יוקר המחיה וכריכים מושחתים

"כריך סינטה מושחת במחבת", מוסרת הכותרת הראשית של מגזין המבצעים של שופרסל, שצונח השבוע מבין דפיו של העיתון "ידיעות אחרונות". המגזין של שופרסל צבעוני ומושקע, וניכר שהושחתו עליו מיטב שעותיו של קופירייטר זוטר שבאופן אירוני בחר בסופרלטיב המאוס "מושחת" דווקא בשבוע שבו מנכ"ל שופרסל, איציק אברכהן, נחקר בחשד לפלילים.

שלשום, בגליון יום רביעי דל התפוצה, ב"ידיעות אחרונות" מרחו את החקירה בכותרת הראשית, שאמנם נדחקה מטה על-ידי שתי כותרות בולטות אחרות, ולא כללה תמונות או שמות של הנחקרים הבכירים, והפנתה את הקוראים לעמוד 22 הנידח – אך עדיין היתה כותרת ראשית. היום, בגליון סוף השבוע רב-התפוצה, נדמה שעורכי "ידיעות אחרונות" יוצאים מגדרם כדי לגמד את הפרשה ונמנעים מהרחבת היריעה (ועל כך בהמשך).

קוראים שירצו לקבל תמונה מפורטת של החקירה יוכלו למצוא אותה ב"הארץ". "שיטות תיאום המחירים השתנו במשך השנים", כותב נחמיה שטרסלר במדור המאמרים. "פעם ראשי חברות הביטוח תיאמו מחירים בפגישה במסעדה, על מפית. באחרונה היה תיאום מחירים בין יצרני הלחם בעזרת שיחות בנייד. עכשיו אנחנו ניצבים למול שיטה חדשה: תיאום באמצעות התקשורת".

ב"דה-מרקר" כותבים על כך שלושת העורכים הראשיים בדימוס סמי פרץ, אבי בר-אלי וגיא רולניק, וגם הכתב מיכאל רוכוורגר. "בשנים האחרונות נהפכו מנהלי רשתות השיווק לכוכבי תוכניות הכלכלה והצרכנות בטלוויזיה", כותב פרץ. "הם מופיעים מדי שבוע, מוזמנים לדבר בכל פעם שמוצר מתייקר, לפני ואחרי החגים. נראה שהם נהנים מזה, ולא רק נהנים, גם החלו לפתח שפה של איתותים על מה שצפוי לקרות. זה לא גרם לרשות התחרות להרים גבה עד כה. מה הקפיץ את חוקרי הרשות דווקא עכשיו?".

פרץ מזכיר התבטאויות של מנכ"ל שופרסל אברכהן, שהשתמש בבימה תקשורתית כדי להתריע באוזני מתחריו שלא ישתלם להם להקים סניפים מוזלים במרכזי הערים, ומציין גם שהמנכ"ל והבעלים של רשת ויקטורי, אייל רביד, התבטא לאחרונה בדבר "צונאמי של עליות מחירים" שקרב ובא. "בשפת ההגבלים העסקיים קוראים להתבטאויות כאלה 'איתותים'. שחקן מוביל בשוק מאותת למתחרים על כוונותיו, ומקווה שהדבר ישפיע על ההתנהגות שלהם", הוא כותב, ומבאר: "האיתותים הם תחליף לפגישה מסודרת שבה השחקנים בשוק יתאמו ביניהם את עוצמת התחרות – פעולה שתוביל אותם לכלא".

ב"מעריב", הפרשן הכלכלי יהודה שרוני דורש בעלות על הטריגר לחקירה. "ממה התחילה הסערה? לפני שבועיים, ב-27 באוקטובר, קיימה הנהלת שופרסל אירוע חגיגי לרגל השקת מועדון הלקוחות של הרשת", הוא כותב. "בתשובה לשאלתי על עליית המחירים ענה אז אברכהן: 'עליית מחירים היא בלתי נמנעת'".

שרוני מצטט באריכות את הנימוקים שהשמיע אברכהן באירוע, ובסופם מוסיף בשם עצמו: "מאז התגלגלו האירועים בקצב מדהים. השבוע דיווחה שופרסל לבורסה שחוקרי רשות התחרות פשטו על משרדי ההנהלה בראשון-לציון ואספו מסמכים בחשד לעבירות על חוקי ההגבלים. גם אברכהן נחקר בחשד להסדר כובל. ביקור דומה נערך באותו היום במשרדי הנהלת שטראוס בפתח-תקווה. בהמשך השבוע דיווחו ויקטורי ודיפלומט שגם הן נחקרו. האם קיים קשר בין הדברים שאמר מנכ"ל שופרסל בטקס השקת כרטיס המועדון לבין החקירה? קשה להאמין שראיון בעיתון מצדיק חקירה". לפי הערכה שמופיעה ב"דה-מרקר", ראוי לציין, האיתות של אברכהן ניתן כבר באוגוסט.

כמו ב"מעריב" ו"ישראל היום", גם ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת היום ידיעת המשך על החקירה ("מנכ"ל רשת אושר-עד נחקר ברשות התחרות") – אבל מי שיעיין במוסף הכלכלי של העיתון, "ממון", לא יוכל לחמוק מהחור הגדול שפעור בו. "האם הצרכנים הישראלים יאפשרו לרשתות השיווק ולספקים, שעשו קופה יפה בקורונה, להעלות מחירים?", תוהה הפניית השער. הטריגר שמוצג לקוראים אינו החקירה בדבר תיאום המחירים אלא הדיווח של חדשות 12 מלפני שבוע וחצי על הסופרמרקט המקוון המוזל של שופרסל שפונה למגזר החרדי.

כתבת "ידיעות אחרונות" נווית זומר מראיינת מומחים שאומרים לה שהציבור הישראלי לא רגיש להתייקרויות, ולכן ניתן להעלות מחירים בלי לחשוש שהצרכנים ייצאו לרחובות כמו ב-2011. "בענף הקמעונאות יש תמימות דעים, המגובה בנתוני חברת המידע סטורנקסט, שהצרכן הישראלי מרגיש בעקבות טראומת הקורונה צורך לפנק את עצמו", היא כותבת.

