ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת, היה בראשית הקריירה שלו מזכיר מערכת היומון "דבר". זקני העיתון נהגו לספר, שגם כאשר הגיע שרת אל פסגת המנהיגות הלאומית הוא לא שכח את מספר הטלפון של מערכת הלילה. לטענתם, הוא היה מטלפן לברר איפה בדיוק מיקמו את הידיעה על נאומו האחרון. הידיעה חייבת להופיע בכותרת הראשית, או, למצער, באוזן, משמאל לכותרת הראשית. לא יעלה על הדעת לפרסם אותה מתחת לקיפול, או, שומו שמים, בעמוד פנימי. זה כמעט עניין של פרוטוקול.
אינני יודע אם הסיפור על שרת היה אמת או רק פולקלור. דבר אחד אני יודע: חלק גדול מהפוליטיקאים הם עורכי עיתונים שטעו בדרך. הם מתיימרים לנהל את העולם, אבל מה שהם רוצים באמת הוא לתת הוראות דפוס. תן להם לנסח כותרת, והם יהיו מאושרים. תן להם לבחור תמונה, והם יקריבו בשמחה עשרה דיונים מעמיקים על עתיד החמאס.
בעיצומה של מערכת הבחירות נפגשנו, עמיתי שמעון שיפר ואני, עם בנימין נתניהו, מועמד הליכוד לראשות הממשלה. המטרה המוגדרת היתה ראיון. נתניהו מאוד רצה שמשפטים מסוימים שאמר יופיעו בראיון בהבלטה. הוא צדק: בדבריו היה עניין ציבורי. אל תדאג, אמרנו לנתניהו, זה יופיע בהבלטה.
הוא לא הסתפק בכך. "גם בכותרת המשנה", תבע.
הסתכלנו בו במבוכה. 24 שנים האיש נמצא בזירה הציבורית. שלוש שנים היה ראש ממשלה. כשר אוצר החליט על מיליארדים. את ניסוח כותרות המשנה הוא יכול להשאיר לנו, לקטנים.
"בכתבות מהסוג הזה אין בדרך-כלל כותרות משנה", הבהרנו.
"אההה", אמר כמי שתפס גנב על חם, "אתם תפרסמו את זה באותיות קטנות, כאלה שאף אחד לא רואה". הוא קירב את האגודל שלו לאמה, להמחיש את גודלה העלוב של האות. "אני רוצה לדעת עכשיו מה יהיה גודל האותיות", תבע בקול. נזכרתי במשפט שכתבתי פעם על אחד מעמיתיו של נתניהו: הוא לא כל-כך גדול שהוא יכול להרשות לעצמו להיות כל-כך קטן.
התחרות בפוליטיקה קשה ואישית. כך גם בעיתונות. אין פלא שהמפגש בין השתיים כוחני; הפוליטיקאים מבקשים להכתיב סדר-יום, להזיק ליריביהם, מעל לכל, להתבלט; העיתונאים מבקשים להקדים את מתחריהם, להכתיב סדר-יום, מעל לכל, להתבלט.
בתקופות של בחירות מגיע המתח ההדדי לממדים של היסטריה, משני הצדדים. כל צד טוען לקיפוח: המפלגות מעסיקות צבא של יועצי תקשורת, שמפגיזים את אמצעי התקשורת בתלונות על סיקור חסר או על סיקור יתר. תום לב איננו אופציה. הכל מושחת. אם ידיעה לא מתפרסמת, סימן שהמו"ל של העיתון מכר את נשמתו למפלגה היריבה. והעורך. והכתב. כולם נגועים.
אמצעי התקשורת עסוקים במרדף משלהם. הם מרחרחים בחשדנות זה בצלחתו של זה, וכאשר הם מגלים שם בדל של סיפור, קורט בלעדיות, הם ממהרים להתאונן: למה הם קיבלו קודם ואנחנו לא. גם כאן תום לב איננו אופציה. ההנחה היא שהכל מוכוון מלמעלה, הכל נגוע, הכל סחיר.
צילום: רויטרס
▪ ▪ ▪
מערכת הבחירות של 2006 שונה מקודמותיה בכמה מובנים. קודם כל, היא מרתקת, משופעת באירועים דרמטיים, בתפניות מפתיעות, במצבים חידתיים. היא התחילה בנצחונו הבלתי צפוי של עמיר פרץ על שמעון פרס, נמשכה בפילוג בליכוד, בהקמת קדימה, בחציית הקווים של פרס, רמון ואיציק, בהמראת קדימה, בהידרדרות הליכוד, בדעיכת העבודה, בניתוץ כל הקווים העדתיים והחברתיים שאפיינו את מפלגות העבר, באשפוזו הראשון של שרון, באשפוזו השני, בירידתו מהבימה, בנצחון החמאס בקרב על הרשות הפלסטינית, בהרשעת נעמי בלומנטל וגזר-הדין של עמרי שרון, ועדיין לא הגענו אל קו הסיום.
