מסע בין דימויים

"אין צורך בסכין חדה במיוחד כדי לחתוך קואליציה שהוקמה בשיטת הסלאמי ההפוך: פרוסות שהודבקו אט-אט לכלל נקניק", חורץ דורון רוזנבלום בפינה השבועית שלו ב"הארץ". הטריגר הוא הנושא שמעסיק היום את רוב בעלי הטורים המרכזיים וגם כובש את כל הכותרות הראשיות: הפיכת "ממשלת השינוי" לממשלת מיעוט עקב פרישתה של ג'ידא רינאוי-זועבי, ח"כית ממרצ שאמורה היתה לפרוש בהסכמה כדי להפוך לקונסולית בשנגחאי אך שברה את הכלים כי מאסה בהמתנה (לפי גרסה אחת) או בגלל קשיים מצפוניים (לפי גרסה אחרת).

"סופ"ש מכריע: בנט ולפיד ינסו לשרוד בממשלת מיעוט", מוסרת הכותרת הראשית של "ישראל היום". בכותרת של "ידיעות אחרונות" מכנים זאת "קואליציה בקושי". הכותרת הראשית של "מעריב" היא "על סף פירוק". ב"מקור ראשון" הדתי-ימני הולכים על קראוד פליזר: "זעם בשמאל: זועבי מחזירה את הימין לשלטון".

ב"הארץ", העיתון השמאלני, מסתפקים בראשית יבשה: "ממשלת מיעוט". ח"כ רינאוי-זועבי, מציין מיכאל האוזר-טוב בעיתון זה, "לא הבהירה אם בכוונתה לפעול להפלת הממשלה או רק להימנע מהצבעה יחד עם הקואליציה. אם תחליט שברצונה לפזר את הכנסת וללכת לבחירות – לאופוזיציה יהיה הרוב הדרוש לשם כך. עם זאת, לאופוזיציה לא יהיה רוב להעביר הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבית – כזו שתחליף את הממשלה במסגרת הכנסת הנוכחית ומבלי ללכת לבחירות".

יאיר שרקי, ב"מקור ראשון", פחות מהוסס. "כעת ברור: 'ממשלת השינוי' היתה אפיזודה", הוא חורץ. נפתלי בנט ויאיר לפיד, כותב שרקי, חשבו שהצליחו לייצב את הקואליציה אחרי הזעזועים הקודמים, "בדרך לחוף המבטחים של הפגרה", אבל זה לא הלך להם. "גם אם יצליחו לחסום שוב את הדימום", הוא כותב, "הוא יתפרץ תכף בנקודה אחרת".

לבעלי טור אחרים אין הרבה מה להוסיף על הניתוח הזה. כפי שקורה לעתים קרובות, אותן פרשנויות מתפרסמות במקביל בכלי תקשורת שונים – לא פעם בליווי קישוטים רטוריים דומים. מוטיב השיט והדימום שמאיים להתפרץ בכל רגע, למשל, צץ (בשינויים קלים) גם אצל פרשנית "ידיעות אחרונות" סימה קדמון, שמשווה את הממשלה ל"אונייה טובעת" ומציינת ש"יותר ויותר מסתמן שהניסוי הזה של ממשלת השינוי הולך להיות חד-פעמי. זה לא עובד. משהו דפוק אם בכל פעם שמנסים לסתום חור בספינה הרעועה הזאת פורצים המים מחור אחר".

ח"כ ג'ידא רינאוי-זועבי בנווה-אילן, בדרך לראיון באולפן חדשות 12. 19.5.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ח"כ ג'ידא רינאוי-זועבי בנווה-אילן, אתמול בדרך לראיון באולפן חדשות 12 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ב"ידיעות אחרונות" יודעים דבר או שניים על מטאפורות ימיות; הספינה היא הדימוי שבחרו נוני מוזס ובנימין נתניהו כדי לתאר את קבוצת התקשורת באחת משיחות השוחד שלהם, כשדנו במכירת האג'נדה המערכתית. מוטיב הספינה והחורים חוזר ב"ידיעות אחרונות" גם אצל עמית סגל, שבבואו לתאר את הברוך של בנט ולפיד יוצר שעטנז מפתיע בין כלי מיטה לכלי שיט: "תמשוך את השמיכה לכיוון הראש – יתגלו הרגליים, תטה את הספינה שמאלה – ייכנסו מים מימין". נחום ברנע, בקטע משלו, מאבחן ש"העכברים לא בורחים מהספינה, הם מטביעים אותה".

