם בכסף קטן ביחס לרווחים האדירים של החברה, שעמדו בשנה שעברה על 283 מיליון דולר, אבל הכסף הקטן הזה קונה לה תמיכה מצד נבחרי ציבור רבים בנגב, שנאבקים למלא את דרישות החברה, יהיו אשר יהיו.
המציאות המתעתעת הזו מתחדדת בכל פעם שעולה הנושא הסביבתי, כלומר הדרישות להפסיק את הזיהום ולקחת אחריות על הפגיעה בתושבים ובטבע. אז נשלפים הנתונים והגרפים שמציגים איך כי"ל משקיעה בסביבה יותר מתמיד, ולצידם איומים, סמויים או גלויים, על כך שבמידה והחברה לא תקבל את מבוקשה היא תפטר עובדים, תסגור מפעלים ותפגע בנגב. במאזן האימים הזה כי"ל מכלכלת את צעדיה.
כל כוחה של כי"ל הוא מתוקף הזיכיון לכריית משאבי הטבע שניתן לה על ידי המדינה. רק לאחרונה הוארך הזיכיון של החברה לכריית פוספט בנגב בשלוש שנים נוספות, עד סוף 2024, לאחר כיפופי ידיים הדדיים עם הממשלה, כשכי"ל מתחייבת לשלם כנדרש תמלוגים ולשקם את שטחי המכרות בעתיד.
מחפר באתר מכרה הפוספטים במישור רותם (CC BY-SA-sa/3.0)
אבל ממש בימים אלה נערך קרב מאסף על כריית פוספט בשדה בריר, שסמוך לישובים כסייפה וערד. משרד הבריאות, הפעילים המקומיים, עיריית ערד וחלק מארגוני הסביבה מתנגדים לכרייה וטוענים שהיא תוביל לתחלואה ולתמותה עודפות. מולם עומדת הנהלת כי"ל, שגייסה גם את עובדי החברה. כי"ל טוענת שאין ממש בטענות נגד הכרייה ומאיימת לסגור את מפעל הפוספטים. הקרב מתנהל כבר שנים בכל החזיתות: בבית המשפט, ברחובות, מעל דפי העיתונות וברשתות החברתיות, והוא רווי יצרים וחוסר אמון בין הצדדים. לאחרונה הוא עלה מדרגה כאשר השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, הובילה מהלך ממשלתי לבחינת משק הפוספט בישראל.
זה רק הפרומו לבוננזה הגדולה שעומדת על השולחן, לקראת פקיעת הזיכיון של כי"ל לכריית משאבים מים המלח ב-2030. על הפרק כמה תרחישים, מהקדמת תום תקופת הזיכיון והחזרתו למדינה, תוך כדי פיצוי של כי"ל על פרק הזמן שנותר, ועד למכרז שיפתח לחברות שונות בארץ ובעולם, וכל זאת כדי לשמור על הזכויות של אזרחי ישראל, הכלכליות והסביבתיות.
תושבי הדרום לא צריכים לבחור בין אפשרויות תעסוקה ותמיכה ברשויות לבין תוחלת חיים, בריאות ואיכות סביבה. מגיע להם גם וגם, וזה אפשרי. הם לא צריכים להיות אלה שישלמו את המחיר על זכות ההתעשרות של בעלי המניות והשליטה בכי"ל. אפשר להרוויח ולהבטיח גם את זכויות הציבור. צריך לבחור בהנהגה מקומית ולאומית שתגן על הזכויות הללו, תחזיר את השליטה בשטח לידיה ותדרוש מכי"ל אחריות אמיתית ולא רק דו"חות אחריות נוצצים. זה המאבק האמיתי.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)