"אחד הקמעונאים אמר לנו אתמול: 'אכן, יש תחושה של שינוי בהרגלי הצריכה של הציבור. התחושה היא שבעקבות הקורונה ופחד המוות שהיא זרעה בציבור, של 'אכול ושתה כי מחר נמות', פחתה הרגישות למחירים. מה עוד שבתקופת הקורונה, מחשש להידבקות, הציבור עבר מרכישה בחנויות הדיסקאונט הגדולות שממוקמות בדרך כלל בשולי הערים לרכישה במרכזי הערים. הסגרים החזירו את הציבור לבצע קניות מהירות ליד הבית, במכולות או בפורמטים היקרים יותר של רשתות השיווק כמו שופרסל שלי, מגה בעיר ואחרות, שמחיריהן גבוהים בהרבה'".

בעיני הקמעונאי האנונימי של "ידיעות אחרונות", העלאת מחירים היא צעד הגיוני ומתבקש, וגם הבידול המלאכותי בין מרכולים מוזלים בחוצות הערים לסניפים עם מחירים מופקעים "ליד הבית" הוא חלק מהסדר הטבעי. אם זה מזכיר למישהו את ה"איתותים" הפליליים לכאורה מהטור של סמי פרץ – ובכן, זה משום שהדמיון פשוט זועק. מה שעוד זועק הוא עובדה חמקמקה שברגע שמתוודעים אליה מציבה באור אחר לגמרי את פרויקט סוף השבוע של "ידיעות אחרונות".

הכתבת, זומר, לא אדישה לאפשרות שתיאום מחירים הוא עבירה פלילית; היא מראיינת את הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר דרור שטרום, מציינת שמנכ"ל שופרסל לשעבר נשלח לכלא בגלל חקירה של רשות התחרות (אם כי עושה עמו חסד ולא מזכירה את שמו, אפי רוזנהויז) ואפילו מצטטת את האמירה של אייל רביד מוויקטורי על "צונאמי של עליות מחירים" – שממנה נגזרת כותרת הכתבה.

ובכל זאת, בשום מקום בכתבה לא מוזכרת החקירה של רשות התחרות. אפילו לא בקטע שבו מוצג דיון של ועדת הכלכלה של הכנסת שהתקיים השבוע על רקע החקירה, שבו התייצב מנכ"ל שופרסל והצהיר שלא היה תיאום מחירים. גם בכתבה השנייה בנושא – פרויקט השוואת מחירים שערכה כתבת הצרכנות הוותיקה שושנה חן – החקירה כלל לא מוזכרת.

הכתבה של חן משרתת במובהק את שופרסל. חן טוענת שלמעשה, המחירים במגזר החרדי אינם בהכרח זולים יותר מבמגזר הכללי ("שלוש מארבע הרשתות היקרות ביותר הן חרדיות"). המסקנה הזאת מסתייעת בבחירה ערמומית. שופרסל-דיל, הזרוע המוזלת של שופרסל, דורגה במקום השמיני מתוך 16 רשתות. אלא שהסניפים שמפעילה שופרסל במרכזי הערים (הממותגים כשופרסל "שלי" ו"אקספרס" ונחשבים יקרים במיוחד) כלל לא מופיעים בטבלה. כך מתאפשר המצג המבלבל שלפיו הרשתות היקרות ביותר הן בעצם חרדיות.

המקום היחיד שבו אפשר למצוא ב"ממון" אזכור של החקירה שמסכנת את המפרסמים הגדולים של "ידיעות אחרונות" הוא טורו של סבר פלוצקר. אבל גם פלוצקר עושה זאת בקיצור נמרץ, בלי לנקוב בשמותיהן של החברות הנחקרות ותוך הטלת ספק באפשרות שהחקירה תניב פרי. רשות התחרות, הוא כותב, "פתחה במסע חקירות והפחדות שמטרתו הסמויה להרתיע את המגזר העסקי מלהעלות מחירים. הפחד יועיל, אולי, לחודש-חודשיים, לא יותר, עד שהחקירות יסתיימו באזהרות". ובקיצור, לדעת פלוצקר מדובר בבריונות של המדינה כלפי טייקוני המזון.

משבר ספקני האקלים

"איך פוגעת 'דת האקלים' במיליוני מוחלשים ומבצעת הרס סביבתי? המדענים שלא קונים את הבהלה הגלובלית מדברים באומץ", נמסר בהפניה הראשית בשער המוסף של השבועון החרדי "משפחה". מי שלא נוהגים לקרוא עיתונות חרדית יוכלו למצוא בדיוק את אותו מסר אנכרוניסטי ב"מעריב", במדור של הפובליציסט אלי ציפורי, שלאחר הפיכתו לקריקטורה ביביסטית נראה שאימץ גם את סט הערכים המתבקש – יבוא ישיר ולא מאוד מתוחכם מהאלט-רייט האמריקאי.

"אל תרבות ההפחדה של 'משבר האקלים' התייחסתי תמיד מאוד בספקנות", מגלה ציפורי בפתח טורו. "ככלות הכל, אפשר לזהות בין נושאי הדגל סממנים אופייניים לכת שהתנגדה בזמנו למתווה הגז. אותם טיעונים אפוקליפטיים (שהתבררו במקרה של מתווה הגז כמופרכים), אותו סחף קיצוני ואף משיחי, אותם אנשים ואותו מרדף אחרי מי שלא מיישרים קו".

הפעם ציפורי לא מרחיב יותר מדי לגבי דעותיו האישיות, ומתרכז בראיון עם מכחישן: פרופ' יונתן דובי, פיזיקאי מאוניברסיטת בן-גוריון (כאן, באתר "העין השביעית", כתב עליו בעבר פרופ' עדי וולפסון). פרופ' דובי מגדיר את משבר האקלים כ"בעיה שלא ממש קיימת" המתבססת על "תזה לא מוכחת". הקונצנזוס המדעי אמנם קובע ללא עוררין שדבריו של דובי הם פשוט בולשיט, אבל ציפורי לא מקשה על המרואיין שלו, שממטיר עליו נתונים והסחות דעת בקצב של גדי טאוב.

