בליל חמישי, בעודי מנסה לארגן את מחשבותיי בעקבות הסערה הפוליטית סביב פרישתה של ח"כ עידית סילמן מהקואליציה - סירנות של אמבולנסים חתכו את השקט של רחובות הצפון הישן של תל אביב. קבוצת הווטסאפ המשפחתית דיווחה על מצבם של כל בן ובת משפחה, והשכנים העבירו מידע משלהם, חלקו מוטעה, על מה שהתרחש כמאתיים מטר מהבית.
תודה לאל, כל הקרובים לי נמצאו בריאים ושלמים. לצערי, לא זה היה המצב בכל בית בישראל בשבועות האחרונים. לא בתל אביב, לא בבני ברק, לא בחדרה ולא בבאר שבע. עוד ערב קשה עבר על מדינתנו האהובה והמיוסרת.
ההתפטרות של סילמן עוררה בי מגוון תגובות, בפן האישי, הארגוני והפוליטי. בין השאר חשבתי על המשמעות הרעיונית של מושג "הטוב המשותף" שהיא נאחזה בו בהודעת ההתפטרות שלה. השיח הפוליטי של הטוב המשותף תפס תאוצה בשנים האחרונות. פוליטיקאים מקשת רחבה של מפלגות משתמשים בו כמושג מכונן. כראש ארגון "שחרית", מכון רעיוני-פוליטי שקידם את הדיון על הטוב המשותף בשיח הציבורי, אני רוצה לדון במשמעות הרעיונית של המושג הזה, ובחלופה שהוא מציב לתפיסות האידיאולוגיות המובילות בישראל בת זמננו.
מושג הטוב המשותף עורר לא מעט ביקורת בשנים האחרונות. אגיב לשלוש ביקורות מרכזיות שנשמעו.
מה זה אומר בכלל? לרבים נדמה ש"הטוב המשותף" הוא מושג מעורפל, ולכן גם שטחי ולא רציני. תלונה זו מזכירה לי טיעון שהציגה בפניי פעם ד"ר ליה אטינגר, עמיתתי האהובה מימיי כפעיל סביבה, בעת שנלחמנו יחד על החדרת המושג "קיימות" לשיח הפוליטי והציבורי בישראל. גם היום משמש מושג הקיימות שחקנים בעלי תפיסות מדיניות, כלכליות וחברתיות שונות ואף מתנגשות.
הערפול של מושגים פוליטיים משאיר מקום לפרשנויות שונות המאפשרות את אימוצם הרחב; אבל זה לא אומר שמושגים כאלה הם חסרי משמעות. להיפך: יש להם היגיון פנימי ומצפן מוסרי
ליה טענה אז כי "כוחו של המושג בערפולו". דווקא המושגים הפוליטיים המעורפלים הם אלה שמצליחים לחולל שינוי, שכן הערפול משאיר מקום לפרשנויות שונות המאפשרות את אימוצם הרחב. אבל זה לא אומר שמושגים כאלה הם חסרי משמעות. להיפך, יש להם היגיון פנימי ומצפן מוסרי שמתכתבים כל העת עם הפרשנויות שניתנות להם בכל רגע נתון.
ליה השוותה בין "קיימות" ל"דמוקרטיה", מושג נוסף שקשת רחבה של קבוצות מכל רחבי המפה הפוליטית ראו ורואות את עצמן חוסות תחתיו, ואף לו היגיון פנימי ומצפן מוסרי. אמנם, העבדות התקיימה בארצות הברית לאורך שנים בחסות הדמוקרטיה, לכאורה ללא סתירה בין השתיים, אך בסופו של דבר ההיגיון הפנימי של הרעיון הדמוקרטי הוביל לכך שהדמוקרטיה היתה צריכה להתנער ממנה. עוד מושג מרובה פרשנויות הוא "יהודית ודמוקרטית", אשר שאיפתם של אנשים מימין ומשמאל להיפטר מאחד ממרכיביו, כפי שטען פרופ' אליעזר שביד ז"ל, עלולה להוביל למדינה שאינה יהודית ואף לא דמוקרטית.
יו"ר רע"מ מנסור עבאס ושרת הפנים איילת שקד במליאת הכנסת, 11.10.2021 (צילום: יונתן זינדל)
אני מאמין אפוא שאחת החוזקות של הטוב המשותף מצויה בדיוק בערפול המושגי שלו. ואכן, ממושג שעד לפני מספר שנים כלל לא נכח בשיח הפוליטי בישראל, הוא הפך לכזה שניצב בלב הוויכוחים הציבוריים שמנהלים ביניהם פוליטיקאים בכירים. כברת הדרך שעבר מעידה על עוצמתו והצלחתו, שמקורן, בין היתר, ביכולת לפרשו בדרכים שונות.