שנית, היא מספקת סדר-יום של ממש, עשיר ומגוון; גם המדיניות שיש לנקוט כלפי הרשות הפלסטינית לאחר עליית החמאס; גם סדר העדיפויות החברתי והכלכלי; גם השחיתות; גם פינוי מתנחלים. בכל הנושאים האלה יש עניין בגישה של כל אחת משלוש המפלגות הראשיות. יש על מה לדבר.
שלישית, היא משנה את גיבוריה. עמיר פרץ, למשל. במהלך קמפיין הבחירות הזה עברו ההשקפות שמבטא פרץ שינויים מופלגים. ממבשר מהפיכה הפך לרפורמטור מתון; מנושא דגל העניים – למגן המעמד הבינוני; משמאלן רדיקלי – לבטחוניסט. השינוי הבולט ביותר היה בתחום הביגוד, אולי משום שזה מה שמזדקר לעין צופי הטלוויזיה: פרץ התחיל בחולצה פתוחה, וסיים בחליפת עסקים כחולה ועניבה שמרנית. מנהיג הפועלים היה לקריין רצף.
רביעית, היא מאופיינת בפוליטיזציה של השדרנים בערוצי הטלוויזיה. בשום מערכת בחירות לא נטלו לעצמם הטאלנטים היושבים באולפן חופש כזה. הם העדיפו לשמור על עמימות; עכשיו הם נושאים דרשות בזכות המועמדים הקרובים ללבם, ובגנות יריביהם. יש משהו משכר בחופש הזה. יש בו גם משהו משקר. המעבר של שלי יחימוביץ' מאהדה שקטה לעמיר פרץ להצטרפות לרשימתו לא היטיבה עם המקצוע.
חמישית, היא נותנת בפעם הראשונה ביטוי לעלייתו של זן חדש של עיתונות: תקשורת האינטרנט. העם אומר את דברו בטוקבקים, בבלוגים, באתרים רציניים יותר ורציניים פחות. אם לא העם כולו, לפחות שכבה מסוימת של בוחרים צעירים. המפלגות נכנסו לשדה הקרב הזה בכל הכוח, מזייפות תגובות ספונטניות, דוחפות אייטמים, מפברקות דעת קהל.
עליית האינטרנט מצמצת עוד יותר את מקומם של העיתונים בזירה הפוליטית. העיתונים בנסיגה בכל המערב וגם כאן; התהליך הזה איננו בגדר סוד לקוראי "העין השביעית". הפוליטיקאים מתחילים לעכל את השינוי. הם מבינים שהופעה בעיתון איננה הכרח: היא רשות, היא אופציה.
אבל יש כאן אלמנט נוסף: הפוליטיקאים מתאוננים שבעיתונים עורכים את דבריהם, מקצרים, מסלפים, מצרפים הערות לא מחמיאות. בטלוויזיה, בשידור חי, נדמה להם שהם בשליטה.
זאת אשליה, כמובן. השליטה בשידור החי בטלוויזיה מסורה בידי המפיק והעורך בחדר הבקרה, לא בידי המרואיין. עוד לפני שהמרואיין מסיים את המשפט הראשון צועק העורך באוזנייה: "יאללה, תפסיק אותו, השאלה הבאה". הקצב חייב להיות תזזיתי, הקשב אפסי. אבל הפוליטיקאים בשלהם: כל עוד יש להם אשליה של שליטה, הם יכולים לחיות עם זה.
הפוליטיקאים הם אותם פוליטיקאים; העיתונאים אותם עיתונאים. אם הסקרים מדייקים, מי שהשתנה הפעם הוא קהל הבוחרים. חלקים גדולים ממנו נוטים לחצות קווים: בוחרים של העבודה פנו ימינה, לקדימה, בוחרים של הליכוד פנו שמאלה – חלקם לקדימה, חלקם לעבודה. פרות קדושות נשחטו. מוסכמות נשברו.
▪ ▪ ▪
אולי זה שינוי עמוק, שמבשר את קצן של המפלגות הישנות וכינונו של משטר חדש, גוליסטי, ארוך שנים. אולי זה מצב-רוח רגעי. לעיתונאים קל למדוד תנודות בצמרת. קשה מאוד להבין מה קורה בשורשים. הנחמה היא שכולנו נהיה חכמים להפליא ביום שאחרי הבחירות.
גיליון 61, מרץ 2006