"אם אני הייתי תלויה, לדוגמה בחוק הפיקדון, בפקידות של משרדי - לא היה פיקדון! כי כשאני הגעתי למשרד נתנו לי לחתום על איזה סעיף, שוועדת הכלכלה כבר תאפשר את זה שלא יהיה פיקדון", אמרה השרה להגנת הסביבה הקודמת, ח"כ גילה גמליאל, בראיון לנעמי נידם מ"שקוף".
"למה זה מה שהפקידות עשתה?", שאלה נידם.
"תשאלי את הפקידות", ענתה גמליאל.
גמליאל סיפרה לנידם על לחצים ואיומים שהופנו אליה כשהחליטה לתקן את העיוות רב השנים שהחריג את הבקבוקים הגדולים מחוק הפיקדון, תיקון שהמשרד לא טרח לקדם עד אז. אפשר לשער שאותם לחצים ואיומים הופנו לאורך השנים גם לפקידות במשרד, שבניגוד לשר - לא מתחלפת כל רגע בשל האקלים הפוליטי ההפכפך של השנים האחרונות. אבל לא צריך לנחש או אפילו לשאול את הפקידות, משום שגמליאל בכל זאת סיפקה תשובה: "לא נעים לי לומר", אמרה למראיינת נידם, "אבל תמיד תסתכלי כשהפקידים מסיימים את תפקידם איפה בדרך כלל הם עובדים".
כבר לפני ארבע שנים פירסמה ליאורה אמיתי כאן ב"עין השביעית" תחקיר על הדלתות המסתובבות במשרד להגנת הסביבה, ובו הנתון המדהים לפיו 15 בעלי תפקידים, מהבכירים ביותר במשרד, עברו לעבוד אצל או עבור גופים שבעבר היו תחת פיקוחם; ולא פחות משמונה מתוך 13 מנכ"לים של המשרד עברו לצד השני של המתרס עם סיום עבודתם הציבורית. והנה באה השרה לשעבר בכבודה ובעצמה ואומרת בפה מלא: הפקידות לא רצתה לקדם את חוק הפיקדון גם בשל התפקיד המפתה שמחכה בהמשך בצד השני, אצל החברות שאחראיות לזיהום.
אנחנו מכירים כבר את התיאורים על "נערי האוצר" שחוסמים רפורמות, מיטיבים עם תאגידים וטייקונים ועוברים לעבוד אצלם אחרי צינון קצר. כעת מדגישה לנו גמליאל שלא מדובר בתופעה ייחודית, אם במקרה חשבנו כך, וגם המשרד להגנת הסביבה סובל מתופעת "הרגולטור השבוי".
האמירה החשופה של גמליאל יכולה להסביר את הקיבעון התפעולי שהמשרד להגנת הסביבה סובל ממנו במשך שנים ארוכות. נכון, השרים מתחלפים, מהר מדי, ואיתם גם התוכניות, הלחצים והקשרים, ולכל אחד מהם יש גם אינטרסים צרים וזרים, שלא תמיד מתיישבים עם איכות הסביבה וטובת הציבור. אבל בעוד השר הממונה צריך בסופו של דבר להיבחר ע"י הציבור ולהציג הישגים של ממש, לפחות בתיאוריה, הרי שלהנהלת המשרד אין אפילו את התמריץ הזה.
ואכן, הביצועים של המשרד להגנת הסביבה בכלל תחומי אחריותו מעטים מדי ואיטיים מדי. גרירת הרגליים בחוק הפיקדון היא רק דוגמה קטנה. הנה בתחום הפסולת, למרות כל התכניות וההיטלים, אנחנו עדיין מטמינים ולא ממחזרים כמעט כלום. וגם אחרי שגמליאל הורתה על הכנת תכנית אסטרטגית בתחום, בינתיים לא קרה הרבה.
ומה עם משבר האקלים? בשנה האחרונה שמענו על "חוק אקלים" מתגבש, קראנו הודעות לעיתונות על השתתפות בוועידות שונות ושמענו הצהרות חגיגיות, אבל לא ראינו פעולה ממשית להפחתת פליטות גזי חממה (גם בתחומי הפעילות של משרדי התחבורה והאנרגיה, בחישמול שוק הרכב ובקידום אנרגיות מתחדשות).
השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג (צילום: נתי שוחט)
ומה עם הזיהום הישן והרע? המשרד להגנת הסביבה עדיין לא מטפל כנדרש בזיהום מכלי שייט; עדיין לא אוכף בצורה אפקטיבית את חוק אוויר נקי ולא נלחם בזיהום ממפעלי התעשייה, מכימיקלים בישראל על מפעליה בדרום, דרך בתי הזיקוק באשדוד ובחיפה ועד למפעל המלט נשר רמלה ולתחנות הכח הפחמיות באשדוד ובאשקלון. מדינת ישראל גם עדיין לא ערוכה כראוי לאירוע של שפך דלק או שמן בים. ובכלל, המשרד להגנת הסביבה ממעט בפיקוח ובאכיפה, וכשיש אכיפה היא מנהלית וברף הנמוך.
אפילו בעניין ההחלטה של גמליאל בנוגע לחוק הפיקדון, ולמרות שנת ההיערכות שניתנה למשק ולמשרד כדי לפרוס מתקנים לאיסוף מכלי משקה במרכולים, המצב בשטח הוא שאין מתקנים כמעט, אין פיקוח ואכיפה, רק כלובי הבקבוקים נעלמו מהרחובות ולמעשה חזרנו שנים אחורה.
הלב הפועם של כל משרד ממשלתי היא הפקידות, ובראשו הפקידות הבכירה, המנכ"ל וסגניו. רבים מהם טובים ומקצועיים, נחושים להוביל שינוי, גם אם נכבשים פעמים רבות מדי בהרגלים ובלחצים הפנימיים. אבל לצידם יש מי שנדמה כי טובת הציבור הרחב לא תמיד עומדת מול עייניהם, והם יכולים להמשיך בתפקידם שנה אחר שנה, מבלי שיצטרכו לתת לציבור דין וחשבון כלשהו.
גם במקרה של השרה להגנת הסביבה הנוכחית, תמר זנדברג, נראה כי הפקידות הבכירה הראתה לה את הדרך, ושכנעה אותה לדבר יותר ולעשות פחות - לדבר על אקלים ולהזניח את ההגנה על הסביבה הטבעית והאנושית: הפחתת זיהום אוויר, הפחתת זיהום הפלסטיק ועוד ועוד. למרות שהדברים שלובים זה בזה ומשבר האקלים הוא משבר אקולוגי כולל, שלא ניתן לפתור אותו באמצעות טיפול בגזי החממה בלבד. אבל לדבר על אקלים זה פופולרי (סוף סוף), וממילא מדובר במהלכים ארוכי טווח, אפשר לדבר על 2050 - אינסוף במונחי הפוליטיקה הישראלית - ואין צורך להראות קבלות עכשיו.
זה לא שהשרה הקודמת, גמליאל, עשתה הרבה שינויים בזמן שכיהנה בתפקיד, ולא היתה שבויה בידי הפקידות או יועצים מזדמנים שהביאה עמה ולא מבינים דבר או חצי דבר בנושאים בו המשרד להגנת הסביבה עוסק. נדמה כי הסידור הזה מתאים לכל הצדדים, לפוליטיקאים, לפקידים ולחלק מהחברות במשק. ונדמה שהציבור עוד לא הבין את יחסי הכוחות במשרד ואת העובדה הפשוטה, שאף אחד לא סופר אותנו.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)