"ידיעות אחרונות" לא לבד. יוסי ורטר, ב"הארץ", מדמה גם הוא את הממשלה לספינה שנקלעה לקשיים. ג'קי חורי, באותו עיתון, מציין שחברת-הכנסת הפורשת "הבינה כי הספינה של הממשלה הזו שוקעת וכי כל עוד המינוי שלה לא מובטח, עדיף לנטוש את הספינה ולמכור את המהלך כדאגה לטובת הציבור הערבי".

בן כספית מביט בטרמינולוגיה השחוקה והמשוכפלת הזאת ונוחר בבוז. יש לו כלי קיבול תחבורתי אחר, והרבה יותר מפתיע: מטוס קרב. "אִמרה שגורה בפיהם של טייסי קרב היא שמי שיפיל אותך הוא זה שאתה לא רואה", הוא כותב ב"מעריב". בניגוד למצופה, בעולם הדימויים הכאוטי של כספית הח"כית הפורשת לא מרחפת מחוץ לרדאר במטוס משלה ולא מאיישת סוללת נ"מ. היא עומדת על האדמה עם אצבע על ההדק ומאיימת לירות את "יריית החסד האחרונה בעורפה של הקואליציה".

בעצם, זה גם לא קרב יריות. מדובר בתחרות אתלטית. מיד אחרי המשפט על יריית החסד, שהגיע מיד אחרי הטיפ החשוב של הטייסים, מדמה כספית את הח"כית ל"אנדרדוג שהגיע משום מקום וחצה את קו הסיום ראשון, בפוטו-פיניש". למי שהתקשה לעקוב אחרי המעבר המהיר מקרבות אוויריים ליריות בעורף, ומשם לרעם האקדח שהזניק את מקצה הריצה, כספית הולך על בטוח ומשבץ גם דימוי סטנדרטי על מנסור עבאס, שיצא לים ל"נסיון צליחה הירואי" וכעת, בגלל הפוליטיקאית הסוררת, מצא עצמו "נאבק במים הסוערים בעבור נזיד כלשהו". מה שבטוח, בטוח.

שחיתות (1)

"עדויות בפרשת הצוללות: גנור העביר לראש הסגל של נתניהו כסף דרך איש קש", מדווח גידי וייץ בשער "הארץ". "מסרתי את הכסף תמיד במזומן, תמיד ישירות לדוד שרן. הסיבה לשימוש במזומן היתה כי רצינו שההעברה תהיה דיסקרטית, על כל מה שמשתמע מכך", מצטט וייץ את איש הקש, יועץ אסטרטגי בשם צחי ליבר, "דמות מוכרת ומקושרת במערכת הפוליטית". הכתבה עשירה בחומרי חקירה, וכוללת התעקשות של שרן שלפיה נתניהו לא מעורב בפרשה.

בקריקטורה של איתמר דאובה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" צץ נתניהו בפינה, מביט בשביעות רצון על עד המדינה שלמה פילבר, שרוכב על סביבון ולוקה בסחרחורת. בכך מסתכם היום העיסוק של "ידיעות אחרונות" במשפט נתניהו, שהוא כזכור גם משפטו של המו"ל, נוני מוזס.

חקירתו המתגלגלת של פילבר בבית-המשפט היא מאורע חדשותי דרמטי – עד תביעה מרכזי שגרסתו הולכת ומתפוררת על דוכן העדים, במה שנחגג ובצדק כרצף של נצחונות של ההגנה (במקרה זה נתניהו והנאשמים שאול ואיריס אלוביץ'). אל התיאורים המפורטים אפשר לצלול בסיקור היומיומי שמתפרסם כאן, באתר "העין השביעית", מאז תחילת המשפט.

