סוד

"העברה גבוהה, חריגה ומסווגת למערכת הביטחון אושרה אמש בוועדת הכספים של הכנסת", מדווח גד ליאור בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "הסכום הדרמטי – כ-7.4 מיליארד שקל – אושר על-ידי חברי הוועדה מבלי שאלה נענו בנוגע למטרתו. בתשובה לפניית 'ידיעות אחרונות' לגבי ההעברה נאמר כי 'מדובר בכסף המוגדר כמסווג ולא ניתן לפרט על אודותיו דבר'".

דרעי

"דרעי הודה בעבירות מס, יפרוש מהכנסת", מודיעה הכותרת הראשית של "מקור ראשון". עיתונים אחרים, שעדיין מדפיסים מהדורה יומית, דיווחו על כך בשעריהם כבר אתמול ושלשום, לפני שדרעי חתם על עסקת הטיעון. ב"ידיעות אחרונות", שב-1990 חשף את פרשת השוחד ששלחה את דרעי לכלא, מדווחים היום על ההתפתחויות ביובש וללא הפניית שער. "יו"ר ש"ס חתם אתמול על הסדר טיעון מול היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לפיו יואשם ויודה בעבירות מס, יתפטר מהכנסת וישלם קנס בסך 180 אלף שקל", כותבים טובה צימוקי, קובי נחשוני ויובל קרני. בנוסף ייגזר עליו מאסר על תנאי.

הכותרת ("עסקת הטיעון והפרישה") קצרה ונטולת עסיס. הידיעה עצמה בינונית באורכה ונטולת טור פרשנות או אינפוגרפיקה שיקלו על הקורא המבולבל. התופעה הזאת, שמנוגדת לדי-אן-איי הטבלואידי של העיתון, מתרחשת מעת לעת ב"ידיעות אחרונות" כשפוליטיקאי מהמילייה החביב על המו"ל, נוני מוזס, חווה התפתחות שלילית במישור המשפטי. המסר המובלע הוא שמדווחים כי צריך, אבל בעצם אין כאן שום דבר חשוב או מעניין. באופן אירוני, בעידן שבו ראש ממשלה לשעבר עומד לדין על עסקת שוחד ושלל עבירות נוספות, ולצדו המו"ל בכבודו ובעצמו, דברים אחרים באמת מתגמדים.

"ידיעות אחרונות" לא לבד. ב"ישראל היום" וב"מעריב" מקצים לעסקת הטיעון ידיעות קצרות שמהדהדות בכותרות הצהרה של דרעי ("אמשיך להנהיג את ש"ס") ובכך מסייעות לו לשדר שלמרות ההרחקה מהכנסת, הצפי הוא עסקים כרגיל. למרות שהיה ידוע כבר כמה ימים שהעסקה עומדת בפני חתימה, באף עיתון לא מתפרסמת היום כתבת מגזין על הפרשה, ורוב העיסוק בה מסתכם בדיווחים היבשים ובדיון פובליציסטי על ההשלכות הפוליטיות.

גם ב"הארץ" דרעי נדחק אל מחוץ לשער, אבל שם הצליחו בכל זאת למצוא זווית שמחדשת משהו: "ביקורת בפרקליטות: הסדר הטיעון שסוכם מקל עם דרעי", מוסרים הכתבים חן מענית, אהרן רבינוביץ ונטעאל בנדל. לדבריהם, הפרקליטים שעסקו בתיק "ביקשו שההסדר יכלול אמירה מפורשת, צופה פני עתיד, שלפיה המדינה תשאיר לעצמה פתח בעתיד לטעון שבמעשים של דרעי יש קלון", וגם אחזו בדעה שלפיה "יש לנסח את האישומים בצורה חריפה יותר מכפי שיופיעו בכתב האישום" – אך "מנדלבליט דחה את עמדתם".

במה, בעצם, הודה דרעי? "בעבירות קלות יחסית", מדגישים ב"ישראל היום". בכל הדיווחים, גם ב"הארץ", מתארים ביובש את שתי הפרשות שבהן יורשע. ב"ישראל היום" מופיע התיאור היבש והסתום מכולם: "על-פי כתב האישום, הדיווחים שהועברו לרשויות מיסוי מקרקעין במסגרת טופסי הדיווח המקוונים על העסקה (טופס מש"ח), כמו גם חוזה המכירה שצורף לדיווח, לא שיקפו את מלוא פרטי העסקה לרבות גובה התמורה שבעסקה. בגין כך, נאשם דרעי בסיוע לעריכת הצהרה שאינה נכונה".

