מה חשוב יותר, השליחות העיתונאית או הסולידריות הלאומית? זו השאלה שעיתונאי נדרש להתלבט בה, במיוחד במדינה שחוטפת מטחי ביקורת מארגוני זכויות אדם בכלל ומגורמי עיתונות בינלאומיים בפרט. האם הביקורת מוצדקת, על העיתונאי המקומי לשאול את עצמו, ואם כן, האם עליו להצטרף אליה, להתעלם ממנה או להשיב אש ולהגן על המולדת?
והנה עוד סוגיה שעל המשקיף על עולם העיתונות הבינלאומית לתהות על פשרה: איך זה שארגון עיתונות בינלאומי חשוב פועל לסילוקם של נציגי ישראל משורותיו – ובו בזמן נציגי ישראל מבהירים שהם ניפנפו מעליהם את הארגון העוין? ומיהו הצודק ומיהו הנבל במסכת האיבה הדדית המתמשכת שבין פדרציית העיתונאים הבינלאומית לאגודות העיתונאים הישראליות? אם לא נדע זאת, כיצד נוכל לקבוע עמדה כלפי הדיווחים האחרונים שעל-פיהם פדרציית העיתונאים הבינלאומית הוציאה את ישראל מרשימת המדינות החברות בה, וכיצד נוכל לדעת אם הסיבה לכך היא מחלוקת כספית או פוליטית או שתיהן גם יחד?
כיוון שמדינת ישראל היא מושא לביקורת עקבית וחריפה על פגיעתה בערכים האוניברסליים של העיתונות, ביקורת שארגוני עיתונות בינלאומיים שונים מייצגים במידה זו או אחרת, הרי דילמת הנאמנות – לשליחות עיתונאית או לזהות הלאומית – מוטלת זה שנים לפתחנו.
ישראל איננה מקרה שכיח של ממשלה המבוקרת על הפרת ערכי עיתונות ופגיעה בזכותם של אזרחיה למידע חופשי, לביטוי הולם ולזכות לדעת. להפך, בתחומים אלה ישראל היא מדינת העולם הראשון, שמשגשגת בה עיתונות חופשית (למרות הצנזורה הצבאית וכמה חוקי עיתונות טורדניים). אבל בין ארגוני העיתונות הבינלאומיים, ישראל נחשבת מדינה בעייתית משני טעמים. האחד, בפגיעתה בעבודת הכתבים הזרים המסקרים את הסכסוך, והאחר –בפגיעתה בזכותם של הפלסטינים תושבי השטחים לקיים עיתונות חופשית.
לפרדוקס הישראלי הזה קל לספק הסברים מלומדים, אבל את השיפוט הערכי עושה כל גוף עיתונות בינלאומי על-פי תפיסת עולמו הפוליטית, כך שלא תיתכן קנאות קיצונית לערכי העיתונות בלי שייכלל בה מרכיב פוליטי. וכמידת הטהרנות, כך מידת המיליטנטיות.
מכאן נגזר יחסם של עיתונאי ישראל לעמיתים מן העולם שבאים במגע, לאו דווקא ידידותי, עם רשויות המדינה. זהו לעתים קרובות יחס דו-ערכי. מצד אחד, סולידריות עם עמיתים מן העיתונות הזרה הפועלים כאן, עמיתים תושבי השטחים או עמיתים אזרחי מדינות שדעת קהל בהן ביקורתית ואף עוינת. מצד שני, חשדנות, טינה ואי-אמון. האומנם בשם הזכות לדעת הם פועלים כאן, או שמא להכפישנו בעולם? לא אחת עוטפים עצמם עיתונאי ישראל – אגרסיבים ופולשניים בביקורתם את הנעשה כאן – בהבעת עלבון תמים, בהיות ארצם מושא לסיקור עיתונאי פולשני ועוין. הכל בשביל הרייטינג, ירטנו כבתולות חסודות, וכמובן בגלל האנטישמיות.