המשפט סבוך ומלא פרטים שאפילו הכתבים לעתים מתקשים לפענח. מהדורת סוף השבוע של עיתון יומי היא הזדמנות מתבקשת לעשות סדר בדברים, להציג לקוראים את ההתפתחויות העיקריות ולהסביר את משמעותן. ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים להימנע מכך. פילבר, נתניהו ושאר כוכבי התיקים הם חלק מפקעת חוטים עבותה שאחד הקצוות שלה הוא נוני מוזס. אז למה להסתכן?

הנאשם בנימין נתניהו עם עו"ד ישראל וולנרמן. בית-המשפט המחוזי בירושלים, 16.5.2022 (צילום: יוסי זמיר)

הנאשם בנימין נתניהו עם עו"ד ישראל וולנרמן, חבר בצוות הסנגוריה, השבוע בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יוסי זמיר)

אבל האמת היא שהבחירה של "ידיעות אחרונות" לא חריגה. גם במהדורת סוף השבוע של "מעריב" לא מתפרסמים דיווחים וניתוחים סדירים על המשפט, וכך גם ב"ישראל היום". מה שנשאר לקוראים לעשות הוא להסתמך על פובליציסטים אחדים שמקפידים לעסוק במשפט באופן קבוע, ואלה בדרך כלל ביביסטים שאורזים את ההתפתחויות בקפסולות קלות לעיכול אך מניפולטיביות, שאפילו לא מתיימרות להתקיים במנותק מהקמפיין הבלתי נגמר של נתניהו.

את הטורים הצבעוניים ביותר מספק אראל סג"ל במוסף הפוליטי של "ישראל היום". "ערב-ערב טחנו לכם את העובדות באופן שיתאים לתזה הרעועה של הפרקליטות", הוא כותב היום לקוראיו. "שוו בנפשכם שאחד הילדים שלכם מבקש סיוע בבניית עץ משפחה כעבודת גמר לבית-ספר. אתם משקיעים לילות כימים ובוקר אחד מוצאים בספרייה הלאומית תמונה מצהיבה של סב סבכם מוזס גולדבלום, בספר ישן המתעד את חיי היהודים במערב הפרוע.

"גולדבלום עומד על במת הגרדום, חבל על צווארו. מתחת התמונה כתוב: 'מוזס גולדבלום, כייס וגנב בהמות, נתפס בידי השריף של שפרדסטאון, מונטנה, והוצא להורג ב-1862'. לא נעים. אלו לא סתם שלדים בארון. איך הילד יציג את עץ המשפחה בכיתה? סבא רבא היה גנב בהמות? כייס כושל? אז זהו, שכאן נכנסת הנדסת התודעה.

"כל מציאות ניתן לייפות ולכער, ותעיד על כך המציאות הישראלית והדרך שבה סוקרו חקירות נתניהו. פוטושופ פשוט: לוקחים את התמונה ומוציאים את הראש מהקשרו. עכשיו כשנותרנו רק עם פורטרט, מגיע זמנה של מלאכת השכתוב. גולדבלום, תלמיד חכם, עילוי ממש, שעקב דחק כלכלי היגר לאמריקה והפך לאחד מסוחרי הבהמות הגדולים במונטנה, תרם רבות לרווחת הציבור בכך שסייע לבריות לתרום לנצרכים בסתר. בשנת 1862 למניינם מת בשעה שנערך לכבודו טקס אזרחי חשוב. מותו הטרגי בא עליו כשהבמה שעליה עמד התמוטטה".

המשל של סג"ל מבריק ומהנה לקריאה, עד שנזכרים שכשהוא מדבר על "הנדסת תודעה", כלומר מניפולציה שיטתית בשירותו של קמפיין אינטרסנטי, הוא לא באמת יוצא נגד התופעה – אלא רק נגד רתימתה למאבק נגד פטרונו, נתניהו. את הטור שלו אפשר לקרוא כביקורת, אבל גם כהוראות הפעלה.