הכתבים, יהודה שלזינגר ויאיר אלטמן, אפילו לא כותבים באיזו עסקה מדובר וכמה כסף קיבל דרעי. בשאר העיתונים מציינים שמדובר בעסקה מ-2013 שבמסגרתה מכר הפוליטיקאי לאחיו שלמה דרעי דירה בשכונה הירושלמית גבעת-שאול. כתבי "הארץ" מציינים שבעסקה הזאת דרעי "העלים מהמדינה כ-1.55 מיליון שקל" – פרט שנעדר מהדיווחים של כל שלושת הטבלואידים.

הפרשה השנייה, מפרטת עטרה גרמן ב"מקור ראשון", היא "פרשת ההכנסות מקרן ההשקעות בארצות-הברית גרין-אושן. בשנת 2011 החלה גרין-אושן לשלם לח"כ דרעי עמלת מגייס בגין גיוס משקיע לקרן. לפי כתב האישום, מאז ינואר 2013, בשעה שחזר לפוליטיקה, הורה ח"כ דרעי לגרין-אושן להעביר את סכומי העמלות לאחיו שלמה במקום אליו.

"בהתאם לכך, בשנים 2013–2015 שולמו לשלמה דרעי כ-630 אלף שקל כנגד חשבוניות ייעוץ. דרעי לא כלל הכנסה בסך כ-101 אלף שקלים בדו"ח שהגישה החברה בבעלותו לשנת 2013, וכן לא ניהל פנקסי חשבונות ולא הגיש את דו"חות החברה שבבעלותו לרשויות המס לשנים 2014 ו-2015, ובכך נמנע מלדווח בפני פקיד השומה על הכנסה בסך כ-534 אלף שקל".

מרדכי גילת, שלפני שלושה עשורים חשף (עם מלי קמפנר) את הפרשה שבגינה נשלח דרעי למאסר, מפרסם היום ב"הארץ" מאמר ביקורת שבו הוא טוען שמנדלבליט מעל בתפקידו, ומזכיר לו ולקוראים עם מי יש להם עסק. דרעי, כותב גילת על הפרשה הישנה, "העליל עלילות על חוקריו, ניסה להלך עליהם אימים, איים לפרק את הממשלה של יצחק שמיר אם לא תופסק חקירתו, שכר חוקרים פרטיים כדי לצותת לשני טלפונים בביתי ולעקוב אחרי. בפרשה הזאת, שהובילה לכלא כמה מאנשי הרשת שלו, הוא שומר עד היום על זכות השתיקה".

נחום ברנע, ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מקדיש לדרעי קטע פתלתל שהשורה התחתונה שלו מותחת ביקורת על מנדלבליט ועל פרקליטות המדינה – אבל לא על כך שעשו הנחות לדרעי, אלא על כך שבחרו בפשרה שאינה העמדה לדין ואינה סגירת התיק בהסדר כופר וללא הרשעה.

השורה התחתונה של ברנע משתלבת עם המסר של דרעי על כך שהוא בעצם לא הולך לשום מקום: "האם בית-המשפט העליון ישים קץ לקריירה של מנהיג מפלגה בגלל תיק שהיועץ המשפטי הגדיר כפחות מעכברון? האם יעשה זאת לאחר שנים שבהן הדיר את עצמו מהכנסת? כאשר הוא נישא על כנפי תמיכה מחודשת של הבוחרים? נו, באמת".

החזית הביביסטית

חצי שנה עברה מאז פינה בנימין נתניהו את כס ראש הממשלה, ובעלי הטורים – לעתים בצדק, לעתים כרפלקס טורדני – ממשיכים לעסוק בו כאילו הוא הדמות המרכזית שמניעה את גלגלי הזירה הפוליטית. מתי טוכפלד, ב"ישראל היום", כותב היום על מסע השתלחויות של ראש הממשלה לשעבר באנשי מפלגתו ומהדהד בזהירות ליכודניקים שמעידים על "תחושות של אי-נעימות ואפילו של אובדן שליטה מצד נתניהו".