האם לטוב המשותף יש מצפן פנימי קוהרנטי? בבסיס המעשה הפוליטי של הטוב המשותף, ובשונה מן האידיאולוגיות הפוליטיות שמגדירות ומבדלות בין המחנות השונים, ניצבת פוליטיקה של יחסים; של שלום בית; של גם וגם; של פרגמטיזם רעיוני ומעשי; של ערבות הדדית; של צניעות אפיסטמולוגית. לא מדובר בחוסר אידיאולוגיה, אלא באידיאולוגיה ששמה את היחסים בין בני האדם, שהם הבסיס לבניית קהילה פוליטית, במוקד העניין. שמבינה שהאתגר הגדול ביותר של חברה, לפני הכל, הוא הלכידות שלה. אידיאולוגיה שדורשת ויתורים לא מתוך עמדה פשרנית וחסרת עמוד שדרה, אלא מתוך קריאה לנהל את החיים המשותפים שלנו כמו במשפחה.
בובר אמר שמשלושת ערכי המהפכה הצרפתית - השוויון, החירות והאחווה - השוויון הלך למזרח (קומוניזם), החירות למערב (ליברליזם וקפיטליזם), ואילו האחווה נשארה יתומה
זאת הנחת מוצא שמשקפת באופן נכון יותר את החוויה האנושית ואת תנאי האפשרות ליצירת חברה. הפילוסוף מרטין בובר אמר פעם שמתוך שלושת הערכים של המהפכה הצרפתית - השוויון, החירות והאחווה - השוויון הלך למזרח (קומוניזם), החירות למערב (ליברליזם וקפיטליזם), ואילו האחווה נשארה יתומה. הטרור של המהפכה הצרפתית היה פועל יוצא של הקדימות שניתנה לחירות ולשוויון כתנאי הצטרפות למסגרת האזרחית. רק מי שהסכימו עם האידיאולוגיה של המהפכה זכו שתושט אליהם היד לאחווה.
פוליטיקה של יחסים מציעה את ההיפך: קודם כל אחווה. וברגע שאחווה מהווה את הבסיס לקיום חברה, הדרכים שבהן אני עשוי להבין את החירות ואת השוויון ולהיאבק למענם (!) משתנות, כי עכשיו אני רואה אותם (בלשונו של הפילוסוף קרל פולני) משוקעים בתוך החיים עצמם.
אז אין קווים אדומים? הכל מותר? מבקרי הטוב המשותף תוהים איפה עובר קו הגבול המוסרי שמבהיר למי, ועל מה, לא עושים הנחות. היום, אולי יותר מתמיד, המחנה הליברלי חש חרדה עמוקה ביחס לעולמות משמעות שונים: חרדה מהשמרנות, מהפופוליזם, מהדתיות, מהאתנו-לאומיות. למחנה המתחרה יש רשימת חרדות הפוכה: מהפרוגרסיביות, מהאליטיזם, מהחילוניות, מהפוסט-ציונות ומהפוסט-לאומיות. כל אותם מרכיבים רעיוניים המתנגשים עם העולם הערכי הליברלי מאפיינים לכאורה את האופוזיציה הפוליטית לממשלה הנוכחית, אבל לפרקים גם את החברים מימין שמרכיבים את הקואליציה הנוכחית. כך חודר הג'ונגל אל תוך הגן.
אכן, שאלות של מעמד האישה ולהט"בים, של בית משפט, של השלום, וכפי שחזינו רק עכשיו - של כפייה דתית, צפות ועולות כמוקדים של מחלוקת, והטוב המשותף מואשם בכך שהוא נותן לגיטימציה, "תעודת כשרות מוסרית" לעולם אפל. אל מול האופוזיציה הבינארית של "חושך מול אור", הטוב המשותף מתהווה כחלופה רצינית. זהו המקום שבו אנשים אשר רוצים ומוכנים - ויותר נכון, מכירים בהכרח - לחיות יחד מחפשים דרכים שונות לגשר על הקיטוב ולהתעלות על השסעים, בלי לוותר על העולם הערכי שלהם, אבל גם בלי להציב תנאים מוקדמים. שותפי לדרך, הברון מוריס גלסמן מבריטניה, קורא לזה "הפוליטיקה של הפרדוקס". החלופה, צריך לזכור, היא מלחמת תרבות שאנו כבר בעיצומה, כאן ובעולם כולו.