שחיתות (2)

פיגוע טרור שאירע לאחרונה בעיר החרדית אלעד מזכה את ראש העירייה, ישראל פרוש, בראיון שער מחמיא במוסף סוף השבוע של "מעריב". המראיינת, שרי מקובר-בליקוב, מדברת איתו על ההתמודדות עם הטראומה והאיומים הבטחוניים, וגם על הניהול היומיומי של העיר ושושלת העסקנים שממנה בא. "כהונתו מתאפיינת במגע אישי עם התושבים ובמאבקים על שטחי בנייה להרחבת העיר", היא כותבת, ומציינת כי "פרוש אינו חסיד של מסמכים, נאומים ומכרזים. הוא פועל מהבטן, בשטח, וזוכה לאמון ולחיבת התושבים".

הראיון עם פרוש ארוך וכולל שלל פרטים ביוגרפיים, ובכל זאת ויתרה המראיינת על ההזדמנות לשאול אותו על השלד בארונו: קביעה של שופט מ-2018 שלפיה פרוש נתן שוחד בחירות לשורה של גורמים – אישורי בנייה מזורזים ונטולי הצדקה – כחלק מעסקה שנועדה לגרום לקבוצות המזוהות עם המשוחדים להצביע עבורו. פרוש אמנם לא נשפט על כך, ולפי תחקיר של "הארץ" תיק החקירה נסגר בלי שיחקרו אותו – אבל דווקא בגלל זה מעניין במיוחד לשמוע איך הוא מסביר זאת, ומה יש לו לומר להגנתו.

ב"מעריב" התיישרו עם אחד מחוקי הטבע העתיקים של העיתונות: ברגע שמתחולל אסון גדול נפתחת תקופת חסד קצרה שבה אישי ציבור מקבלים מיקרופון ומוזמנים לככב כפנים הציבוריות של ההלם והשכול. בחלון הזמנים הצר הזה, עיתונאים חשים שלא מנומס ואולי אפילו לא פטריוטי לדבר איתם על נושאים אחרים, בעיקר אם הנושאים האלה מעוררים ספק בנוגע לנקיון כפיהם של המרואיינים. למה לערבב כאב עם שחיתות ולרסק את הממלכתיות?

אפשר לקבל את זה כשמעלים את ראש העירייה לשידור מזירת פיגוע בזמן שהכוחות בשטח עדיין שוטפים את הדם והמצוד אחר המחבלים רק מתחיל. אבל מאז הפיגוע באלעד כבר עברו שבועיים. מסיבה לא ברורה, ב"מעריב" האריכו את תקופת החסד ונתנו לפוליטיקאי עטור קופת השרצים הזדמנות למנף את הרג תושבי עירו כדי להציג את עצמו כמנהיג קשוב, אהוד והירואי.

שחיתות (3)

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מראיין נדב איל את צפרה כץ, מנכ"לית ענקית הטכנולוגיה אורקל, שמנצלת את הבימה כדי למתוח ביקורת על הפסדה במכרז לתפעול שירותי הענן של מדינת ישראל. האיש החזק באורקל הוא מייסד החברה לארי אליסון, שהוא גם היו"ר ובעל המניות המרכזי. "בלי לומר זאת במפורש, באורקל מביעים תחושת בגידה", כותב איל. "לארי אליסון וצפרה כץ הם תומכים גדולים של ישראל (ואליסון, כידוע, היה בקשרים חבריים עם נתניהו ומופיע ברשימת עדי התביעה ב'תיק 2000'), הם לא מאפשרים מחאות עובדים נגד מדיניות בינלאומית אמריקאית או ישראלית".