קצרה היריעה מלהתייחס לכולם, אבל פטור בלא כלום אי-אפשר. אחד הטיעונים של פרופ' דובי הוא שאנרגיית שמש אינה אנרגיה מתחדשת משום שאחרי עשור או שניים חייבים לזרוק את הפאנלים הסולאריים, והדבר מייצר פסולת. כאילו קיבל הצצה מוקדמת לשער של "משפחה", המרואיין של ציפורי גם מנצל את הבימה כדי לטעון שחתירה לאנרגיה נקייה היא בעצם קנוניה של העשירים נגד העניים.

"מה אנחנו עושים? בשביל שנהיה מדינה נאורה, נפתור בעיה שלא קיימת", הוא אומר. "ניקח כסף מהעניים וניתן אותו לעשירים. זה מה שנעשה. הרי מי מפיק חשמל סולארי? חברות גדולות או אנשים שיש להם וילה גדולה כדי לשים עליה פאנלים סולאריים. מי לא יכול לשים פאנלים סולאריים? מי שגר בקטמון, בשיכונים, בג'סי כהן".

מה אפשר להגיד על שטות כזאת? אפשר להזכיר שכשמדברים על מעבר לאנרגיה מתחדשת לא מדברים על כך שכל אזרח ייצר לעצמו את כל החשמל שיזדקק לו, אלא על מעבר של כל או רוב רשת החשמל להסתמכות על מקורות אנרגיה נקיים. ציפורי כמובן לא מציין את הפרט הזה, שהוא בסיסי עד כדי עלבון לאינטליגנציה. הוא והמרואיין שלו לא הגיעו הנה כדי לנהל דיון מושכל, אלא כדי לזרוע ספק ולפורר את ניצני הדיון הציבורי שכבר מתקיים בעניין.

בהמשך הראיון, פרופ' דובי נותן הצצה מעמיקה יותר לאופן שבו סוחרי ספק מסוגו ממלאים את תפקידם. זה קורה כשהוא מפרט מדוע, בעצם, משבר האקלים הוא לדידו בעיה מומצאת. "צריכים לשים את הדברים על השולחן ולהגיד מה אנחנו יודעים. אנחנו בהחלט יודעים שכדור הארץ התחמם ב-50 השנה האחרונות. אנחנו גם יודעים שאנחנו פולטים פחמן דו-חמצני לאוויר, ואנחנו יודעים שפחמן דו-חמצני הוא גז חממה. אלו דברים שאנחנו יודעים", הוא אומר לציפורי.

ואז מגיע הספק: "מה שאנחנו לא יודעים הוא לבודד את התרומה האנושית מהתרומה הטבעית", הוא טוען. "אין לנו דרך לעשות את זה, אין לנו מדחום שמודד בנפרד טמפרטורה בשינויים טבעיים וטמפרטורה ממקור אנושי. ומתברר שהאמירה הזו, שבני האדם אחראים לרוב ההתחממות, היא תזה מדעית, אבל היא לא מוכחת, ואפילו לא קרובה להיות מוכחת. עכשיו, זו שאלה מספרית, זו לא איזו שאלה בינארית, אחראים או לא אחראים. אנחנו אחראים לחצי מההתחממות, לרבע מההתחממות, לשמינית, בכלל לא, לכולה – זו שאלה שאנחנו פשוט לא יודעים לענות עליה".

גם אם עושים לפרופסור הנחה מפליגה ומקבלים את הנחת המוצא שלו (אף שבהחלט יש מחקרים שניסו לכמת את תרומתה של האנושות להתחממות הגלובלית), עדיין מדובר בתזה מניפולטיבית. שהרי אפילו הוא מסכים שההתחממות היא עובדה קיימת; לפיכך, ראוי היה לנסות לבלום אותה בין אם נגרמה מהתיעוש המסיבי שיצרה החברה האנושית ובין אם נגרמה על-ידי חייזר ענק עם זכוכית מגדלת שמכוון אותה אל בני האדם הבורים והמסכנים על פני כדור הארץ.

האמירות המופרכות של הפרופסור המלומד מפוזרות לכל אורך הראיון, שזורות בשתיקתו של ציפורי, שלא מאתגר אותן אפילו פעם אחת. אפשר להבין אותו: מבחינתו, משבר האקלים הוא לא עובדה שמסכנת את האנושות אלא עוד עמדה של המחנה הפוליטי שהוא נלחם נגדו – ולפיכך תמיד טועה. לכן מומלץ לציפורי לא לפתוח היום את "מוסף הארץ", שמגיש פרויקט מרובה כותבים על משבר האקלים.

הפרויקט של "הארץ" נפתח ברפורטז'ה קצרה של לי ירון מוועידת האקלים בגלזגו. ירון מתארת שיחה לילית בין אקטיביסטים שגולשת לדיון מהוסס ב"אלימות אסטרטגית כלפי רכוש ותשתיות של חברות הדלקים המאובנים", או בקיצור "טרור אקלימי". "פעילי האקלים בגלזגו 2021 רואים בפוליטיקאים ובחברות שמרוויחות מהמשבר כמי שפותחים עליהם במלחמה – והם מתכוונים להילחם בחזרה", היא כותבת.

"לדידם, משבר האקלים משמש מראה לכל תחלואי החברה שבה גדלו: הקולוניאליזם שהביא לכיבוש יבשות; הרס הטבע ועבדות; הפטריארכיה שהצדיקה את ניצול הנשים והטבע; העליונות הלבנה על אנשים שחורים ותרבויות המזרח; ההפרדה בין האדם והטבע; הקפיטליזם שהביא לקידוש ערך הצמיחה; האי-שוויון המקצין והעוני. עבור הפעילים, כל אלה יחדיו הם המקורות של משבר האקלים, הרבה לפני שגרף הטמפרטורה התחיל לעלות בחדות בעשורים האחרונים.