התרחיש העגום של טוכפלד הוא התשקיף הוורוד של יוסי ורטר, שמתאר זאת כך ב"הארץ": "אובדן השלטון מעביר אותו על דעתו. הסרת האבטחה משרה ויאיר סילקה את שרידי השפיות האחרונים מהבית. הוא ירד מהפסים, אומרים לי בסיעתו, הוא איבד את זה".

"האם לפי מיטב ידיעתך מתנהלים מגעים לעסקת טיעון עם נתניהו?", שואל יהודה שרוני את גדעון סער, שר המשפטים, ב"מעריב". "לי לא ידוע על כך", משיב סער. "אני לא שואל את היועץ המשפטי לממשלה לגבי תיקים של אישי ציבור כאלה או אחרים".

עמית סגל, ב"ידיעות אחרונות", מתעניין גם הוא באפשרות וקושר אותה לעסקת הטיעון שנחתמה עם דרעי. "בעוד חמישה שבועות וחצי יפרוש אביחי מנדלבליט מתפקידו, ועל כן כדאי לבחון את ההסדרים עם דרעי – וחיים כץ לפניו – לא רק כניקוי שולחן אלא גם כפיילוט לעסקה גדולה בהרבה", כותב סגל.

להערכתו, זה לא ילך. "אם עסקת דרעי היא תרגיל על רטוב בהכשרת עסקה עם ראש הממשלה לשעבר, אזי יהיה כמעט בלתי אפשרי להעביר אותה: נתניהו, שרושם לשיטתו הישגים בבית-המשפט, לא יסכים לקלון של שבע שנים שיסיים למעשה את הקריירה הפוליטית שלו, ואילו מנדלבליט לא יוכל – וכנראה גם לא ירצה – להימנע מקלון, מאסר והרשעה בשוחד גם יחד", הוא כותב, אך מוסיף: "שני הצדדים לא משדרים רצון עז לעסקה, אבל שניהם גם לא טורקים עליה את הדלת".

כפי שקורה בדרך כלל כשעמית סגל כותב על עסקאות טיעון וחנינות, החלק המעניין יותר בטור הוא זה שנעדר ממנו: ההשלכות שיהיו לכך על נוני מוזס, האיש שמשלם לסגל משכורת ועומד לדין לצד נתניהו.

ומה חושבים על כך ב"ישראל היום"? "על נתניהו לסרב לעסקת טיעון", מודיע הפובליציסט חיים שיין. מבחינתו, דחיקת נתניהו לעסקת טיעון היא כעת אינטרס מובהק של מערכת אכיפת החוק, בעקבות "נתיב הייסורים וההתבזות" שהוא מנת חלקה "בכל יום נוסף שבו מתנהל משפט נתניהו-מנדלבליט" (כך במקור).

שיין כותב ללא כחל וסרק שתיקיו הפליליים של נתניהו נתפרו כחלק ממזימה (שהצליחה) להפלת השלטון בישראל, וקורא לו לנקות את האורוות, ש"התמלאו בסוסים טרויאניים". המאמר נחתם כך: "לא שבנו הביתה אחרי 2,000 שנה, לא מסרנו את נפשנו על מדינה, כדי שקבוצה קטנה, באמצעות כוח החוק והמשפט, תעוות את חזון המדינה היהודית ותוביל משנה חליפית".

למרות הטון הנרגש והמלים החריפות, המאמר של שיין מקבל הפניה קטנה בלבד, אחת מתוך חמש, בתחתית השער. הוא נדפס רק בעמוד 13. האנשים שעושים את "ישראל היום", שבמשך שנים היו חלק מרכזי במפת ההשפעה של נתניהו, הצליחו לצאת ממנהרת החקירות בלי כתבי אישום. כעת, אחרי שנתניהו כבר נפל, המו"לית מרים אדלסון והעורך בועז ביסמוט ודאי יודעים שצריך להיות פנאט מעורפל חושים כדי לזנק בחזרה אל המיטה החולה של נתניהו.

הבוקר, בשער "ישראל היום", אפשר לחזות בעוד צעד בתהליך ההתקרבות שלהם לשלטון החדש. בתחתית הדף, ממש ליד ההפניה לטורו של חיים שיין, מפציע שמו ופרצופו של ראש הממשלה נפתלי בנט, ומתחתיו הכותרת "בואו לחיות בגולן: חיים טוב, עושים טוב".