המרחב שבתוך הסוגריים של נדב איל הוא מרחב התמרון שלו כעיתונאי שמנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולשמור על יושרה בעודו עובד בעיתון מושחת. כדאי להתעכב על הנוסח: אליסון, כותב איל, "היה בקשרים חבריים עם נתניהו", ויש גם את העובדה הטכנית לגבי הכללתו כעד תביעה במשפט המו"לים. שום דבר מזה לא שגוי – אולי רק ההתייחסות לחברות עם נתניהו בלשון עבר; בקיץ שעבר התארח נתניהו באי של אליסון בהוואי, ולפי דיווחים קיבל מהמיליארדר הצעה לעבוד עבורו בשכר משוער של מאות אלפי דולרים בשנה.

הבעיה המהותית עם התיאור של איל היא מה שנשמט ממנו: בחקירת "תיק 2000", תיק הצעת השוחד של נוני מוזס (ששמו כמובן לא מוזכר בטקסט), התברר שאליסון היה אחד מכמה מיליארדרים שהציעו לרכוש את "ידיעות אחרונות" בתיווכו של נתניהו. הנציג של אליסון, פול מרינלי, קיים רצף של פגישות עם מוזס בבית "ידיעות אחרונות" – עד שירד מהרכישה בעקבות תג המחיר המופקע (400 מיליון דולר) וסירובו של מוזס לפתוח בפניו את ספרי החשבונות.

"אני שמעתי את מוזס לוחץ באמצעות ארנון [מילצ'ן] על ביבי לסיים את העסקה עם אליסון לא יאוחר ממוצאי שבת", סיפר זאב פלדמן, איש אמונו של מילצ'ן, בחקירה שתוכנה נחשף על-ידי גידי וייץ ב"הארץ". "השתמע משיחת הטלפון שמבחינת נוני, אם המכירה של 'ידיעות אחרונות' לא תסתיים במוצ"ש, יהיו לכך השלכות קשות מבחינת ראש הממשלה. ההבנה שלי היתה שנוני יפרסם משהו על נתניהו או משפחתו. אני לא יודע על מה".

ארנון (נוני) מוזס בצאתו מחקירה ביחידת להב 433 בלוד. 15.1.17 (צילום: קוקו)

ארנון (נוני) מוזס בצאתו מחקירה ביחידת להב 433 בלוד. 15.1.2017 (צילום: קוקו)

לפי התיאור הזה, מוזס השתמש בעיתון שלו כדי לסחוט את נתניהו – שניסה לנצל את חברותו עם אליסון כדי לסיים את הסחיטה, ועל הדרך להוסיף שחקן חיזוק רב-כוח למעגל ההולך ומתרחב (בעת ההיא) של גופי תקשורת ביביסטיים. אליסון, שקשור למשפט המו"לים גם בעוד כמה היבטים, היה אחד מכמה בעלי הון שקיימו עם נתניהו קשרים שהמשותף להם הוא, לכאורה, הנכונות לבצע השחתה ופוליטיזציה עמוקה של העיתונות הישראלית בשירותו של ראש ממשלה שיכור כוח.

בראיון של נדב איל עם מנכ"לית אורקל עולה מבין השורות אפשרות שלפיה בעקבות היחסים האלה עם נתניהו, בחברת הענק ציפו שהמדינה תמסור לידיה פרויקט עצום שבמסגרתו היא תשלוט במידע רגיש של כל אזרחי ישראל. איל לא מפתח את האפשרות הזאת, ומסתפק באמירה לקונית שלפיה "נשמע כאילו" המנכ"לית "רומזת לשיקולים לא ענייניים בהכרעת המכרז", ובמילותיה – "שיקולים אישיים ומשפחתיים".

איל ועורכיו ב"מוסף לשבת" אולי חושבים שכשהם נוקבים במלים "תיק 2000" בגילוי נאות שמושתל בתוך סוגריים במעמקי טור הם מדגימים עיתונות חופשית, שלא חוששת לעסוק גם בנושאים שקשורים לבעל הבית, אבל ההפך הוא הנכון. הגילוי הנאות הזה הוא בעצם הודאה בכך שבסוגיה הזאת הם לא באמת יכולים להתעמק, ולא הכל יכול להיאמר. אם איל היה מנסה להרחיב על המעורבות של אליסון בפרשות השחיתות של נתניהו, היושרה המקצועית היתה מחייבת אותו להזכיר גם את הקשר למוזס. זאת הנקודה שבה נגמר החופש שלו.

