"פקחו את העינים: נכשלנו". זו האמירה האמיצה של מערכת ה"ניו יורק טיימס", הפותחת את הפרוייקט המצולם "גלויות מעולם בלהבות" שהתפרסם בסוף 2021. תמונות של אובדן והרס ולצידם רצון בשינוי, מ-193 מדינות האו"ם. התמונות משקפות את מבטו של מי שנגרר במדרון אל עתיד לא רצוי, חותמות את ההבנה שהביאה עמה 2021 כי אנו כולנו איננו צופים בדרמת אסונות אפוקליפטית, אלא משתתפים הלכודים בה.
כישלון היא קביעה ההולמת חברה המגלה בן לילה כי המדענים אכן צדקו, והיא, שבחרה להתעלם מהם שוב ושוב, הובילה עצמה לתהום. כבר ב-1985 העיד בקונגרס האמריקאי קארל סאגאן, מהכריזמטים והפופולריים במדענים, על אפקט החממה והסיכון העצום שבהמשך השימוש בדלקי מאובנים. צפייה בעדות צובטת את הלב. היא מזכירה לנו כי היינו יכולים להיות עמוק בתוך העשור הרביעי לשינוי. שינוי שהיה משאיר מאחורינו עידן שלם, עידן ההתעללות בטבע, ואת מחיריו הקשים.
אך זה לא קרה, אנו לא הקשבנו ונשארנו עם הקביעה: כישלון. קביעה שהיא אנדרסטייטמנט פראי. קביעה רפה המעידה על דלות השפה בבואה לתת מילים לפיאסקו שמאחורינו ולקריסה המתגלגלת שעוד לפנינו. קביעה חשובה מאין כמוה משום שהסכמה כי נכשלנו היא נקודת המשען שחסרה לנו.
משבר האקלים אינו סוגיה חשובה שפינינו לה מקום בסדר היום. זהו עידן חדש. נקודת המוצא של עידן האקלים היא ההבנה שהשיטה הקיימת זקוקה בדחיפות לא לתיקון, אלא להמתת חסד, ולידה מחדש
ומה שחסר לנו היא חריצת דין דרמטית, היסטורית, מטלטלת, כזו התובעת שיח ציבורי, מקומי וחובק עולם, עמוק הרבה הרבה יותר מזה שאנו, סוף סוף, מקיימים תחת הכותרת של "משבר האקלים", כותרת מגמדת ומקטינה. משבר האקלים אינו סוגיה חשובה שפינינו לה מקום בסדר היום. זהו עידן חדש, המנתץ עוד ועוד את סדר היום שלנו ומכתיב לנו אחר תחתיו. נקודת המוצא של עידן האקלים היא ההבנה שהשיטה הקיימת זקוקה בדחיפות לא לתיקון, אלא להמתת חסד, ולידה מחדש.
זוהי חובתם של סוכני השיח, של מעצבי דעת הקהל, של התקשורת, של העיתונאים, של הפעילים, של אנשי המקלדת, המיקרופון והיצירה, לקדם שיח החושף את כשלון השיטה. זו שהבטיחה לנו קידמה והרחבת האושר האנושי ובמקום זאת מובילה אותנו לסבל אנושי, לכאוס פוליטי ולהתמוטטות חברתית.
אולם כידוע, הסטאטוס-קוו אינו נכנע בקלות למי שמנסה לערער עליו. כך קורה ש"משבר האקלים" הפך בין לילה מ"לא ידוע" תרבותי לקום-איל-פו. מנושא אקזוטי, מוזנח, מזולזל, בשולי השוליים של השיח, לכזה המאומץ בלי מצמוץ על ידי סוכני הקיים, הנבלע אל סדר היום מבלי לעשות גלים.
שום חוזה לא ייקרע
הבנה שקטה, פוסט-גלזגו, מאחדת את המחוקק, הרגולטור, המתכנן ואיש העסקים, הבנה כי שום תוכנית לא עומדת להיגרס ושום פרויקט לא עומד להיעצר בעקבות תובנות החירום מוועידת האקלים. וכך "משבר האקלים" נישא רמות בפי מנכ"לי תאגידים, אנשי משרד האנרגיה והמפקח על הבנקים. "משבר האקלים" מככב בפוסט ראש השנה של ראש הממשלה בנט. "משבר האקלים" מוצמד ככותרת לכל "כנס סביבה" של חברות מזהמות.
