לפחות חמישה כלי תקשורת מרכזיים נפלו השבוע קורבן להטרלה של ארגון המייצג נפגעי טרור. בערב יום שני (15.11) דיווחו אותם כלי תקשורת על מה שנשמע כהתפתחות מרעישה בחקירת הקשרים בין עמותה הקשורה במפלגת רע"מ ובין חמאס. "ארגון 'שורת הדין' עיקל 427 מ' ש' מכספי עמותת 48: 'מיועדים לחמאס'", הכריזה הכותרת ב"גלובס". "צו עיקול ל'עמותה האסלאמית למען יתומים ונזקקים', שהעבירה כספים לחמאס", סיפרה כותרת ב-ynet. ידיעות דומות התפרסמו גם ב"מקור ראשון", ב"מעריב" ובאתר ערוץ 7.

הנה כמה עובדות יסוד שהקוראת והקורא הסבירים יסיקו מהידיעות האלה: (1) העמותה האסלאמית המכונה "סיוע 48'" העבירה כסף לחמאס; (2) ארגון "שורת הדין" שכנע את הרשויות לעקל את הכסף הזה; (3) הסכומים שנתפסו עצומים: כמעט חצי מיליארד שקל. כל אלה, לכאורה, מעגנים בעשרה טון בטון את התחקיר השנוי במחלוקת שאיילה חסון פרסמה על העמותה בחדשות 13 בסוף אוקטובר. חסון אמנם לא טענה במפורש שהעמותה מכפר קאסם מימנה ישירות את חמאס, אבל רבים נאחזו בו כבסיס להאשמה הזאת.

כך למשל הבינה את הידיעה יערה זרד, מגישה בערוץ 20, שהוסיפה קצת מהרהורי לבה. "בית המשפט קובע היום שעמותת סיוע 48 מעבירה כסף לחמאס", היא כתבה בטוויטר. "אחרי שסיפרו לנו שזה קמפיין פוליטי, ואחרי שדרוקר רץ לראיין את אנשי רע"מ שיסבירו לנו שלא עובר כסף לחמאס, בקואליציה יושבת מפלגה שקשורה באופן ישיר לעמותה שמחוברת לחמאס".

אילה חסון (צילום: יונתן זינדל)

השרבוב של בית המשפט המחוזי לסיפור הוא סלט אישי של זרד, כמו שהקפיד להבהיר כתב המשפט של "גלובס" אבישי גרינצייג. אבל ההנחה הבסיסית של זרד הגיונית: אם כתבי חדשות טורחים לדווח על עיקול שיזמה "שורת הדין", משמע שאחת מרשויות השלטון בישראל קבעה שהעמותה האסלאמית מחזיקה במאות מיליוני שקלים אסורים. הרי ארגון אזרחי לא יכול לעקל כספים על דעת עצמו. העניין, הוא, ששום דבר מכל זה לא קרה: אף שקל לא עוקל, אף בית משפט לא החליט דבר.

הקולב שכל הידיעות נתלו בו הוא מסמך בחתימת ההוצאה לפועל שנשלח לעמותה האסלאמית למען יתומים ונזקקים, וכותרתו "צו עיקול על כלל נכסי החייב שבידי צד שלישי". השפה הטכנית מצריכה תרגום: "החייב" הוא ארגון חמאס, שלפי החלטה שיפוטית של בית משפט ישראלי מלפני שנה וחצי נדרש לשלם פיצויי עתק לנפגעי טרור. "צד שלישי" היא העמותה, במקרה שהיא מחזיקה בכספי חמאס. וה"עיקול", מבחינת העמותה, הוא הוראה מותנית: אם יש לה כספי חמאס, הם מעוקלים. אם לא - לא.