רשומון

מי אחראי להפסקת הילולת ל"ג בעומר במירון? הדעות חלוקות. לפי הדיווח של כתבי "הארץ" אהרן רבינוביץ ועדי חשמונאי, ההילולה הופסקה "לאחר שאלפים פרצו למתחם", "משתתפים יידו אבנים על שוטרים והשחיתו ניידות" ו"מפגינים התעמתו עם משפחות ההרוגים בהר בטענה שהן משתפות פעולה עם הממסד הציוני". מסגור דומה אפשר למצוא היום ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב".

בעיתונות החרדית, כצפוי, המסגור הפוך. "התארגנות כושלת, השתלטות מנוכרת והשתוללות משטרתית – חוללו אנדרלמוסיה במירון", קובעת הכותרת הראשית של "הפלס".

לקוראי "המבשר" נמסר ש"המשטרה נכשלה בניהול האירוע": "מראות קשים של מבוגרים, נשים וילדים ללא מים בחום הכבד שוהים בחניונים במשך שעות. בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, לאחר שהמשטרה כשלה, נכנסו אלפים למירון וההילולא קדישא חזרה למסורת והאופי של השנים הקודמות. בתגובה החליטה המשטרה על הענשה קולקטיבית והחזירה מאות אוטובוסים שהיו בדרכם למירון".

באחת הכותרות של "המבשר" מובלטת אמירה של עמר בר-לב, השר לבטחון הפנים: "הצלחנו לאפשר להמונים לקיים בשלום את ההילולה". בעיתון החרדי מכתירים את דבריו כ"ניתוק הממשלתי בהתגלמותו" – קביעה מניפולטיבית שמסתירה מהקוראים שהאמירה בעצם נאמרה אתמול בבוקר, לפני המהומה.

"הציבור החרדי הוא לא עדר בהמות שאפשר להוביל אותם לחליבה ולצפות לציות מוחלט", מסכם הרב שמעון גולדברג, סגן ראש עיריית בית-שמש, ומסגיר שמעולם לא הוביל פרות לחליבה.

עולם הפוך

"חוק גודווין" גורס שככל שוויכוח כלשהו מתארך, כך גובר הסיכוי שאחד הצדדים ישתמש בהקבלה להיטלר או לנאציזם. על-פי אחת הגישות, ברגע שמגיעים לנקודה הזאת – הדיון בעצם הסתיים, כי כבר אין בו טעם. אבל מה קורה כשדיון דווקא נפתח בהשוואה לנאצים? "חשיפה" שמתפרסמת בסוף השבוע הזה ב"בשבע", החינמון החרד"לי, מספקת הזדמנות לבחון את הסוגיה.

"מאז ספטמבר 1935, כשחוקקה המפלגה הנאצית את חוקי נירנברג השטניים, כל אזכור או הטיה של המלים 'אין כניסה ליהודים' פורט על הנימים הטראומתיים ביותר של הנפש היהודית", כותב יוני רוטנברג בפתח הכתבה. "די בכך שבעלים רדיקלי בבית-קפה בעיירה נידחת בגרמניה יתלה שלט כזה, או ניאו-נאצי משולהב בארצות-הברית יניף סיסמה דומה – והשד יתעורר שוב מרבצו. ממשלות יתנצלו, חשודים ייחקרו וייענשו, וארגונים בינלאומיים יגנו".

בשלב הזה, הקורא ההיפותטי שלא טרח להציץ בכותרת (או נחשף לתכנים של "בשבע" רק דרך סקירות העיתונות של "העין השביעית") יכול להבין שהכתבה לא עוסקת באנטישמיות במובנה המקובל והנפוץ, ולא בשואה. התהייה המתבקשת היא את מי בדיוק משווים כאן לנאצים. את הפלסטינים? השמאלנים? ואולי את בנט, איש הימין שהפך לבובה של הטרלול הפרוגרסיבי? קרוב, אבל לא בדיוק. התשובה היא שר הביטחון, הרמטכ"ל בדימוס בני גנץ, וההוראות שכביכול מחלחלות מלשכתו במורד ההיררכיה הצה"לית עד "החייל העייף במחסום".