בדרך כלל, באין דרישה מיוחדת לחשיפת עמדתם, עיתונאי ישראל מדחיקים את הנושא ואינם עוסקים בו כמעט. לבד ממה שכתב גדעון לוי, מי שמע על עמדתם של ארגוני העיתונאים בישראל כלפי תקיפה של מרכזי עיתונות בלב עזה בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה"? כלפי פגיעה בצלם פלסטיני העושה את מלאכתו בעיצומה של הפגנה אלימה או כלפי כתב זר שנפגע מאש ישראלית, בשגגה או בכוונה תחילה, בעודו ממלא את שליחותו המסוכנת?
לשאלה שהוצגה למעלה יש תשובה ברורה למדי. למעט מקרים בודדים, אין אחוות עיתונאים מקומיים וזרים בזירות העימות. מתברר כי עימות צבאי מקרב את העיתונאים מן הצדדים השונים, כל אחד אל דגלו. וכפי שלא היתה אחוות שריונרים בין פילדמרשל מונטגומרי לגנרל רומל במדבריות לוב, כך קשה לצפות לסובלנות נעלה מן העיתונאים המסקרים את שדה המערכה. הדגל – דגל הלאום, הדגל האידיאולוגי, הפוליטי – הוא חזק, לטוב ולרע, מכל סולידריות מקצועית.
על הנציג הישראלי לתמרן בזהירות
אתמול (9.7.09) דיווח "הארץ" כי הופסקה חברותה של אגודת העיתונאים הישראלית בפדרציה העולמית של העיתונאים, IFJ.
למרב התמיהה, "הארץ" אינו עושה את המתבקש ומפרסם ידיעה שמקורה במנכ"ל אגודת העיתונאים התל-אביבית, יוסי בר-מוחא. "הארץ" מצטט מקור משני זר, האתר הבריטי טוליפ אונליין, ומבקש תגובה מבר-מוחא. טוליפ הוא אתר פוליטי, המאגד נציגי איגודים מקצועיים משלוש יבשות המבקשים להיאבק בפעילי הלייבור, "המתרפסים בפני חמאס וחיזבאללה", ולפעול לשיתוף פעולה בין ישראל לפלסטין.
בטוליפ נוסח הידיעה פחות קורקטי מן התמצית שמביא "הארץ" וכותרתו הבלתי ידידותית היא "אגודת העיתונאים הישראלית נזרקה מ-IFJ". טוליפ מבהיר כי הסיבה היא אינה רק מחלוקת כספית, כפי שמציג זאת איידן וייט, המזכיר הכללי של IFJ, כי אם גם פוליטית. רק לאחר מסירת הדיווח של טוליפ על הודעת הסילוק (שנמסרה לפני שלושה שבועות), מתבקש יוסי בר-מוחא להגיב.
את עמדת IFJ ביטא וייט בהודעה לחברי ארגונו (11.6.09) ובמכתב מפורט ששלח ב-19.6.09 למזכ"ל אגודת העיתונאים בישראל, וממנו משתמע כי ביסוד הקרע בין הארגונים עומדת המחלוקת על גובה התשלום (האם ישראל צריכה לשלם תעריף אזורי נמוך כמדינות השכנות, או ככל מדינה הנמדדת לפי יכולתה). אבל וייט עצמו מעיד על התרשמותו כי "תגובת האגודה הישראלית למאמצינו מעלה תחושה חזקה שהבעיות בין הארגונים נוגעות פחות לעניינים פיננסיים".
טוליפ אונליין גם הוא אינו המקור הראשוני לידיעה. האתר מצטט את "The Journalist", בטאון ה-NUJ, האיגוד הלאומי של העיתונאים, איגוד מקצועי בריטי ותיק ומיליטנטי. מיליטנטי לא רק בקנאתו לערכי העיתונות, אלא גם בקנאותו הפוליטית. לאחר חטיפתו של כתב ה-BBC אלן ג'ונסטון באפריל 2007, החליט הארגון על החרמת ישראל – לא רק את עיתונאי ישראל, אלא את ישראל כמדינה – וחזר בו לאחר שהוועד הפועל של ארגון הגג של האיגודים המקצועיים קבע כעבור שלושה חודשים, תחת לחץ של ארגונים עמיתים באירופה, כי אין זו הדרך הנכונה לפעול לקידום מטרות האיגוד.