"כדי להיאבק במשבר, צריך להיאבק בסיבות העמוקות ובתהליכים שיצרו אותו. מבחינתם, התנועה האקלימית החדשה היא 'אם כל התנועות'. כל מה שהשמאל הפרוגרסיבי אף פעם לא העז להיות, בהתמקדותו בזרמים קטנים ובמאבקים מפוצלים של נשים, להט"בים או סביבתנים. הדגש החשוב ביותר של פעילי האקלים הרדיקליים, גם אלה שלא מדברים על טרור, הוא שהגיע הזמן להודיע על כשלון השיטה הקפיטליסטית-דמוקרטית ולחפש שיטה חדשה".

צעירים מפגינים למען העלאת המודעות למשבר האקלים בחודש שעבר. כיכר רבין, תל-אביב (צילום: אבשלום ששוני)

צעירים מפגינים למען העלאת המודעות למשבר האקלים בחודש שעבר. כיכר רבין, תל-אביב (צילום: אבשלום ששוני)

הטקסט המעניין ביותר בפרויקט הוא זה של גדעון לב, שכותב על האינסטינקט האנושי שבבסיס הכחשת המשבר ועל המחנאות שלעתים קרובות נלווית לה. "המין האנושי חי במצב פרדוקסלי. מצד אחד ניחנו ביכולת לחשיבה מופשטת שאולי אין שנייה לה ביקום, ומצד שני אנחנו בעל חיים בשר ודם; יש לנו יכולת לפצח את האטום ולשכפל את הגנום, אבל אנחנו גם מזון לתולעים, בסופו של יום", הוא כותב.

"כדי לחמוק מאימת המוות אנשים יוצרים 'פרויקטים של אלמותיות', שנועדו לתת להם תחושה של ערך עצמי ושל משמעות שנדמית יציבה. אלה יכולים להיות חיים של יצירה או כאלה שמוקדשים למדע או להולדת ילדים וטיפוח משפחה. פרויקט אלמותיות מסוג אחר הוא של הזדהות עם ערכים תרבותיים או קבוצות שהם גדולים מאיתנו ונדמים נצחיים. [...]

"מאות ניסויים שהתקיימו בכל רחבי העולם אישרו שבמצבים שבהם עובדת המוות מוחשית יותר, בני אדם יעשו כל שביכולתם כדי לחזק את תחושת הערך העצמי שלהם, גם אם הדבר יגדיל את הסיכוי למותם. בניסוי שבוצע באוניברסיטת בר-אילן, למשל, נמצא שאנשים שהערך העצמי שלהם מקושר לנהיגה ינהגו דווקא מהר יותר אחרי תזכורת לעובדת מותם, בהשוואה לקבוצת ביקורת.

"כשמדובר במשבר האקלים יש לנטייה האנושית הזאת השלכות נוראות. אחרי צפייה בסרט אסונות הטבע 'היום שאחרי מחר', אנשים ייחסו פחות סבירות לאירועי אקלים קיצוניים. [...] כשאנחנו חרדים, התגובה הנפשית הראשונית שלנו היא חיזוק התחושה 'אני לא חלק מהטבע'. לכן תיאורים של חומרת המצב האקולוגי מביאים לא אחת לפעולות שמגדילות את הפגיעה בסביבה. תגובה שנייה של אנשים לאימת מוות היא חיזוק עמדותיהם התרבותיות או החברתיות, שמספקות משענת של משמעות".

שקל חרדי חדש

בסוף טורו של סבר פלוצקר, בקטע שעוסק במחירי המצרכים במגזר החרדי, מופיעה תובנה תמוהה. "עיקר ההפרש במחיר בין מוצרים הנמכרים ברשתות חרדיות ללא-חרדיות נובע מאריזה שונה, ממערך הפצה שונה, מהיעדר פרסומות בטלוויזיה, מחוויית קנייה שונה ומכמות המוצרים בקנייה אחת. החרדים משתמשים פחות בכרטיסי אשראי ופחות מקפידים על תאריכי תפוגה, כי משפחותיהם גדולות, חמישה פלוס ילדים למשפחה. מנהלי רשת החרדית [כך במקור] העריכו את המשקל של סך גורמים אלו ב-20% עד 25% מהמחיר הסופי לצרכן החרדי", הוא כותב.

וכאן מגיעה התובנה: "אם כך, נדרשת מדידה מחודשת של שיעורי העוני בחברה החרדית. כאשר סל הקניות החרדי זול בהרבה מסל הקניות הלא-חרדי, כוח קנייה של שקל חרדי גבוה בחמישית עד רבע מכוח הקנייה של השקל הלא-חרדי, וההכנסה של המשפחה החרדית, במונחים של שווי כוח קנייה, גבוהה אף היא בשיעור דומה – מה שמקטין את תחולת העוני האמיתית בחברה החרדית, להערכתי, מ-52% מהחרדים המוגדרים כחיים מתחת לקו העוני לכ-40%".

הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר. תל-אביב, יולי 2012 (צילום: שוקי טאוסיג)

הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר עושה קניות. תל-אביב, יולי 2012 (צילום: שוקי טאוסיג)

הנה כי כן, לדעת הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", ישראלים שעקב יכולת כלכלית מוגבלת פוקדים בעיקר רשתות מוזלות, מוותרים על "חוויית קנייה" (מה זה בעצם?) ומנסים לרכז קניות כדי לזכות בהנחות אינם בהכרח עניים יותר, אלא דווקא עניים פחות. לפי ההיגיון הזה, ישראלים שבשל מצבם הכלכלי קונים מזון באיכות ירודה ואף מצמצמים את הוצאתם על צריכה שוטפת לא בהכרח עושים זאת ממצוקה – אלא מתוך עמדת כוח. נחזור על זה: מי שמוציא פחות כסף הוא בעצם פחות עני. איך לא חשבו על זה קודם?