במרכז החשיפה של רוטנברג עומד דף הנחיות לחיילים המוצבים במחסום בדרך למאחז בחומש. ההנחיה שעוררה את הזעם היא זו שבה נאמר לחיילים לעכב מכוניות עם לוחיות ישראליות ולברר אם נוסעיהן יהודים או ערבים. אם הם ערבים, ניתן לתת להם לעבור. אם הם יהודים – אסור, אלא אם כן הם נכללים ברשימה מצומצמת של כשלושים בעלי היתרים. זה הבסיס להשוואה בין החיילים לנאצים ובין גזרות גנץ (ככל שאכן היתה לו נגיעה אישית) לחוקי נירנברג ולקביעה שלפיה מדובר ב"מסמך גזעני" ו"אפליה ממוסדת נגד יהודים" שהיא חלק מ"מלחמת החורמה שהכריזה ממשלת ישראל נגד ישיבת חומש".

מבקרים סמוך למכל המים של חומש, קיץ 2019 (צילום: הלל מאיר)

מבקרים סמוך למכל המים של חומש, קיץ 2019 (צילום: הלל מאיר)

קצת מביך להסביר את זה, ובכל זאת לא מזיק: יש הבדל מסוים בין חוקי נירנברג להנחיות הצה"ליות בנוגע למעבר של יהודים למאחז המבודד בעומק השטח הפלסטיני. למעשה, מדובר בהבדל גדול. עצום אפילו. זה בעצם לגמרי ההפך. וכאמור, מביך שצריך להסביר. כשהנאצים אסרו על יהודים להיכנס לבתי עסק ומוסדות, זה היה חלק מתהליך שנועד להפוך אותם לאזרחים סוג ב', ואז לנשל, לנצל ולהשמיד אותם. כמעט מיותר לציין שמי שלא ציית – נענש.

במקרה של מתנחלי חומש, לעומת זאת, מי שיעברו על החוק ויעקפו את המחסום יקבלו התרעה על כך שהצבא לא יאבטח אותם. אבל, וזה כתוב ממש במסמך ההנחיות שחשף רוטנברג, אם בכל זאת יתפתח "אירוע מבצעי" – החיילים מצווים "לתפעל אותו ולהגן על המתיישבים בכל מחיר". וזה, כידוע, היה חלק קריטי מהפתרון הסופי. מה, לא?

עושים לביתם

הכתבה הגדולה ביותר בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" (שני סדינים מינוס צמד מודעות) היא כתבה שיווקית שחוגגת ציון דרך בגלגול הנוכחי של הפרויקט המסחרי "המורה של המדינה". על הטקסט חתום כתב הבידור הוותיק אמיר קמינר. כנהוג בסיקור קנוי, הוא מצטט את הספונסרית יפה בן-דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים, שאומרת לו שהפרויקט שלה ושל העיתון הוא פרויקט חשוב מאוד.

ב"ממון", המוסף הכלכלי, מתפרסם גם השבוע פרק בפרויקט השיווקי "משפחה בצמיחה" של בנק הפועלים. בצמוד אליו מתפרסם ראיון מפרגן עם יזם הייטק יוצא ערוץ הילדים שהחברה שלו בדיוק "גייסה השבוע 10 מיליון דולר מבנק הפועלים", כפי שדואגים להדגיש בכותרת המשנה – למרות שבמונחים של ענף ההייטק הסכום רחוק מלהיות יוצא דופן. מי שיקראו את הכתבה עד סופה יגלו שהבנק הוא למעשה משקיע זוטר בחברה, שמסתמכת בעיקר על כספי חברת הביטוח מנורה.