המדינה תמשיך ותתגייס לטובת תעשיית גז המתאן. היא תקים עבורה תחנות כוח חדשות. היא לא תפעל לעצור ייצוא גז חממה חזק זה, כפי שלא מנעה ייצוא תוכנות ריגול של סייבר התקפי וכפי שלא עצרה מכירות נשק לדיקטטורים. החוזה שחתמה קצא"א לייבוא נפט מאיחוד האמירויות למפרץ אילת לא יקרע אלא ינמנם במגירה, ופריקת מיכליות נפט מעל שונית האלמוגים לא תיפסק.
לא רק המערכות הציבוריות שלנו נחושות להיות לא מוכנות לעידן הבלתי-נתפס שלפנינו. גם ברוני המשק. אלה, עד לאחרון התאגידים, הקשיבו והבינו כי אין סיבה לבהלה, אפשר להמשיך בעסקים כרגיל
יימשך סבסוד סולר ודלק סילוני, ומגזרי החקלאות, התעשייה והתחבורה יהנו ממנו. היתרי פליטות מזהמים לאוויר, לנחלים ולים לא יוקשחו. פעילות בז"ן לא תידרש לעמוד בתקני הזיהום של תעשיות מקבילות באירופה. בזיזת משאבי הטבע הלאומיים בים המלח ובערד תימשך.
בנקים ייאלצו לפגוש את סיכוני האקלים של השקעותיהם, אך לא יפסיקו לשמש צינור חמצן לתעשיות מזהמות. כספי הפנסיה שלנו יוכלו לזרום בחופשיות ולממן בנדיבות רבה יותר תשתיות חדשות, ואלה החדשות לא יחויבו בהתאמה לסיכוני האקלים (דוגמה אחת מני רבות: תכנון המסילה הרביעית באיילון שיקטין את יכולת הניקוז של הנחל ויגביר את הסיכון להצפות וקריסה של העיר).
לא רק המערכות הציבוריות שלנו נחושות להיות לא מוכנות לעידן הבלתי-נתפס שלפנינו אלא גם ברוני המשק. אלה, עד לאחרון התאגידים, הקשיבו והבינו כי אין סיבה לבהלה, אפשר להמשיך בעסקים כרגיל, זו רק המנגינה שהשתנתה.
הבעיה בשיטה
קריאה זו של המציאות, שאינה מולידה חריקת בלמים אסטרטגית, מתאפשרת כי הסיפור מסופר בחלקים. האסונות השונים נערמים אולם הם אינם מתלכדים לכדי תמונה ברורה אחת. יש קושי לחבר את הנקודות, למתוח חוטים בין המשברים. חיבור שאם היה נעשה היה מציג את מופרכות "שיטת האם" שלנו, זו שהולידה את הקפיטליזם והסוציאליזם גם יחד וצרבה בשניהם, על כל גלגוליהם, עיוורון אקולוגי.
כך קורה שברגע בו נדרשת בבהילות קפיצה באבולוציה התפיסתית שלנו, שינוי מערכת היחסים שלנו עם הטבע וזניחת הכלכלה שמערכת יחסים זו יצרה, אנו בדיסאוריינטציה. מתגלגלים ממשבר אחד למשנהו, מבלי לראות כי אנו ממששים את אותו פיל רק בכל פעם מצד אחר.
אנו מביטים על כל זה ולא רואים שאלה אינן תקלות אלא הם סימפטומים לכישלון. ההבדל בין השניים דרמטי
מוצפים בתסמיני הכישלון, אנו מהססים מלהבין. לנגד עינינו אי ביטחון תזונתי של כמעט חמישית מהמשפחות בישראל, ביוב גולמי בוואדיות, שפכים תעשייתים בנחלים ומיקרו-פלסטיק בדגים ובים, רכיכות הנעלמות מהחופים, נשרים ועגורים מתים, פקקים אינסופיים ווירוס אינטילגנטי אחד שמפליא לשרוד. אנו מביטים על כל זה ולא רואים שאלה אינן תקלות אלא הם סימפטומים לכישלון. ההבדל בין השניים דרמטי. ראיית הכשלים כתקלות נועלת אותנו בפרדיגמה של תיקון המודל הקיים. פרדיגמה על פיה יש להשאיר את השיטה הקיימת על כנה ועלינו לתקן רק את כשליה.