הכותרות הראשיות

"נתוני צה"ל אחרי 'שומר החומות': חצי השנה הכי שקטה אחרי מבצע בעזה", מדווח יוסי יהושוע בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". גם ב"מעריב" עוסקת הכותרת הראשית בענייני צבא וביטחון, אך היא פחות אופטימית. "בזמן מלחמה, צה"ל לא יעבור בוואדי ערה", נאמר שם בציטוט מפי ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל, איציק תורג'מן, שמתראיין לטל לב-רם לרגל פרישתו.

"המסתננים בישראל: פשיעה גבוהה – יש, תוכנית לטיפול – אין", מוסרת הכותרת הראשית של "ישראל היום", שמתבססת על נתונים של המשטרה. "בניגוד לאזרחים ישראלים, המעקב אחרי המסתננים קשה יותר מכיוון שאין להם כתובת מסודרת", אומר אדם המזוהה כ"גורם במערכת האכיפה" לכתב, איציק סבן. עורכיו קונים את התזה ומדפיסים את ההסבר הזה כעובדה בכותרת המשנה.

מנכ"ל NSO המתפטר, איציק בנבנישתי (צילום: משה שי)

מנכ"ל NSO המתפטר, איציק בנבנישתי (צילום: משה שי)

סוגיית המעקבים עולה בהקשר אחר בכותרת הראשית של "הארץ", שדנה בחברת הריגול הישראלית NSO ובטענה של הרשות הפלסטינית שלפיה תוכנת הריגול שלה, פגסוס, "שימשה למעקב אחר מנסחי התלונות להאג". על-פי הודעת משרד החוץ הפלסטיני, התוכנה נמצאה על מכשירי הטלפון של שלושה מבכירי המשרד. "זוהי הפעם הראשונה שבה גופים פלסטיניים רשמיים טוענים כי התוכנה משמשת לריגול אחר אנשיהם", נמסר לקוראים. "במערכת הביטחון סירבו להגיב להאשמה הפלסטינית".

האם ייתכן שגורם אחר, לא ישראלי, השתיל את התוכנה אצל הפלסטינים? "כללי רשיון ייצוא הנשק שהעניק משרד הביטחון ל-NSO קובעים כי רק שירותי הביטחון הישראליים מורשים להפעיל מעקב על טלפונים עם קידומת הטלפון הישראלית 972 או עם הקידומת הפלסטינית 970, שחסומה למעקב בפני כל לקוח אחר של NSO", מציינים הכתבים ג'קי חורי, יהונתן ליס ויניב קובוביץ. מלבד אנשי משרד החוץ הפלסטיני, הם מציינים, התוכנה של NSO שימשה גם למעקב אחר שלושה פלסטינים מארגונים אזרחיים ששר הביטחון בני גנץ הכריז עליהם כארגוני טרור.

"מנכ"ל NSO עוזב את החברה פחות משבועיים לאחר מינויו", מדווח אמיתי זיו בידיעה נלווית. "מקורות בסביבתו" של המנכ"ל הפורש, איציק בנבנישתי, שוחחו עם זיו ומסרו לו שהקש ששבר את גב הגמל היה החלטת הממשל האמריקאי להכניס את NSO לרשימה שחורה של ארגונים שפועלים נגד מטרות אמריקאיות.

"הטלטלה הזו מתווספת לשורת משברים שהחברה חווה בחצי השנה האחרונה, כמו אזהרת חדלות פירעון ממודיס; משבר בעלות, בשל סכסוך שותפים בבעלת השליטה בחברה, ומשפט מול פייסבוק", מוסיף זיו. "חברת NSO מבקשת מהמדינה לסייע בהסרת הסנקציות שהטילה עליה ארה"ב", מדווח ב"מעריב" מתן וסרמן, בידיעת המשך לחשיפה של ברק רביד מ"וואלה".

ממלכת הצללים

ב"דה-מרקר" וב"גלובס" עוסקים השבוע בהרחבה בלוביסט העל בוריס קרסני, שהודיע לאחרונה על סגירת חברת הלובינג שלו, פוליסי. "חרושת השמועות מסביב ייחסה את ההחלטה לשלל סיבות – מהשינויים שעברו על השוק, דרך החקירה של מנכ"ל המשרד ארז גיל-הר בחשד לשחיתות הקשורה בסגן שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן, ועד לטענות לגבי אי-סדר בעניינים הפנימיים של המשרד", כותבות שלומית לן, שירית אביטן-כהן ואלה לוי-וינריב בכתבת השער של "G", המוסף המגזיני של "גלובס".

"קרסני נחשב לבכיר הלוביסטים ולמייסד הענף בארץ, וכן למי שבשלושת העשורים האחרונים בחש מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית, פיתח ותִחזק רשת קשרים אישיים ענפה ועמוקה לכל אורך ורוחב המשק והשיג לעצמו לא מעט כוח והשפעה. המייצג הקלאסי של תרבות ההון-שלטון הישראלית, ויעידו על כך החברות הגדולות במשק שהיו מלקוחותיו ולא פעם יצאו נשכרות דווקא כשהממשלה והכנסת התכוונו לפעול באופן שהיה יכול להזיק להן", הן כותבות.

אדם שמזוהה בכתבה כ"מקורב לקרסני" מציג את סגירת פוליסי לא ככישלון – אלא כמעין הוכחה לכך שקרסני נעשה כה חזק ומרושת, שכעת הוא לא זקוק לזרוע הלובינג שלו. "הוא מתווך בין חברות ומדינות ומייעץ לפוליטיקאים", הוא אומר, "מפשר בסכסוכים עסקיים, מייעץ לראש מדינה שמתמודד לנשיאות – את כל אלה הוא ימשיך לעשות. עם השנים הוא הרוויח לא מעט כסף, גם מהפעילויות הללו וגם מהלובינג. אבל כבר כמה שנים שהוא לא נהנה מהלובינג, וכלכלית הוא לא צריך את זה".