בכותרת אחרת מבשר הכתב המדיני אריאל כהנא ש"'תוכנית המיליארד' לרמת הגולן נחשפת": "7,500 יחידות דיור, שני יישובים חדשים והקמת 'בירת הטכנולוגיות הירוקות'". למקרה שמישהו מהקוראים לא התרשם מהנתונים הוסיפו בחינמון הסבר שלפיו מדובר ב"מתווה חסר תקדים".

המאמר שנושא את חתימתו של בנט נראה כמו צ'ופר למקור. הדיווח על "תוכנית המיליארד" נפרש על פני רוב כפולת העמודים הראשונה, ונמצא בה מקום גם למאמר של בנט, שכולל את המשפט "אהבתי המיוחדת לרמת הגולן מקורה בילדות, בטיולים בשבילי הרמה ובשדותיה הירוקים, ובהמשך כלוחם וכמפקד בצה"ל בניווטים ארוכי שעות".

תדרוך

אחת החטיבות בטורו השבועי של בן כספית ב"מעריב" מוקדשת לאריה דרעי ולהרשעה החדשה שלו, כולל אזכור של מכתב התראה ששיגר אליו השבוע יו"ר ש"ס באמצעות "עורך-דין שמתמחה באיומי תביעה ותביעות השתקה" (כספית לא נוקב בשמו, אילן בומבך).

האיום לא מונע מכספית להמשיך בביקורת על דרעי, ואגב כך הוא מספר על תדרוכים שניסו להטות אותו לכיוון ההפוך: "בשבוע שעבר שיגר דרעי כמה מקורבים שניסו לשכנע אותי לכתוב עליו כמה מלים טובות. תזרוק איזה משפט, הפצירו בי, שנעשה לאריה עינוי דין. שהוא סבל מספיק. שההר הוליד עכבר. שאפילו היועץ אמר שמהתיק הגדול לא נשאר כמעט כלום".

כל מי שעקבו אחר סיקור עסקת הטיעון יזהו את המסרים מציטוטים שהשמיעו מקורביו בימים האחרונים. מי שיחפשו את המסרים האלה היום בעיתונים ימצאו אותם ב"ישראל היום", שם נדפסת בשער הכותרת "בחסות היועמ"ש: שש שנים של עינוי דין".

המסר לקוח מטורה של עירית לינור, שכולל גם את המשך דף המסרים: "בהקלטות שפרסם השבוע עמית סגל בחדשות 12 נשמע מנדלבליט אומר: 'תיק דרעי בא אלי כתיק שחיתות מאוד חמור, חקירה של נושאים ודברים כאילו שזה נראה 'וואו' גדול, כן? מהתיק הזה לא נולד אפילו עכברון, זאת אומרת כלום'".

אגב, מומלץ ללינור למצוא לעצמה מקורות קפדניים יותר: את ההקלטות חשף גיא פלג, ולא עמית סגל, וזה לא היה השבוע אלא לפני חצי חודש.

הכותרות הראשיות

"ישראל היום", "הארץ" ו"מעריב" מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם לעלייה בתחלואה בקורונה. ב"ידיעות אחרונות" המגפה נדחקת לאחת הפינות התחתונות בשער ("סגר שוב על הפרק") ומפנה מקום לדיפלומטיה. "ישראל לארה"ב: גם בלי הסכם – נטפל באיראן ללא מלחמה", מוסרת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – מסוג הכותרות שאפשר להוריד לדפוס בכל יום וללכת לישון בשקט. הפעם היא לקוחה מתוך טורו השבועי של נדב איל, המבוסס על שיחות עם גורמים עלומים המכונים "ישראל", "ירושלים" ונגזרותיהם.

בשער העיתון מציינים בכותרת המשנה ש"בנט הורה למערכת הביטחון להימנע מהתבטאויות על תקיפה אפשרית". לדברי איל, המסר הזה הוא תגובה לראיון עם מפקד חיל האוויר הנכנס, תומר בר, שמתפרסם היום ב"7 ימים". הטריגר הוא קדימון שהתפרסם שלשום בכותרת הראשית. המראיינים, יוסי יהושוע וראובן וייס, שאלו את בר האם הוא יכול לתקוף "מחר" באיראן ונענו בחיוב. כששאלו אם התקיפה תביא להשמדת מתקני הגרעין שוב נענו בחיוב: '"אין מצב שנפעל שם ואני לא חוזר הביתה ואומר: 'ביצעתי את המשימה'".