כך, את קריסת האקלים נתקן על-ידי הפחתת פליטות גזי חממה, את הכחדת המגוון הביולוגי נעצור על ידי יצירת שמורות טבע באזורים קריטיים ולמשבר המזהמים נגיב על ידי החמרת תקינה לכימיקלים חשודים.
זוהי דרך ריאקטיבית, מטולאת, שממתינה לסימפטומים מרשימים כדי להגיב. ככזו עניינה בספקטקל, באפיזודי, ולא במהות. בעייתה המרכזית היא התעלמותה מכך שמה שלפנינו אינו אוסף של בעיות סביבתיות, אלא עדויות לכישלון נחרץ של השיטה שכוננו. אלה לא באגים במערכת אלא תכונות שלה.
לשקר לעצמנו
אין לנו מנוס מלהודות בכישלון ולהצביע על הגיונות השיטה שהובילו אותנו לאסון. הגיונות השיטה שהורו לנו להקים ארובות כדי להעביר מזהמים לאוויר, להזרים פסולת נוזלית בצינורות שפכים לנחלים ולים, להסב שטחי טבע למטמנות לשם קבירת פסולת מוצקה באדמה. הגיונות אלה לימדו אותנו לטייח, לקמבן, לשקר, בעיקר לעצמנו.
הפתרונות שיצרנו לא נועדו כלל למנוע פסולת וזיהום, אלא רק להעלים אותם מהעין. אולם דחיקת פסולת וזיהום לאזורים רחוקים ממוקדי הכוח לא מעלימה אותם, רק מעבירה אותם ממערכת אקולוגית אחת לשניה, ממצב צבירה אחד למשנהו. מאחר ואנו חיים במערכת סגורה, נגזר על חומר לא להיעלם אלא רק לשנות צורה. לכן ארובות, צינורות שפכים ומטמנות פסולת הם פתרונות חכמי חלם, הנחושים להיפטר ממזהמים ופסולת על ידי העברתם מפינה אחת בחדר לאחרת.
הגיונות אותה שיטה משמרים סובסידיות ופטורים ממס המעודדים להמשיך לשרוף פחם, נפט וגז, למרות הוודאות המדעית שאם נמשיך בדרך זו נביא לשינויי אקלים שיובילו להתמוטטות הציוויליזציה.
שינוי הכימיה של האטמוספירה, שינוי חומציות האוקיינוסים, שינוי דינמיקת הפליטות ביערות, דלדול האדמות הפוריות, צונאמי הכחדת המינים בים וביבשה, הצטברות מזהמים ברקמות שומניות בגופנו - כל אלה ועוד אינם תוצאה של אי שמירת חוק, אלא מחירים שאנו משלמים על ציות לו
הגיונות אלה לא מנעו מאיתנו להחליף יערות ומערכות אקולוגיות עשירות וחיוניות לקיומנו בשדות חקלאיים של גידולי יחיד. לאטום בבטון ובאספלט אדמות פוריות, שלוקח להן עידנים להיווצר והן הולכות ומתמעטות בעולם. לתגמל דיג תעשייתי, שמביא לקריסת מאגרי הדגה בעולם. להכשיר ניצול והסטת נהרות ממסלולם, לייבש ביצות, לשנות דפוסי נדידת ציפורים ולהמיט חורבן על סביבתן, כפי שמראה הצצה לנחל הירקון, לים המלח או לאגמון החולה.
מערכת התקינה של השיטה, על כל מומחיה, מכשירה מוצרים שמכילים רעלנים, אותם היא מאשרת לפזר בנדיבות בקשת מוצרים סביבנו, ואחר כך היא מוצאת עצמה מופתעת כשהם מתגלגלים לדבורים, לדו-חיים, לנשים הרות ולעוברים. כל אלה אינם כשלים שהם בנים חורגים למערכת הקיימת, אלא הם פרי בטנה, חוקיה ומנהגיה.