אם כך, מדוע לסגור ולא למכור? "זה לא בוריס, למכור", טוען המקורב האנונימי. "לא מעניין אותו לסחור בלקוחות – והוא היה יכול למכור. פוליסי היתה צומת מאוד מרכזי בפעילות העסקית בארץ, ועדיין יש לה לקוחות שכל אחד היה שמח שיהיו לו. יש לו גם לא מעט לקוחות מחוץ לכנסת, בייעוץ אסטרטגי מקומי ובינלאומי. אבל זה אומר להשאיר חברה עם השם שלו למישהו אחר".

הכתבה של "גלובס" היא ניסיון ראוי להתמודד עם החלטה בלתי מוסברת של אדם חידתי כמו קרסני. אבל מי שירצה לקבל יותר תשובות משאלות יצטרך לקרוא את כתבתו של שוקי שדה ב"דה-מרקר", שמקבלת גם היא את השער.

ב"גלובס", למשל, כותבים על "פרשה אישית שקשורה לאחד הבכירים בחברה ולעובדת", ומייחסים את הסיפור העמום הזה למקורב. שדה, ב"דה-מרקר", מספק את הפרטים. "ההערכה המקובלת בקרב לוביסטים השבוע היתה שההודעה של קרסני על סגירת פעילות הלובינג נובעת מהחקירה הפלילית של פרשת תנובה", הוא כותב. "אלא שעוד לפני התפוצצות פרשה זו, ביוני השנה, טילטלה פרשה אחרת את החברה, כפי שאנו חושפים כאן בראשונה: לפני כמה שנים התנהל קשר אינטימי בין המנכ"ל גיל-הר לבין אחת מעובדות פוליסי, בעת שהתקיימו ביניהם יחסי מרות. רק לאחר שנפסק הקשר נודע עליו לבכירי החברה.

"מגשרת חיצונית שגויסה כדי להסדיר את הנושא קבעה שהיו אלה יחסים בהסכמה, וכי שני הצדדים ימשיכו לעבוד בחברה תחת כללים שייקבעו. ואולם בהמשך הדרך, היחסים המקצועיים בין גיל-הר לאותה עובדת עלו על שרטון, והיא טענה שהיא ממודרת ממידע הקשור לעבודתה, ובכך עבודתה ומעמדה המקצועי נפגעים. [...] לפני כתשעה חודשים החליטה העובדת לעזוב. היא טענה בפני החברה שבתקופה שלאחר סיום הקשר היא סבלה מהתנכלות ומהתעמרות של החברה ושל גיל-הר כלפיה. אחרי תהליך גישור שנמשך חודש, היא עזבה עם פיצוי כספי משמעותי מהחברה, וההסכם הוגדר סודי. [...]

"לדברי גורם הבקיא בנושא, ייתכן שלפרשה זו, לצד עצם החשדות נגד גיל-הר בפרשת תנובה, היתה השפעה על החלטתו של קרסני לסגור את הפעילות של פוליסי ולא להציע למכור את החברה או חלקה לגיל-הר, צעד שאך לפני כמה שנים היה נראה טבעי ומתבקש, היות שקרסני ראה את גיל-הר לאורך השנים כמו בן".

שחיתות ופוליטיקה

גידי וייץ, ב"הארץ", מפרסם טור ארוך לרגל עדותו המתקרבת של ניר חפץ במשפט המו"לים. "האדם שיעלה ביום שלישי הקרוב לדוכן העדים בבית-המשפט המחוזי בירושלים הוא התגלמות מזוקקת של מבנה הכוח הישראלי", כותב וייץ. "ניר חפץ היה בעבר יד ימינם של שלושת האנשים החזקים במדינה: ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, מו"ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס והאקס-טייקון נוחי דנקנר. אין עדות טובה מזו לכושר השיפוט ולרמה המוסרית של מי ששלטו עד לא מזמן ברשות המבצעת, בתקשורת ובמשק".

משה גורלי, בעיתון "כלכליסט" של הנאשם מוזס, פרסם אתמול במוסף טור קצרצר על האיש שבעבר מילא תפקידים בכירים בקבוצה ולאחר מכן הפך למעין מתווך בין מוזס לנתניהו. "כעד מדינה משקל עדותו מופחת", כותב גורלי. "שנית, סביר שנתניהו יגיע לאולם ויסתכל לעד בעיניים, עובדה שעלולה לרכך ואולי לשתק אותו. שלישית, וזו גם בעיה של עדים נוספים בתיק הזה – נטייתם שלא לומר את האמת צצה מדי פעם".

"לאורך החקירה הנגדית תרחף באולם בית-המשפט שאלה אחת: אם חפץ הוא אדם כה מפוקפק, מדוע בחרה משפחת נתניהו להשתמש דווקא בשירותיו במשך שנים ארוכות? מה הם מצאו בו?", כותב וייץ. "'אני מכיר אותו כאדם מקצועי... אדם ישר', אמר נתניהו על חפץ בחקירתו בראשית 2018. בפגישתו הבאה עם החוקרים, לאחר שדבר קיומו של ההסכם עם חפץ נודע ברבים, ראש הממשלה כבר נשמע אחרת. 'What a liar, what a liar', סינן בזעם למשמע קטע מהעדות שמסר".

ניר חפץ בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בדיון על הארכת מעצרו. 22.2.2018 (צילום: פלאש 90)

ניר חפץ בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ב-2018, בדיון על הארכת מעצרו (צילום: פלאש 90)

"דרעי מוכן להודות בעבירות בלי קלון, בפרקליטות רוצים יותר", מדווח חן מענית ב"הארץ", ומזכיר כי השר לשעבר "חשוד בביצוע שלוש עבירות מס בגין מכירת נכס בגבעת-שאול ובשני מקרים של קבלת הכנסות ללא דיווח". לדברי מענית, "מקורות המעורים במגעים" ציינו ש"עברו הפלילי של דרעי ותקופת המאסר שריצה בגין לקיחת שוחד יקשו על מנדלבליט לקבוע כי במעשיו לא דבק קלון" וש"אם הצדדים לא יגיעו להסכמות, דרעי יועמד לדין פלילי".