"בנט ביקש לוודא עם צה"ל, אחרי הפרסום של 'ידיעות אחרונות', שהתבטאויות וראיונות מהסוג הזה לא יתרחשו בתקופה הקרובה", כותב איל. "המערכת הישראלית אמורה להיות מכוילת כולה למסר: אנחנו לא מחממים מנועים ובוחנים צילומי אוויר".

איל, שנחשב לבעל טור ידען וביקורתי, לא מתעכב כלל על האפשרות שבעצם אין ממש סתירה בין ההצהרות הלוחמניות של הקצין הבכיר להתעקשות של המדינאים לדבוק בינתיים בלוחמה חשאית שעליה לא נוטלים אחריות רשמית. רק לפני שלושה שבועות הצטלם בנט בבית הנשיא, בטקס עם ראש המוסד דוד ברנע, שניצל את ההזדמנות כדי להודיע שישראל תעשה כל מה שנדרש כדי ש"לאיראן לא יהיה נשק גרעיני, לא בשנים הקרובות, לעולם לא", והדגיש: "זו התחייבותי, זו התחייבות המוסד". הרצוג, כעבור כמה ימים, הצהיר ש"כל האופציות על השולחן".

האמירות של מפקד חיל האוויר הנכנס בראיון ל"ידיעות אחרונות" לא נראות כמו פליטות פה. אבל גם אם לא מדובר במסר מחושב שהונדס מראש כדי לעורר אפקט ציבורי או דיפלומטי, אין לזה הרבה חשיבות. אם פרסום ההצהרות האלה היה באמת מסכן את בטחון המדינה או את יחסי החוץ שלה, אפשר להניח שהצנזורה הצבאית היתה מורה לעיתון לא לפרסם את הדברים, והעיתון היה מציית.

מורשת

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת גם היום, כמו בכל-כך הרבה ימים אחרים, ידיעת יח"צנות שבה מככב נשיא המדינה יצחק הרצוג, האיש שאם וכאשר יורשע המו"ל מוזס בפלילים ב"תיק 2000" יוכל להעניק לו חנינה. לפי התיאור שמספקת כתבת המוכרחונים חבצלת דמארי, עילת הפרסום הפעם היא אירוע שהתקיים במחנה הצבאי הרצוג לרגל צאת ספר על חיים הרצוג, בהשתתפות הנשיא הרצוג ואחיו השגריר מיכאל הרצוג.

בתמונה נראים האחים הרצוג כשהם אוחזים בספר על אביהם, שיצא כמובן בהוצאת "ידיעות אחרונות". לצדם עומד מו"ל ההוצאה דב איכנולד, שותף עסקי של מוזס ואחד האנשים שתיווכו בינו לבין נתניהו במגעים המקדימים שהולידו את שיחות השוחד.

טיפול

ב"מעריב", עיתון שמרבה להחניף לשר אביגדור ליברמן, משדרגים אותו היום מ"המבוגר האחראי" ל"פסיכולוג" של הקואליציה. ליתר ביטחון, בשער ובכותרת טורה של אנה ברסקי גם מצמידים לו את הכינוי "המגשר".

עושים לביתם

המנהג העיתונאי הדלוח של בחירת אנשי שנה מניב בסוף השבוע הזה שני מוספים: האחד של "מקור ראשון", שמתרכז במנהלים בכירים שהם במקרה גם דתיים או בעלי רקע דתי, והשני ב"גלובס" ("G"), שמדרג את אנשי השנה בשורה של תחומים. ההבדל: ב"גלובס" מדגישים בפתיח שאנשי השנה נבחרו לפי מידת השפעתם, שיכולה להיות טובה או רעה, ומזכירים גם כשלונות, מצוקות ועוולות של המדורגים. המסגור הכללי אמנם ידידותי, אבל מי שיטרחו ויקראו את התיאורים ימצאו גם ביקורת. ב"מקור ראשון", לעומת זאת, החנופה מתפקעת מבין השורות.