מנקודת המבט שאותה אנו צריכים לאמץ, שינוי הכימיה של האטמוספירה, שינוי חומציות האוקיינוסים, שינוי דינמיקת הפליטות ביערות, דלדול האדמות הפוריות, צונאמי הכחדת המינים בים וביבשה, הצטברות מזהמים ברקמות שומניות בגופנו - כל אלה ועוד אינם תוצאה של אי שמירת חוק, אלא מחירים שאנו משלמים על ציות לו.
הנרטיב ההרסני
מתברר כי אנו מתחזקים תפיסת עולם המסרבת להכיר במציאות. אנו מתנהלים עם שיטה שאינה מתאימה לכוכב בו אנו חיים. ההגיונות הכלכליים הדומיננטים שלנו לא נותנים דעתם על מאפייני רקמת החיים בכדור הארץ. הם אינם לוקחים בחשבון את שבריריות המערכת הטבעית בה אנו תלויים והם מתעלמים ממגבלותיה.
תפיסת העולם הזו והגיונות השיטה שלה ניזונים מסיפור-על שחרט בנו פיצול מהטבע וצרב בנו אתוס של שליטה בו. פועל יוצא לפייק-נרטיב הזה הן תשתיות ודינמיקה שפוגעות באופן קבוע ושיטתי בכל מערכות הטבע החיוניות לקיומנו. מכאן שלא רק מערכות האנרגיה, התחבורה, התעשייה, החקלאות, התזונה, הייצור, התכנון, הבינוי וניהול החומרים שלנו צריכות החלפה, אלא גם הגיונות העל ומערכת החוקים והערכים שלנו, שלקו בבורות אקולוגית ואיפשרו כל זאת.
זהו רגע מאוד דרמטי, שאנו מדלגים עליו בשיח. אלו תובנות המכניסות אותנו לשדה מוקשים, שכל צעד לעומקו יתגלה כנפיץ לשיטה הקיימת. זהו שדה מוקשים שחובה עלינו לצעוד בו.
לפנינו הזמנה, בלתי חוזרת, להחלפת תפיסות יסוד תרבותיות וכלכליות שיובילו אותנו לגיהנום - בתבניות חשיבה חדשות ועדכניות. עלינו לעשות זאת במהירות האור כדי שנוכל למנוע מימושם של תסריטי התמוטטות קיצוניים
אקסיומות תרבותיות שעיצבו את עולם הערכים שלנו ואת פעילותנו בעולם, עומדות להתחוור לנו כהנחות יסוד אובדניות. האדם, אבחן האנתרופולוג קליפורד גירץ, הוא בעל חיים שלכוד ברשתות משמעות שהוא עצמו טווה. במובן זה "משבר האקלים" כופה עלינו פרימה של רשתות המשמעות שטווינו אודות המציאות, אודות העולם סביבנו ואודות עתידנו.
"משבר האקלים" בפרספקטיבה זו הוא סוס טרויאני, שכניסתו לחיינו דורשת מאיתנו להכיר בכישלון. כישלון השיטה. כסימפטום מרכזי הוא דוחק בנו לאבחן את המחלה, להישיר מבט לנרטיב השקרי שטיפחנו, בכדי שנוכל סופסוף להרפות ממנו.
אלא שבמקום להבין שאנו לכודים בשיטה שהגיונותיה מופרכים ולכן אי אפשר לתקנה אלא רק להחליפה, אנו מסיחים את תשומת ליבנו בסוגיות ובתת-סוגיות. סוגיות כגון ילודה וצריכת-יתר אינן גורמי הבעיה אלא רק המאיצים שלה. התמקדות בהן דנה אותנו לדיון צר, מוגבל, המדלג על העיקר ובכך מבטיח כי הבלתי-נתפס יהפוך לבלתי-נמנע.
