העיתונאי גיא לרר, כתב "הצינור" בר שם-אור והאזרח ניב בריג יפצו שלושה שוטרים ב-250 אלף שקלים, כך קבע השבוע (13.3) השופט אריאל ברגנר מבית-משפט השלום בפתח-תקווה.
לפי השופט, העובדה ששוטרים הריחו ריח חזק של סם בוקע מדירה פרטית מובילה להנחה סבירה לפיה ישנה אפשרות כי במקום פועלת מעבדת סמים, ועל כן היתה להם הזכות להיכנס לדירה ולבצע חיפוש.
בחודש אוקטובר 2019 פרסמו לרר ושם-אור בתוכנית רשת 13 "הצינור" דיווח על אירוע שהתרחש בתחילת אותה שנה, אז הגיעו שלוש שוטרים לדירתו של בריג בפתח-תקווה, אחרי שהריחו ריח חזק של מריחואנה. הם דפקו על דלתו וביקשו להיכנס. לטענת שלושת השוטרים תחילה סירב בריג להכניסם ובהמשך צילם אותם. בריג הודה כי עישן "פייסל", ולאורך כל שהותם בדירתו "לא חדל מלהקניט אותם, לבזותם ולהתגרות בהם".
כשביקשו שיתלווה איתם לתחנה סירב בריג ואף תקף את אחד השוטרים. הוא נעצר והובל בעל כורחו לתחנת המשטרה שם, לאחר זמן קצר, שוחרר. בריג הגיש תלונה למח"ש אך זו נגנזה.
ב"הצינור" דיווחו על האירוע כך: "מקרה נוסף של פלישה בלתי מוצדקת של שוטרים לתוך בית של אזרח פשוט שלטענתם עישן ג'וינט בביתו, רק שהפעם במשטרה לא יכולים לטעון כל מיני טענות והמצאות פשוט כי האזרח צילם הכל – בשוט אחד מההתחלה ועד הסוף".
"סערת פשיטת השווא", מתוך "הצינור"
למחרת פורסם בדף הפייסבוק של "הצינור" דיווח בזו הלשון: "החיפוש והמעצר הבלתי מוצדק בבית של האזרח רק בגלל שהשוטר טען שהוא הריח ג'וינט מקומה שלישית. עכשיו נחשפת ההקלטה של חוקר מח"ש ברגע שהוא קיבל את התלונה. אז למה סגרו את התיק נגד השוטרים?".
שלושת השוטרים הגישו נגד לרר, שם-אור ובריג תביעה בסך 300 אלף שקלים. באמצעות עו"ד יוסי צור טענו כי הוכפשו על לא עוול בכפם, בזדון ומתוך מטרה להסית נגדם את הציבור הרחב.
הנתבעים טענו, באמצעות עורכי-הדין תמיר גליק ובר לאודון, כי מדובר בתביעה נקמנית. לטענתם, התנהלות השוטרים אינה הולמת את מדיניות השר לביטחון פנים דאז גלעד ארדן לאכיפה נגד סוחרי מריחואנה, ולא נגד משתמשי הסם. עוד נטען כי השוטרים נכנסו לדירתו של בריג בתואנות שווא ומתוך שכרון כוח, כי עצרו אותו באמתלות סרק, מבלי שמצאו כל דבר בביתו, וכי גררו אותו לתחנת המשטרה ללא סיבה.
לטענת הנתבעים, בריג לא גידף את השוטרים ושמר על קור רוח. השוטרים, כך טענו הנתבעים, הם שהסלימו את האווירה ודיברו באגרסיביות כלפי בריג. הדיווחים על האירוע, כך נטען, פורסמו מתוך חובת העיתונות האחראית והזהירה, ולאחר שהעיתונאים וידאו את הפרטים כראוי.
"סערת פשיטת השווא", מתוך "הצינור"
השופט ברגנר דחה את טענות הנתבעים וקיבל את התביעה.
לפי פסק-הדין, הצגת האירוע כ"פלישה בלתי מוצדקת" של השוטרים לביתו של "אזרח פשוט" מהווה לשון הרע. הנתבעים טענו כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום, אולם לדברי השופט אף שהשוטרים נכנסו לדירה וביצעו חיפוש ללא צו, בנסיבות המקרה לא היה צורך בצו.