המידע שהגיע לידי מענית הגיע גם לידי עמית סגל, שמקדיש לו השבוע חטיבה מטורו ב"ידיעות אחרונות". סגל מאמץ את העמדה של דרעי. "כמו ב'הזקן והים', מנדלבליט מתעקש להביא את שלל הדיג ליבשה בכל מחיר, למרות שמהלווייתן השמן נותר רק שלד גרום של סרדין", הוא כותב, ואז טופל על היועץ המשפטי לממשלה מניעים זרים.

"חלילה מלחשוד בכשרים", מכסת"ח סגל, "אבל מנדלבליט בוודאי אינו סובל מהעובדה שמפלגה ימנית ושמרנית כמו ש"ס לא מעיזה לצאת נגדו בשום נושא, לבטח לא בהקשר של תיקי נתניהו, כי מי רוצה להסתבך עם התובע הכללי שגורל מנהיגך בידיו? ביבי צריך אריה חזק, אמרו הכרזות, למנדלבליט היה נוח מאוד שיש אריה חלש".

מהנעשה ב"ישראל היום"

ב"ישראל היום" מתפרסמים היום שני ראיונות פוליטיים גדולים עם חברי-כנסת מהליכוד. האחד, עם יולי אדלשטיין, נושא את הכותרת "רק אני יכול" ומתרכז בקריאת התיגר של אדלשטיין על נתניהו – האדם שעבורו הוקם החינמון של מרים אדלסון. צחי הנגבי, המרואיין השני, רוצה גם הוא לכבוש את ראשות הליכוד – אבל לעת עתה מכריז שזה יקרה רק אחרי תום עידן נתניהו. "עידן ביבי נגמר? זו אשליה", מבהיר הנגבי בכותרת הראיון.

בימים אחרים, רק הראיון עם הנגבי היה מתפרסם ב"ישראל היום", ואדלשטיין היה נשלח לחפש את החברים שלו בעיתון אחר. אבל בימים האלה, כשנתניהו ירד מכוחו ועומד לדין ואין מערכת בחירות באופק, מערכת "ישראל היום" מנסה להתבדל ממנו. האם מדובר בנסיון מיתוג מניפולטיבי שמסתיר את המהות הביביסטית העמוקה של החינמון, או שמא מדובר בנתק של ממש כפי שטוענים תומכיו האדוקים של נתניהו? ימים יגידו.

בכל מקרה, היום בחרו ב"ישראל היום" להדגיש דווקא את הראיון עם אדלשטיין, שקורא תיגר על נתניהו. במערכת העניקו לו את שער "שישבת", המוסף המגזיני, בתוספת הבלטה נאה בשער של קונטרס החדשות היום ואתמול. הראיון עם הנגבי מקבל סטריפ צר בתחתית שער המוסף הפוליטי.

יולי אדלשטיין בשער "ישראל היום", אתמול

יולי אדלשטיין בשער "ישראל היום", אתמול

המראיינת של הנגבי, מוריה קור, מסכמת את הקריירה הפוליטית שלו תוך ניקוי הכתם הפלילי שדבק בו. הנגבי, היא כותבת, הוא "הח"כ הרציף ביותר בישראל, שמכהן במשכן מאז 1988" – למרות "הפוגה קצרה מטעמים משפטיים סביב פרשת מינויים פוליטיים במשרד לאיכות הסביבה". לקוראים לא מוסבר שמאחורי המונח "טעמים משפטיים" עומדת הרשעתו של הנגבי בפלילים והחלטת בית-המשפט מ-2010 להטיל עליו קלון בגין עדות שקר.

המישורים הגולמיים

החטיבה השלישית בטורו של עמית סגל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נראית כמו שרבוט גולמי שנפלט בטעות אל דפי העיתון. הוא נפתח במלה "עבאס:" (הנקודותיים במקור), שנראית כמו הנחיה לעורכים ומקדימה עיסוק קצרצר בתהליך רכישת הלגיטימציה של מנסור עבאס. הפִסקה הבאה נפתחת במלה "שטרית:" (כנ"ל), שאחריה חותך סגל לעיסוק במינויו של השר לשעבר מאיר שטרית לוועדה שתבחר את היועץ המשפטי הבא – ובלי שום קשר לפתיח על יו"ר רע"ם.

לפי סגל, חברי-הכנסת מהשמאל צבועים משום שהכירו ב"בעייתיות שבמינוי מי ששילם דמי שתיקה מפליגים לעוזרת שלו בנסיבות מפוקפקות שכללו, על-פי הפרסומים בעיתונות, טענה על הטרדות מיניות", ולכן הצביעו נגד המועמדות של שטרית. לסגל יש הוכחה שלדידו ממחישה מדוע הם צבועים: "בהתמודדות ב-2014 תמכו רוב חברי העבודה ומרצ בשטרית מול ריבלין, לאחר שכבר פורסם התחקיר על אודותיו", הוא כותב. "אם שטרית מתאים להיות נשיא, הוא ודאי כשיר לבחור יועמ"ש, ואם אינו כשיר לבחור יועמ"ש, למה התאים להיות נשיא?".

מאיר שטרית וציפי לבני בכנסת, אוקטובר 2014 (צילום: יונתן זינדל)

מאיר שטרית וציפי לבני בכנסת, אוקטובר 2014 (צילום: יונתן זינדל)

העובדות של סגל לא עולות בקנה אחד עם המציאות. הבחירות לנשיאות התקיימו ב-10.6.2014, ואילו התחקיר שודר רק למחרת. אמש, בעקבות התבטאות דומה של השר גדעון סער, הרחיב על כך בטוויטר ברוך קרא, שחתום על התחקיר ההוא. "הטעות שלו נובעת מזה שהתשובה של היועמ"ש אז לשאילתה שלי, שנשאלה לפני הבחירות, הודלפה מהיועץ לשרת המשפטים לבני והועברה ממנה להרצוג וכבל, שהסתובבו ביום הבחירות עם הצעטלה הזה כקלירנס פיקטיבי", צייץ קרא.