לפנינו הזמנה, בלתי חוזרת, להחלפת תפיסות יסוד תרבותיות וכלכליות שיובילו אותנו לגיהנום - בתבניות חשיבה חדשות ועדכניות. עלינו לעשות זאת במהירות האור כדי שנוכל למנוע מימושם של תסריטי התמוטטות קיצוניים. להכיר במטריקס בו אנו לפותים במקום להסתפק בהבנה שטחית של המשבר. הבנה המאריכה חיים לשיטה פגת תוקף.
ההחמצה הגדולה
במקום לצרף את המשברים השונים יחד ולארוג מהם תמונה ברורה אחת, שתובעת את פירוק השיטה הקיימת, סוכני השיח שלנו רק עורמים את המשברים על השולחן, וצובעים אותם כ"דיווחים סביבתיים".
המסגור הסביבתי מסגיר היסוס מלשזור את האסונות המתגלגלים לתובנה המנתצת את ההגיון הקיים. למרות עדויות הולכות ומצטברות על כשלון מהדהד, חריצת הדין לשיטה שילדה אותו - מתעכבת. אמנם למטריקס דינמיקת שימור עצמי, והגיונותיו מבקשים למתוח עצמם אל העתיד דרך רפורמות ותיקוני תקציב, אולם סוכני השיח אינם חייבים להתכופף כדי לשרת אותו. הם יכולים להיות המקפצה להבנה ציבורית חדשה.
בכוחם של סוכני השיח לחתור תחת השיטה הקיימת, לחבר את המשברים ולהציגם כתוצאות לוואי בלתי מתקבלות על הדעת של היישום הלגיטימי של השיטה עצמה. ביכולתם להוביל אותנו להבנה שהשיטה הכלכלית הקיימת, בגלל הגיונותיה המופרכים, מובילה אותנו לקטסטרופה.
הצלחתם של אלה שמבקשים להאריך את חיי השיטה הישנה וההרסנית, תלויה במידה רבה בשיח שהם יפגשו. אם זה יהיה שיח שמגביל עצמו לדיווח על אסונות סביבתיים אך מתנזר מניתוח הגיונות-העל שאחראים להם
אם דינמיקת השיח תישאר באזור הנוחות של ההיגיון הדומיננטי ותדבר רק על תיקון, על קפיצות טכנולוגיות ועל שינויים צרכניים, היא תיתן את מושכות השינוי למי שלא מעוניין בו. זה ידון אותנו לקצב שינויים איטי ולפירורים שהממסד הפוליטי והעסקי מבקש להשביע אותנו בהם: מז'רגון ושפה אסתטית ירוקה ועד למחוייבות ליעד נט-זירו העמום הנזרק לשלהי העתיד.
הצלחתם של אלה שמבקשים להאריך את חיי השיטה הישנה וההרסנית, תלויה במידה רבה בשיח שהם יפגשו. אם זה יהיה שיח שמגביל עצמו לדיווח על אסונות סביבתיים אך מתנזר מניתוח הגיונות-העל שאחראים להם, אזי הוא דן אותנו לגורל שבו אנו פותרים בעיה אחת ביצירת אחרת.
אמירה פוליטית אנכרוניסטית דוגמת "במקום שאתם רואים פקקים אני רואה מחלפים", היא דוגמה להלך מחשבה כזה: כשהחמרת הבעיה - המשך השקעה בתשתיות התחבורה הפרטית - מוצגת כפתרון לה. הבנה של הצורך בהפסקת הכרסום בשטחי טבע, שיקומם והגדלתם, היתה מולידה שיח אחר על ניידות ועל צדק חברתי. שיח שעוגניו הם תחבורה ציבורית, רשתיות גבוהה, הליכתיות וצורך דחוף בתכנון אחר, תכנון שרואה את כל חלקי החברה, תכנון בו הרס הטבע אינו חלק מהמודל הכלכלי.
עמעום הכשל
התרוממות מעל רמת האירוע לניתוח המערער על ההגיונות הקיימים, המאיצים את ההרס והקיטוב החברתי, יביא אותנו למרחב חדש. כזה שהשיח התנזר ממנו. זהו מרחב שיח קריטי שמתקשה להבשיל תחת שדה הכוח של ההון-שלטון-עיתון, שהודף קריאות תגר על הקיים וחונק שינויים המערערים עליו.