כך למשל בערך שמוקדש לפרח לרנר, הכותב או הכותבת האלמונים מציינים בהגזמה שהיא נחשבה ל"גורם הבכיר ביותר הצמוד לאוזניו של נתניהו ולאדם החזק ביותר בכנסת", אך לא מזכירים ולו ברמז מדוע היא כבר לא ממלאת את התפקיד. לרנר, כידוע, נאלצה לפרוש בעקבות חקירה פלילית שבסופה הודתה בביצוע עבירת מרמה והפרת אמונים, שילמה קנס והורחקה משירות המדינה. בשולי הטקסט מוזכר שהיא אשתו של אבי לרנר, הבעלים של משרד יחסי-ציבור ופרסום. לקוראים לא נמסר שאחד הלקוחות הקבועים שלו הוא העיתון האח של "מקור ראשון", "ישראל היום".

המוסף של "מקור ראשון" (עורך: יאיר קראוס) נועד ללוות ועידה של העיתון שאמורה היתה להתקיים בשבוע הבא. היום מפרסמים שם מודעה שלפיה האירוע נדחה לפברואר עקב העלייה בתחלואת הקורונה. בתחתית המודעה נדפסים שורה של סמלילים של גופים ששילמו ל"מקור ראשון" עבור מתן חסות. במקרה או שלא במקרה, כמה מהספונסרים של הכנס קיבלו גם ראיונות במוסף: יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, יו"ר קופת חולים מאוחדת איל גבאי ומנכ"ל אוניברסיטת בר-אילן זהר ינון. הרוח, כצפוי, נוחה ולא מאתגרת.

קונטרס החדשות של "גלובס" מוקדש בחלקו הגדול לסיכום ועידת ישראל לעסקים, הכנס הוותיק של הכלכלון. כנהוג בגליונות מסוג זה, שנפוצים גם ב"כלכליסט" וב"דה-מרקר", חלק ניכר מהנדל"ן המערכתי המובחר ביותר מוקדש לציטוטים על גבי ציטוטים של המשתתפים. בחלק מהציטוטים יש עניין, באחרים ממש לא. אבל מכורח הצורך לתגמל בחשיפה כמה שיותר משתתפים קשה לייצר היררכיה בין מה שחשוב ומעניין לבין מה שמודפס רק כדי לגרום סיפוק לשותף שכיבד אותך בנוכחותו או בתכולת כיסיו.

בניגוד למוסף של "מקור ראשון" שהוזכר לעיל, בעמודים של "גלובס" שובצו הודעות בנוסח קבוע שמוסרות לקוראים שהוועידה התקיימה "בשיתוף" בנק הפועלים, "בחסות" שורה של גופים נוספים ו"בהשתתפות" עוד כמה גופים, שכנראה שילמו פחות כסף ממקביליהם ולכן נדחקו לשורות התחתונות.

לקוראים לא נמסר מה ההבדלים בין "בשיתוף", "בחסות" ו"בהשתתפות", לקונה שפוגמת ביומרה לתת להם "גילוי מלא". אבל מי שיקראו בין השורות יוכלו להסיק שכאשר ב"גלובס" מדפיסים בראשי העמודים, ובצירוף דיוקנאות אלגנטיים, אמירות גנריות למדי מפי יו"ר בנק הפועלים, ראש עיריית תל-אביב ומנכ"לי חברת הפניקס ותנועת אור, הסיבה לכך היא לא שמדובר בניתוחים חכמים או בסקופים. מדובר בהמחשה למושג "הכסף מדבר".

איך אפשר לדעת את זה? הנה מבחן: נחשו איזה מבין הציטוטים הבאים מומצא לחלוטין ואילו התפרסמו ב"גלובס" (התשובה בסוף הסקירה):

א. "אם נצמצם את העומס במרכז הארץ וניצור מרכזים עצמאיים ואטרקטיביים בנגב ובגליל, כל תושבי ישראל ירגישו את השיפור באיכות החיים".

ב. "צריך לחשוב 'הייטק', וצריך להתחיל עם האקלים. נגמר לנו הזמן. חייבים להתרגל לחשוב אחרת על מושגים כמו צמיחה, מעורבות ורווחה אישית".

ג. "החיסכון הפנסיוני מעבר לשנת ה-100 דורש חשיבה, הן ביחס לכיסוי הדמוגרפי והן ביחס ליוקר המחיה והיכולת להשתכר בכבוד כפנסיונר גם בשכבות החלשות".