הקוראים מקבלים לידיהם גם מגזין מסחרי בשם "S" שעליו אמונה עורכת המוספים השיווקיים יעל ולצר. בתפריט: מפקד חיל האוויר לשעבר מייחצן ספר שהוציא בהוצאת "ידיעות אחרונות", הצעות לבילויים בחג השבועות, תמרוקים לקיץ וראש מועצת דליית אל-כרמל רפיק חלבי, "עיתונאי מוערך לשעבר" (כך במקור), שרכש כתבה שמהללת את כפרו ועל הדרך גם אותו. מה הקשר? הגיל המשוער של הקוראים, שממותגים בחנפנות כ"צעירים בני 50 ומעלה".

ענייני תקשורת

השידור הציבורי. במדור הדעות האחורי של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, שמנהל בימים אלה קמפיין למניעת הדחתו בידי המועצה שמפקחת על גוף השידורים. את המסר הכללי אפשר לתמצת כהודאה בשגיאות אך אמונה בצדקת הדרך, תוך צביעת יריביו כמחוללי שחיתות (ושימוש ציני במוגבלות גופנית שממנה הוא סובל לשם גיוס אהדה).

את הניסיון להדיחו ממסגר קובלנץ כמאבק בין "ההנהלה" (שבראשה הוא עומד) למועצה. קובלנץ טוען שמדובר במאבק על "חופש העיתונות, התוכן והתקשורת" ומסביר ש"אם נרדמים בשמירה ומוותרים על העצמאות, מיד הסיאוב גובר והחלטות לא ענייניות ושחיתות מחלחלות למינויים, לתהליכים המכרזיים, לבחירת התוכן ולניהול הכסף הציבורי. ואם תעמוד בפרץ ותמנע את נסיונות הפגיעה – אולי אפילו יבקשו להדיח אותך".

מנכ"ל תאגיד השידור הישראלי, אלדד קובלנץ (צילום: יונתן זינדל)

מנכ"ל תאגיד השידור הישראלי, אלדד קובלנץ (צילום: יונתן זינדל)

זה המקום לציין שמבחינה פורמלית, קובלנץ לא באמת אחראי על חופש העיתונות בתאגיד – חטיבת החדשות מופרדת על-פי חוק מהישג ידו של המנכ"ל. אם כבר, דווקא קובלנץ הוא זה שמאיים על החופש העיתונאי בתאגיד. בשנים האחרונות צצו עדויות על כך שחרף האיסור, קובלנץ מנסה להתערב בניהול החטיבה.

ויש גם את מבחן התוצאה: תחת קובלנץ הגיע התאגיד להישגים יוצאי דופן בתחומי הדרמה והתעודה (שמופקים במיקור חוץ), אבל דווקא בתחום החשוב ביותר – העיתונות, בדגש על עיתונות חוקרת שמתווה סדר יום – התאגיד עדיין לא הצליח להגיע למעמד משפיע שיצדיק את קיומו, שמתבסס על כ-700 מיליון שקל בשנה מכספי משלמי המסים בישראל.

עיתונאים מתים. העיתונאי הישראלי-צרפתי שרל אנדרלין, שמוכר מפרשת מוחמד א-דורא, חולק עם קוראי "הארץ" זכרונות משורה של מקרים שבהם האמת העיתונאית כפי שתועדה אצלו סתרה את המסרים שהפיץ דובר צה"ל. הטריגר האקטואלי הוא מות כתבת אל-ג'זירה שירין אבו-עאקלה והוויכוח על מקור הירי שהרג אותה. המאמר כולל הופעת אורח כפולה של עודד בן-עמי, פעם אחת כדובר צה"ל ופעם שנייה כמגיש בכיר בחדשות 12.

מסימני התקופה. ב"ישראל היום" מתפרסמת כתבה של לילך שובל לרגל יובל שנים למבצע לשחרור חטופי מטוס סבנה. בשום מקום בכתבה לא מוזכר שמו של בנימין נתניהו, שנטל חלק בפעולה הצבאית. בכתבות שעסקו במבצע בשנים קודמות, כשנתניהו עדיין היה בשלטון והחינמון של משפחת אדלסון עדיין היה השופר המרכזי שלו, זה נראה אחרת.