מרחב זה מצליח לטעת בסוכני השיח את התחושה שהמערכת חסינה משינוי. תחושה זו נשענת על אמונה, המטופחת בקפידה, שאם הבעיה היא כה גדולה, בלתי אפשרי לשנות אותה, שהרי מדובר במטאבוליזם שהוא "גדול מכדי ליפול", ולכן נכון להסתפק ברפורמות הדרגתיות ותיקוני תקציב מינוריים.
במקום למשוך את השטיח מתחת לרגלי נושאי התפקידים, שעד לא מזמן עיכבו ומסמסו את השינוי הנדרש, הפרגמטיזם השליט מניח להם להגדיר את גבולות השיח, את האפשרי והבלתי אפשרי
מניפולציה משתקת זו מצטרפת לטון הפרגמטי השליט בתקשורת הישראלית, החותר בכל מגע לתכלס ולהצעות אופרטיביות, מבלי שהוא טורח לאפיין קודם לכן את הכשלון המערכתי שלפניו. במקום למשוך את השטיח מתחת לרגלי נושאי התפקידים, שעד לא מזמן עיכבו ומסמסו את השינוי הנדרש, הפרגמטיזם השליט מניח להם להגדיר את גבולות השיח, את האפשרי והבלתי אפשרי.
באופן זה נבלם הלחץ על מקבלי ההחלטות לשינויים מהירים ומערכתיים.
כך למשל מהפכת חשמול התחבורה בישראל, במקום שתידחס לכמה שנים ספורות, תפחית את פליטות גזי החממה ותוריד דרמטית את זיהום האוויר בישראל - צפויה להימתח בנחת על פני כמה עשורים ולהיות מנותקת מהצורך במהפכה תכנונית. הקיבעון הפרגמטיסטי, קצר הרוח, הנמנע מלהאיר על כשל ההגיונות שלנו ומופרכות נרטיב-העל, המתנזר מיצירת חיבורים ומואס במבט לטווח הארוך, יוצר מצב בו מהפכת חשמול התחבורה בישראל מנותקת מהצורך הדחוף בתכנון אחר של המרחב הציבורי. תכנון שצריך להחליף תפיסה של פיזור ופירבור שיוצרת מדבריות אורבניים - בתכנון ציפוף שמטרתו בניית קהילות חסונות, חיוניות, החיות ברקמות עירוניות בריאות, עשירות במגוון ביולוגי ובמרחבים ירוקים.
שינוי מערכתי מסוג זה לא רק שהיה מפחית את פליטות גזי החממה ומוריד דרמטית את זיהום האוויר בישראל, אלא שהוא היה מחייה את מרכזי הערים, משנה תנאי חיים של אוכלוסיות מוחלשות ומגביר סיכוי לשגשוג ולהישרדות בעידן האקלים.
שיח שמצנזר את עצמו
אולם לשם כך צריך שיח שמגביה עוף, שבוחן את הנחות המוצא לתכנון שלנו וחושף את כשלונן. שיח ששואל כלכלה לשם מה ובאיזה מחיר? לא שיח שעוצם עיניים ובורח מהבנת עומק ורוחב הכישלון. לא שיח המדלג מאסון לאסון ונמנע מלהאיר על המקור המשותף להם. לא שיח שמצנזר את עצמו. מבלי משים, השיח הזה קונה זמן יקר לברוני השיטה, מעכב תהליכי שינוי מערכתיים ומאיץ את הגלישה שלנו במדרון.
"במקרים בהם מתעלמים ממגבלות הטבע", כותב אלפרד קרוסבי בספרו "אימפריליזם אקולוגי", "אמא טבע באה לעזרתנו, רק שאופן הטיפול שלה לעולם אינו עדין".
הברירה שעומדת לפני סוכני השיח שלנו היא רדיקליזציה פוליטית שחותרת לחוזה חברתי עם הגיונות נועזים חדשים, או המשך ההליכה יד ביד עם מציאות האיוולת הקיימת. או-אז, ישנה אותנו הטבע בדרכו.