"התשובה של היועץ היתה שאי-אפשר היה לחקור (היום ברור למה. שתיקה), אבל לא שהתיק נגנז. בקיצור, התמונה, בניגוד לטענת סער, לא היתה בפני חברי-הכנסת. כדי לחסוך כבר עכשיו תשובה עם ספין חדש, אציין כבר עכשיו שהפרסום המקורי של [דורון] הרמן, שעוד קדם לפרסום שלי, כלל לא עסק ולא הזכיר טענות כלשהן לעבירות מין".

סימנייה

"כשמסתכלים על מכלול הטיפוסים שיש בכפר הגאלי הזה, אפשר למצוא בקלות את שלום עליכם ואת חכמי חלם ואת הרשל'ה ואת 'עיר ומלואה' של עגנון", אומר הקריקטוריסט שי צ'רקה לכתבת "הארץ" נירית אנדרמן בכתבה שעוסקת באפשרות שסדרת ספרי הקומיקס הצרפתית "אסטריקס" מבוססת על מקורות יהודיים. הקריאה מומלצת.

רגע של צחוק

במוסף של "מעריב" מראיין דודי פטימר את הזמרת עינת שרוף. במעבה הראיון הוא שואל אותה על תמונה מפורסמת (של הצלם אמיר מאירי) שבה נראה השר לעתיד יאיר לפיד באירוע חברתי כשראשו תחוב בין שדיה; שרוף, ראשה עטור בזר פרחים מפלסטיק, מביטה אל המצלמה בחיוך ענק. "התמונה המדוברת מבחינת יאיר ומבחינתי היא מאוד מצחיקה", אומרת שרוף בראיון, "היא צולמה ברגע של צחוק, ושנינו מתייחסים אליה בהרבה הומור". המראיין פטימר לא שואל שאלת המשך, ומותיר את הסוגיה בלתי פתורה.

ענייני תקשורת

נבו זיו. "הסופר, המחזאי ועיתונאי 'ידיעות אחרונות' נבו זיו הלך לעולמו בגיל 43", מודיעה כותרת קטנה בפינת שער "ידיעות אחרונות". בתוככי העיתון כותבים עליו עינב שיף, רז שכניק ויואב בירנברג. "אם יש מישהו שהבין את החשיבות של המשפט הראשון בכל כתבה, זה נבו", כותב עליו שיף במשפט הראשון של הספדו.

העיקר הבריאות. במדור הספרים של "מקור ראשון" מבליח מבקר מפתיע: עד המדינה שלמה פילבר, המוצג שם ביובש כ"מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר והבעלים של חברת האסטרטגיה והמחקרים דיירקט-פולס". פילבר חולק עם הקוראים את דעתו על ספר חדש שעוסק ב"מלחמתה המסוכנת של המערכת ברפואה הפרטית". אמש חשף עמית סגל בחדשות 12 שפילבר יחל ב"שיתוף פעולה עסקי בקמפיינים פוליטיים בארץ ובחו"ל" עם היחצנים יונתן אוריך ועופר גולן, שחשודים בהטרדתו (בשליחות נתניהו) בתיק חקירה שעודו מתנהל.

התיקונים (1). מתי טוכפלד מקדיש השבוע חלק מטורו ב"ישראל היום" לקינה על שתיקתם של שוחרי טוהר המידות, שרעשו בזמן שלטון נתניהו אך עם החלפתו הפסיקו להתעניין בנושאים הרי גורל כמו ניגודי עניינים ומכתבים של יועמ"שים. "כשהעבירה ממשלת נתניהו את מתווה הגז, כמעט נכשלה במשימתה וזאת בשל ניגוד העניינים שבו היו שני חברי קואליציה: משה כחלון וחיים כץ, שהצהירו על יחסים קרובים עם יוסי מימן", מזכיר טוכפלד – ושוגה. הטייקון שקיים יחסים קרובים עם צמד השרים היה קובי מימון, בעל השליטה (המוכחש) בחברת ישראמקו.

התיקונים (2). נווית זומר, בידיעה של "ידיעות אחרונות" על חקירת מנכ"ל אושר-עד, מכנה את ממלאת מקום הממונה על התחרות "מרים כהן". שמה האמיתי של הממונה הוא מיכל כהן.

תקלה במערכת. "בשבוע שעבר הודפסו פתרונות לא נכונים לתשבץ הרגיל והלבן", נמסר לקוראי "מוסף הארץ", בצירוף ברקוד שיוביל אותם לפתרונות הנכונים. ב"גלובס" מתפרסמת הבהרה בזו הלשון: "בכתבה שפורסמה ב'גלובס' ב-9.11 ועסקה בתובענות ייצוגיות אוזכרו רשימת משרדי עורכי-הדין המובילים. בשל תקלה בעיבוד הנתונים ממערכת נט-המשפט נשמט מקומו של משרד פישר-בכר-חן-וול-אוריון ושות', שייצג ב-438 הליכי תובענות ייצוגיות בעשור החולף. עמו הסליחה".

אובססיה. "רק כשהגעתי לכנסת פגשתי בעוצמות שמעורר השיח העדתי", מספרת כתבת חדשות 13 ליאור קינן ב"ענייני פנים", מדורם של שי פוגלמן וינאי יחיאל ב"מוסף הארץ". "כבר בשבוע הראשון, כשרק התחלתי להיכנס לעניינים, נשאלתי ארבע פעמים מאיזו עדה אני. בשום תפקיד או סיטואציה זה לא קרה לי קודם. דוברים, פעילים, ח"כים – כולם מאוד עסוקים בזה. הרבה פעמים שואלים בטוקבקים למה אני מסתירה את השם ועקנין. אני בכלל קליינמן".