ד. "נהיה אחת המדינות המפותחות הצפופות בעולם. נזדקק לתחבורה ציבורית יעילה וזמינה. יהיה צורך לבנות מיליון וחצי דירות, רובן במגדלים".

בהמשך הגיליון מתפרסם ראיון של אורי פסובסקי עם פרופ' ליאו ליידרמן, היועץ הכלכלי הראשי של בנק הפועלים. על פניו, הראיון לא קשור לוועידה שהבנק הוא המממן הבכיר שלה. ובכל זאת, הקורא הסביר לא באמת יכול לדעת. זה חלק מהנזק ההיקפי של תעשיית החסויות והתוכן השיווקי: הטשטוש המתמיד, שמונע מהציבור להבין מה בדיוק עומד מאחורי מונחים כמו "בשיתוף" או "בהשתתפות" ואיפה מסתיים "שיתוף הפעולה" ומתחיל התוכן המערכתי, מכתים גם עשייה עיתונאית נקייה שמנותקת לגמרי מהעסקאות הכלכליות.

ענייני תקשורת

שנה טובה, שנה רעה. פרויקט אנשי השנה של "גלובס" כולל גם קטגוריה של "שיווק ותקשורת". המקום הראשון ניתן למנכ"ל קשת אבי ניר. במורד הרשימה, בין מנכ"לים של גופים שב"גלובס" מאוד התרשמו מאיכויות השיווק שלהם (וולט ישראל, גלידה גולדה) והיועץ האסטרטגי של רע"ם, מדורגים מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי אלדד קובלנץ (2), מו"לית "ישראל היום" מרים אדלסון (7), מנכ"ל רשת אבי בן-טל (8) ושר התקשורת יועז הנדל (9).

"2021 לא היתה שנה טובה לאנשי החדשות בטלוויזיה, ולא בגלל הקורונה. היא הביאה איתה שיאים שליליים ברייטינג, מהדורות אינסופיות שעוררו את זעמם של הצופים, וגם טשטוש לא מחמיא בין עולמות החדשות והבידור. היא מסתיימת בבשורה שבקרוב יקוצרו המהדורות, בשורה שמשמעותה הפסדים כלכליים גדולים לקשת ולרשת", כותב ב"ישראל היום" ערן סויסה, שניהל קמפיין למען קיצור המהדורות.

עד כמה צנחו שיעורי הצפייה? "בנובמבר עמד ממוצע הרייטינג של המהדורה המרכזית של חדשות 12 על 14.5% בלבד – הנמוך ביותר זה 20 שנה", מציין סויסה.

טעות. "בשבוע שעבר דנתי כאן במאבק של הוריו של ניב לובטון, לוחם גבעתי ששם קץ לחייו, נגד הפרקליטות הצבאית, מצ"ח ופסיקת בג"ץ", כותב נחום ברנע בסוף טורו. "ביקרתי את ההחלטה שהעניקה לבג"ץ סמכות להתערב בהחלטות פיקודיות בצה"ל. טעיתי: למנדלבליט לא היה קשר לנושא". באופן סמלי, בפרסום המקורי שובץ דיוקנו של מנדלבליט כשבכיתוב הופיעה, חוץ משמו, מלה אחת: "טעות" – קיצור של "טעות קולוסאלית, גחמה של משפטנים" שביצע בעת כהונתו כפרקליט הצבאי הראשי, לטענת ברנע.

צו איסור פרסום. מוריה קור ואראל סג"ל מפרסמים ב"ישראל השבוע" טורי ביקורת על רביב דרוקר ו"המקור" בעקבות התחקיר ששודר השבוע על ראש המוסד לשעבר יוסי כהן ומערכת היחסים שלו עם דיילת אלמונית. סג"ל, שמסוכסך עם דרוקר, מסיים כך את הטור: "יש גם פצע אחד שלא הגליד. תחקיר גבעתי של 'המקור'. רביב דרוקר, איתמר פליישמן ואני יודעים איזה מעשה נורא מסתתר שם מאחורי צא"פ. הרבה יותר גרוע מרומן לכאורה בין אנשים בוגרים".

תשובות לחידון הספונסרים של "גלובס": ציטוט ב' הוא הציטוט המפוברק. א', ג' וד' שייכים (בהתאמה) לספונסרים רוני פלמר, אייל בן-סימון וראובן קרופיק.