"הנתבע 3 [בריג] מודה ומאשר בפני התובעים 'עישנתי פייסל בבית וואה וואה'", מציין השופט בפסק דינו, משמע כי צדקו השוטרים כשייחסו לבריג עישון מריחואנה. "מאחר שהתובעים הריחו ריח חזק של סם ולא ידעו באותו שלב האם מדובר בשימוש עצמי או בכמות גדולה של סמים, הם רשאים היו להניח, לדעתי, כי מדובר בכמות גדולה של סם ומכאן הטענה לחשד למעבדת סמים", כותב השופט. מכאן שהאשמה ב"פלישה בלתי מוצדקת" לביתו של "אזרח פשוט" אינה אמת.
עוד קבע השופט כי גם הדיווח על "מעצר בלתי מוצדק" אינו יכול ליהנות מהגנת אמת דיברתי. "צפיתי בסרטונים שהוגשו וראיתי בבירור את התנגדות הנתבע 3 וראיתי אותו דוחף פעמיים את התובע 3 כאשר התובע 3 מבקש לבצע עליו חיפוש", כתב השופט ברגנר בפסק-דינו. עבירה של תקיפת שוטר, ואף עבירת הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, הן עבירות בנות מעצר, הוא מציין. מכאן, שגם הקביעה כי המעצר היה "בלתי מוצדק" אינה אמת.
השופט אריאל ברגנר (צילום: אתר הרשות השופטת)
השופט שלל מהנתבעים גם את הגנת תום הלב, בין היתר משום שלא פנו למשטרת ישראל בבקשת תגובה טרם הפרסום אלא הסתפקו בבדיקת העובדות מול מח"ש. "אני סבור וקובע כי הנתבעים לא נקטו כל אמצעים סבירים על מנת להיווכח האם הפרסומים אמת או לאו אלא החליטו לבצע את הפרסומים מאינטרס עיתונאי צר מבלי לקחת בחשבון את הפגיעה שתיגרם לשמם הטוב של התובעים הנראים בכתבה", כתב השופט ברגנר.
בבואו לחשב את גובה הפיצוי ציין השופט כי "לאחר פרסום הכתבות התפרסמו הודעות נאצה רבות (טוקבקים) מלאות הכפשה אשר לא יכול להיות חולק ברמת הפגיעה הקשה בתובעים כתוצאה מכך. [...] כמו כן, לא ברור מדוע המתינו הנתבעים 10 חודשים עד אשר שידרו את הכתבות ובמיוחד עמידתם של הנתבעים על טענותיהם ללא כל חרטה והכל עבור הסיפור העיתונאי". מנגד, קבע השופט, לא ניכר כי במקרה זה הפרסום נעשה בזדון ובמטרה לפגוע.
"התפקיד השמור לעיתונאים הוא רם ערך ורב חשיבות, אך כפי שחשוב הוא גם חשובה הזהירות שיש לנקוט בה והאחריות והמתינות המתחייבים במילוי התפקיד אשר אינו מתיר לעיתונאי להביט את המטרה מבלי להסיט עיניו לצדדים כדי לראות מה ניצב בשולי דרכו ומה הוא דש בעקביו", נכתב בפסק-הדין. "כאן, נכשלו הנתבעים. לא התרשמתי כי הנתבעים ביקשו לפגוע בתובעים באופן אישי, אך החתירה להגשמת המטרה העיתונאית הזניחה את ההשלכות על שמם הטוב של התובעים ובמיוחד בהיותם בזמן האירוע שוטרים בתפקיד במשטרת ישראל".
השופט ברגנר פסק כי כל אחד מהשוטרים התובעים יפוצה ב-70 אלף שקלים, וכן הנתבעים יחויבו בהוצאות בסך 40 אלף שקלים. כיוון שכתב ההגנה לא הפריד בין האזרח בריג לעיתונאים, נקבע כי האזרח אחראי אף הוא לפרסום ויחלוק עם העיתונאים את הפיצוי.
17041-02-20