המונח "טרלול פרוגריסיבי" הולך ונהיה שכיח יותר ויותר בשיח החברתי תקשורתי והרשתי-עיתונאי. הפרוגרסיביות, שהייתה עד לא מזמן מילה נרדפת לנאורות, התקדמות מוסרית ומופת אנושי, הופכת בהדרגה, בחסות שיח של עיתונאים ואנשי תקשורת מסויימים, למילת גנאי – שם נרדף לכסילות פוסט מודרנית ההורסת את יסודות הקיום ה"שפויים", השמרניים, המסורתיים והטבעיים - כביכול.

תנועת נגד זו למגמות הליברליות, הביקורתיות והפמיניסטיות, אופיינית כמובן לא רק לישראל. הפרסום בימים אלה של טיוטת פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית, שתאפשר לאסור על נשים לעבור הפלה, מבטאת באופן מובהק תנועת נגד זו.

בישראל 2022 "יוצאות מהארון" יותר ויותר עמדות שמרניות הנלחמות בליברליות, פלורליסטיות ופמיניזם. מובילי מגמה זו הם עיתונאים, אנשי תקשורת ובעלי דעה כאראל סג"ל, ינון מגל וחבריהם, שלא פעם מבטאים בדבריהם בוז עמוק ודחייה כלפי רוחות האקטיביזם החברתי-ליברלי, להט"בי ופמיניסטי.

כמי שעוסקת שנים רבות בהוראת מגדר ופמיניזם לציבור הרחב, אני עדה עד כמה התפיסות השמרניות, הפטריארכליות והדכאניות הינן רווחות עדיין בציבור הישראלי, וכמה קשה להיאבק בהן ולשנותן. חינוך לשוויון מגדרי וחינוך כנגד אלימות ופוגענות מינית הינם עדיין בגדר חציבה קשה ומפרכת בסלע.

שוב ושוב אני וחברותיי למשימת התיקון המגדרי-חברתי נתקלות בטענות של האשמת הקורבן, כמו "אבל מה אם היא רצתה והזמינה את זה?", או "מה אם היא הביאה אותו לקצה והכריחה אותו להיות אלים?", או "אבל מה עם תלונות השווא?".

את הגיבוי, התמיכה והאמון הציבורי-תקשורתי יש לחזור לבנות ולאחות מחדש, כדי לא לאפשר ל"כוחות הנגד" להחריב ולמחוק את מה שהושג עד כה, בעמל כה רב

שוב ושוב אנו מבינות כמה חשוב המאבק התודעתי דרך תקשורת ההמונים. שוב ושוב אנו נוכחות לדעת כמה משמעותית היא פעילותן של תנועות וארגוני הנשים כשהן מרחיבות את בולטותו התקשורתית של המאבק הפמיניסטי, ומתעמתות באומץ מול מראיינים שונים, מעל גלי האתר והמסכים השונים.

פרשת עמותת "כולן", שנחשפת בימים אלה, היא לכן, שבר גדול עבור רבות, ועבור כל מי שעוסקת בחינוך מגדרי ושינוי תודעה פמיניסטי. ברכה ברד, מי שהיתה מנכ"לית העמותה, היתה מן הדוברות-המרואיינות המרשימות והרהוטות, אשר הציבה בראיונות איתה רף מאד ברור, אסרטיבי ומחמיר כלפי החשודים בפגיעה מינית. אולם, בפרשת התלונה על הטרדה מינית של מתנדבת העמותה על ידי מנהלת אחרת, קולה האסרטיבי והרהוט, כמעט ונדם, ובטח שלא תאם את הרף שהציבה היא עצמה במקרים כאלה.

נדמה שאף יותר מההטרדה עצמה, תגובותיהן המגומגמות והספקניות של מנהלות העמותה הן לא רק אכזבה קשה, אלא חומר דליק ונפיץ לשימושם של אותם אנשי תקשורת ומעצבי דעת קהל, הרואים בפרוגרסיביות ובפמיניזם טרלול שיש להכחידו.

קולות ההגחכה והשמחה לאיד לא איחרו לבא, למשל מכיוונו של מגל שנפגע ושילם מחיר פוליטי וציבורי בעבר בעקבות עדות על הטרדה מינית. בנוסף לשכמותו, זוהי הזדמנות פז גם עבור עיתונאים גברים, שבדרך כלל תומכים ברעיונות שוויוניים, "לנקום" את נקמת הגברים כולם, וללעוג ולהגחיך את ארגון "כולן". כך למשל עשה חיים לוינסון בתכניתו של גיא זוהר "מהצד השני" כשלעג בדרכו הצינית לרף הגבוה והמוגזם, לדבריו, שהציבה העמותה הפמיניסטית.

המאבק האקטיבסטי-פמיניסטי בתרבות הפגיעה המינית בישראל, נדרש, אם כן, להתמודד כעת עם "תגובות נגד" תקשורתיות - חלקן רק חשדניות וספקניות, אחרות קשות ובוטות יותר. את הגיבוי, התמיכה והאמון הציבורי-תקשורתי יש לחזור לבנות ולאחות מחדש, כדי לא לאפשר ל"כוחות הנגד" המזהירים מפני "טירלולה" של הפרוגריסביות, להחריב ולמחוק את מה שהושג עד כה, בעמל כה רב.