IFJ הוא ארגון ותיק והעומד בראשו, איידן וייט, מכהן בתפקידו זה 22 שנים ומוכר היטב בברנז'ת ארגוני העיתונות העולמית כדמות מיליטנטית. לווייט יש היסטוריה של עימותים קשים עם העיתונות הישראלית. לפני שלוש שנים דיווח ה"ג'רוזלם פוסט" (20.7.06) כי אגודת העיתונאים (הירושלמית) השעתה את חברותה בארגון במחאה על שגינה את התקפות ישראל על תחנת הטלוויזיה אל-מנאר של החיזבאללה במהלך מלחמת הלבנון השנייה. איש קול-ישראל, ירון אנוש, שהיה אז נציג ישראל בארגון, אמר על אנשי אל-מנאר: "הם לא עיתונאים, הם טרוריסטים, ואני לא אהיה חבר בארגון אחד עם טרוריסטים".
יוסי בר-מוחא מזכיר השבוע בתגובתו ל"הארץ" את הפרשה ההיא: "הפדרציה שיחררה הצהרות נגד ישראל, למשל בעת תקיפת טלוויזיית אל-מנאר של חיזבאללה. גם אנחנו חלק מהפדרציה, ואיש לא שאל לדעתנו. מעבר לזה, החברות שלנו בארגון הסתכמה בכך שבכנסים הבינלאומיים אנחנו משמשים שק חבטות".
חברות בארגון עיתונות בינלאומי אכן עלולה להפוך את נציגי ישראל לשק חבטות. נציגים ישראלים בארגונים מקצועיים בינלאומיים מרגישים לא פעם שאינם רק נציגי המקצוע, ועל כתפיהם מוטל ייצוג המדינה, ממשלתה ומדיניותה. אם הדבר נכון בשנים האחרונות כלפי אדריכלים, אמנים ואנשי אקדמיה בפורומים בינלאומיים, הוא נכון במשנה תוקף כלפי עיתונאים – עיסוק שבו כללי המקצוע וגישות מוסריות ופוליטיות מתמזגים אלה באלה.
כמי שהיה חבר פעיל במשך שמונה שנים בהנהלת מכון העיתונות הבינלאומי (IPI) המאגד עורכי עיתונים מרוב מדינות העולם, התחושה הזאת מוכרת לי. לצד יחסים אישיים טובים והערכה מקצועית הדדית, על הנציג הישראלי לתמרן בזהירות בין ייצוג המדינה שממנה בא לערכי העיתונות שבהם היא פוגעת. עליו לדעת למתוח ביקורת על המתרחש במדינות אחרות ולדעת לספוג ביקורת בלי להיעלב ולטרוק דלתות. יחסית, IPI הוא גוף הרוחש הערכה לעיתונות בישראל וביקורתו כלפיה מאופקת ועניינית, גם אם ביקורתו כלפי המדינה יכולה להיות חריפה, בנסיבות המצדיקות זאת.
הנציגים הישראלים בארגון בינלאומי צריכים גם לייצגו כאן בפני השלטונות ודעת הקהל. לפעול בזהירות לקידום ערכים עיתונאיים אוניברסליים ולעמוד מול מוסדות המדינה, למשל לשכת העיתונות הממשלתית והצנזורה הצבאית במקרים הנדרשים. זאת, לצד מאבק נגד חרמות של אגודות עיתונאים במדינות ערב (המצרית והירדנית בעיקר) והחרמות מסוגים אחרים.
התוצאה היא שייצוגה של ישראל בארגוני עיתונות בינלאומיים נשחק והתמעט במהלך השנים עד לאפס ייצוג בימים אלה. אף כי אין כמו העיתונאים הישראלים חובבי מסעות, אולמות קונגרסים, יין טוב וחברה נעימה, העיתונאים שלנו נרתעים מן הפורומים הבינלאומיים הללו. נראה כי החשש מלשמש שק חבטות מעיב על זוהרם של האירועים הנוצצים ביותר.
וכך, יחסית לגודלה, לכוחה התקשורתי ולאנרגיות שלה, העיתונות הישראלית אינה קיימת כלל על מפת העיתונות העולמית. ההפסד הוא של כל העולם, ברור. אבל אולי גם העיתונות שלנו מפסידה משהו.