* * *
לאורכו של המסע שאני נמצא בו בעשר השנים האחרונות, מאז שהקמתי את ארגון "שחרית", אני לומד שוב ושוב שלושה דברים: 1. אנשים חווים את המציאות בצורות עוצמתיות, רציניות ואמיתיות, אך גם שונות מאד זו מזו; 2. אנשים מרגישים מאוימים מתפיסות עולם שונות, וחוששים שכוח - אמיתי או מדומיין - יכריע את הכף נגדם; 3. בכל חלקי החברה הישראלית יש אנשים המחויבים - מי בדרך מהוססת ומי באומץ לב של ממש - לבנות עתיד משותף של חיבור, של כבוד הדדי, של אחווה, ליצור גשר מעל להבדלים. מה שמניע את התהליך הזה הוא מכנה משותף שאינו מבוסס על תפיסות ליברליות של שוויון ושל חופש, וגם לא על האידיאולוגיות המנוגדות, אלא בראש ובראשונה על מה שג'ורג' אורוול כינה בזמנו "הוגנות עממית" (common decency), הקודמת לכל אידיאולוגיה של חירות ושוויון. זה קשה במבחן הפוליטי, ויש כישלונות, ובכל זאת הפוליטיקה של הטוב המשותף הולכת ומתבססת.
מימין: ראש עיריית ירוחם טל אוחנה וראש עיריית בית שמש עליזה בלוך (צילמים: יעקב לדרמן ופלאש 90)
אפשר לקרוא לזה "המרכז העמוק". לא מרכז של פשרנות חלשה, אלא של שילוב בין תפיסות ומדיניות המבטא את האינטואיציה ההולכת וגוברת של רבים מאתנו לגבי החיים המשותפים שלנו כאן. מבחינה פוליטית, קל יותר לראות את המרכז הזה מתבסס במרחב הפוליטי המקומי, שאופיו האינטימי, המבוסס על יחסים קרובים, מאפשר לאמץ חשיבה פרגמטית, לדבוק במה שעובד.
תחשבו למשל על טל אוחנה מירוחם ועל עליזה בלוך מבית שמש, או על ההתחזקות של המסורתיות כחלופה תרבותית, המבקשת להחזיק את הגם-וגם ואת המרכזיות של המשפחה כמטאפורה פוליטית. גם מנסור עבאס והזרם שהוא מוביל במרחב הציבורי הערבי והיהודי, ששם במרכז את האמפתיה, את המתינות, את האחווה ואת החיפוש המתמיד אחר המכנה המוסרי המשותף כמצפן הפוליטי, שינו את המפה הפוליטית לתמיד.
קל יותר לראות את "המרכז העמוק" מתבסס במרחב הפוליטי המקומי, שאופיו האינטימי, המבוסס על יחסים קרובים, מאפשר לאמץ חשיבה פרגמטית, לדבוק במה שעובד
למרכז כזה יש מה להציע בכל אחד מתחומי החיים. המגמות האלה של שביל הזהב מתכתבות עם הרמב"ם ועם אריסטו לפניו. לכן זהו לא מרכז מטושטש, אלא המיקום המדויק שאליו אנחנו מגיעים כשאנחנו לוקחים ברצינות את הקצוות המנוגדים של החוויה האנושית.
הפוליטיקה אינה סטטית. התפיסות הפוליטיות שהעניקו את המסגרת לחיים המשותפים לפני עשרים שנה היו שונות מאלה של היום ומאלה שקדמו להן. הן משתנות עכשיו שוב. עוד ועוד ביטויים של פוליטיקה של יחסים, של גם וגם, של פרגמטיזם, שהוא בעצמו אידיאולוגיה פוליטית, כאן ובמקומות אחרים בעולם, מעידים על כך שמשהו חדש כבר קורה.
תל אביב חזרה מהר ליומיום שלה, אבל לילות כמו אלה שעברו עלינו, וגם יעברו עלינו, מזכירים לכולנו מה מונח על כף המאזניים כשאנחנו מנסים, צעד אחד קדימה ואחד אחורה, לבסס דרך חדשה, אחרת, לעתיד המשותף שלנו כאן.
הכותב הוא ראש מכון שחרית, מכון חשיבה ועשייה ליצירת שותפות חברתית חדשה בין כל חלקי החברה הישראלית