בנוסף, 428 מיליון השקלים שמצוינים בצו אינם סכום שמישהו טוען שנמצא בידי העמותה (שלפי דיווחיה מגלגלת 46.8 מיליון שקל בשנה), אלא גובה החוב של חמאס. הצו הזה גם לא נולד ביוזמת רשות חקירה כלשהי, אלא ביוזמת הנשיאה של "שורת הדין", עורכת דין שמייצגת כמה מהנפגעים. חוק ההוצאה לפועל מאפשר לבעל החוב לבקש הוצאת צווי עיקול לצדדים שלישיים - בנקים, אנשים פרטיים, עמותות - שאולי מחזיקים בכסף של החייב. "צד שלישי" שקיבל צו כזה חייב על פי חוק להודיע להוצאה לפועל אם יש ברשותו כסף שאמור להגיע לחייב. העמותה האסלאמית כבר פרסמה הכחשה פומבית על קיום כספים כאלה.

"צו העיקול"

הקורא ההדיוט עשוי להניח שעצם היעתרותה של ההוצאה לפועל להנפיק צו כזה מלמדת שהיא חקרה ומצאה שהעמותה האסלאמית אכן מחזיקה כספי חמאס. אבל גם זה לא נכון. כפי שהסביר ל"עין השביעית" עו"ד שחר בן מאיר, ההוצאה לפועל משאירה בידי בעלי החוב את האחריות לאיתור ה"צדדים השלישיים" שיש לשלוח אליהם צווי עיקול. בקשת צו כזה היא הליך פשוט שאפשר לבצע בטופס מקוון. רק אחרי שהצד השלישי הזה מכחיש שהוא מחזיק בכסף, או מתחמק מתשובה - בעל החוב יכולים לבקש חקירה. במילים אחרות, את אותו הצו אפשר היה להוציא גם נגד יערה זרד, או כל אחד מהעיתונאים שכתבו עליו, או על הקוראים שלהם.

בקיצור, הצו שהניב את הכותרות המפוצצות לא מלמד אותנו שום דבר חדש על הקשרים הפיננסיים בין העמותה האסלאמית ובין חמאס. ייתכן שבעוד שבועות ספורים אנשי "שורת הדין" יבקשו חקירה מסודרת, בשם הנפגעים, וייתכן שהחקירה הזאת תניב ממצאים שירעידו את אמות הסיפים. בינתיים, אין כאן חדשות.

הדיווחים על העיקול שלא היה

הדיווחים של כתבי "מעריב", "גלובס", ynet ושאר העיתונים לא היו מוטעים מיסודם (נגד העמותה באמת הוצא מסמך ששמו "צו עיקול"). גם המידע הלא נכון שנכלל בהם, תוקן בדרך כלל: בכותרת ב"גלובס", למשל, הוחלפה המילה "עיקל" ב"הוציא צו עיקול", וב-ynet הוחלף הדיווח העובדתי שהעמותה "העבירה כספים לחמאס" בנוסח המסויג "נטען כי העבירה כסף לחמאס". בעומק הידיעות ניתן היה ללקט הסתייגויות נוספות. אלישע בן קימון למשל הבהיר לקוראי ynet שכעת "על העמותה להוכיח שאין בחשבונה כספים שמיועדים לחמאס". גם זה לא נכון. העמותה עוד לא נדרשת "להוכיח" דבר, אלא רק להצהיר שאין ברשותה כספים כאלה.

אך מעבר לטעויות ולאי הדיוקים שבדיווחים, ההטעיה החריפה טמונה בעצם פרסומם. מכתב שמתמצה בבקשת מידע ו"צו עיקול" שאינו מוביל לעיקול הם לא אירועים שמצדיקים כותרת מפוצצת. וכשמדווחים עליהם כך רומזים לקוראים שהסיפור גדול יותר, שהוא מכיל מידע חדש ובעל משמעות. למשל, גילויים עדכניים על התחקיר שפורסם בחדשות 13. צו העיקול שנשלח לעמותה האסלאמית לא מגלם שום מידע כזה. אם הכתבים לא הבינו את זה, הם נקלעו להטרלה מוצלחת של "שורת הדין". אם הם הבינו, הם אלה שהטרילו את הקוראים.