(צילום: פלאש 90)
אחד מאמצעי השכנוע הרבניים לעליונותה של תיאוריית הבריאה הוא שאלת התרסה: כיצד ייתכן, הם מקשים, שהעולם המורכב שלנו נוצר במקרה? הם מצביעים על בני-האדם, על החיות, על העצים, אפילו על גרגירי החול; העושר והמגוון הזה ודאי דרשו יד מכוון. ובכן, תאמינו למה שתאמינו, אבל אם העולם היה עשוי רק מעיתונים, ובמיוחד מעיתונים עבריים מה-25.8.2008, הרי שתיאוריית הבריאה היתה יכולה להישלח אחר כבוד לפח הזבל של ההיסטוריה (שגם כך היה ודאי מלא בעיתונים ישנים). וזאת מדוע? משום שכולם, כך נראה, נוצקו על-פי אותה תבנית מכנית: תמונתה של פעוטה עם עיניים עצובות לרוחב חציו העליון של השער; תמונותיהם של חלאות אדם בחציו התחתון; פיקנטריה.
כל זה, כמובן, אינו נכון. יש אלוהים, והוא נמצא בפרטים הקטנים, ואף שכל העיתונים מדגישים את סיפורה של הילדה הנעדרת מנתניה ואת סיפור ההסגרה המתוכננת של הרוצח יצחק אברג'יל וסוחר הסמים מאיר אברג'יל, הרי שעדיין ניתן למצוא הבדלים משמעותיים ביניהם. למשל, באילו מערכות נשאר האור דולק מספיק זמן כדי להביא לקוראים את הידיעה היותר משמעותית על אישור תקציב המדינה.
"בזה אחר זה השמיצו השרים את התקציב"
ב"הארץ" התקציב הוא נושא הכותרת הראשית: "לאחר חצות: מסתמן רוב דחוק בממשלה לאישור תקציב המדינה". אבל אם מוטי בסוק וברק רביד מסרו את הידיעה לאחר חצות והלכו לישון, ב"ישראל היום" חיכו עוד קצת, והכותרת שלהם (השלישית על השער), היא "2 בלילה, הממשלה אישרה את התקציב". גם ב"מעריב" הצליחו, כנראה ברגע האחרון, להשחיל את אישור התקציב, עם כותרת לקונית המופיעה ברצועה צרה במיוחד בראש השער: "אמש: התקציב עבר ברוב של קול אחד". ומה ב"ידיעות אחרונות"? בעיתון של מוזס לא חושבים שמדובר בביג דיל. תקציב הרי מעבירים כל שנה, אבל "הצצה לבגדים הלוהטים של החורף" היא סיפור של פעם בעשר שנים (אם לא יותר. כדור הארץ מתחמם!), לכן הוא נבחר להיות הידיעה השלישית, והאחרונה, על שער העיתון (תחת הכותרת "הבשורה הקרירה").
רק ל"ישראל היום" ול"מעריב" היתה, אם כן, הידיעה המוגמרת על אישור התקציב. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" הזדרזו, כל אחד מסיבותיו, להדפיס את העיתון. אולם מה היו פרטי הסיפור? בידיעת חצי עמוד בעמ' 9 ב"ידיעות אחרונות" כותבים גד ליאור, יובל קרני וצבי זינגר שהדיון התקציבי העיד במיוחד על חולשת הממשלה, שנכנסה לדיון כשנראה שהרוב (הדחוק) לצדה, אולם התברר כי ההתנגדות לתקציב גדולה מהצפוי. "בזה אחר זה השמיצו השרים את התקציב", כותבים היום ב"ידיעות אחרונות", ומציינים כי "המכה הקשה ביותר שספג ראש הממשלה היתה מבית", כשהכוונה להתנגדות הנחרצת של שאול מופז לתקציב. גם שרי ש"ס, הגמלאים והעבודה והשרים דיכטר ורמון התנגדו לתקציב. השרים לבני ושטרית תמכו.
שר התחבורה שאול מופז, אתמול בטקס בבית הנשיא (צילום: מיכל פתאל)
בידיעת חצי עמוד בעמ' 15 ב"מעריב" מדגישות מיה בנגל ומרב דוד כי העברת התקציב היתה ניצחון ("אולי האחרון") של ראש הממשלה ו"הפסד פוליטי מוחץ" לשר הביטחון אהוד ברק. הן גם טורחות להביא כלשונם את חילופי העקיצות בין השרים, שהחיננית שבהן היא האשמתו של רמון את ברק כי הוא האחראי לחוסר היציבות במשק, משום שהביא להדחתו של אולמרט (רמון מצוטט גם בעמוד אחר-כך ב"מעריב" כמי שהטיח אתמול ביועץ המשפטי לממשלה כי "ההתנהלות שלו היא סוג של רודנות משפטית נגד הדרג הנבחר").
ב"הארץ" מציעים בסוק ורביד פרטים שחסרים בדיווחים האחרים: הם מספרים כי רמון נמנע ("הודיע שיימנע"), ומביאים את האמירה המתבקשת, המיוחסת הפעם ל"בכירים בעבודה", כי מדובר ב"תקציב וירטואלי לחודש ימים בלבד", עד להרכבתה של ממשלה חדשה. עוד הם מצטטים במלואן את גערותיו של אולמרט בשרים ברק וישי ("צעקנים וברברנים").
כמה זה עלה לנו? לפי "ידיעות אחרונות", האוצר ויתר על חלק מהקיצוצים בתקציבים המיועדים לקשישים ולשכבות החלשות, והעביר מאות מיליוני שקלים לתקציב המשרד לבטחון פנים ועשרות מיליונים (85) למשרד השיכון. פרטים דומים מופיעים בשאר העיתונים, ורק ב"ישראל היום", המגיש את הידיעה הבהירה ביותר בנושא (מתי טוכפלד ושלמה צזנה), מפורט מה עלה בגורלו של תקציב הביטחון: קיצוץ של 1.3 מיליארד שקל, אולם בצירוף הבטחה לתשלום חוב של האוצר בסך חצי מיליארד. ב"ישראל היום" מקדישים גם מקום לטור של אפרת פורשר, המזכיר את הפגנות האתיופים ועמותת אור-ירוק נגד קיצוץ בתקציבים הקרובים ללבם.
הפגנה של עולים מאתיופיה, אתמול מול משרד ראש הממשלה (צילום: מיכל פתאל)
הילדה הנעדרת מנתניה
אח, איזה תענוג. "מהפרשיות המזעזעות ביותר", וזה לא אנחנו אומרים, זו המשטרה! המשטרה אמרה לנו שזו פשוט פרשייה מ-ז-ע-ז-ע-ת, כזו שאפשר למות (אופס, סליחה, נפלט לנו), ופשוט כמעט הכריחו אותנו לספר לכם את זה, את כל הפרטים – כלומר, אף פרט בעצם, כי אסור לנו לספר כלום, אבל אנחנו יכולים לפרסם תמונה ענקית של הילדה, ולגלגל על הלשון שוב את המלה הנפלאה הזו, מ-ז-ע-ז-ע. אוח, איזו צמרמורת של ריגוש.
פרטי הסיפור חסויים מכוח צו איסור פרסום. רק שלד המקרה ידוע: ילדה נתנייתית בת ארבע, ששמה רוז, נעלמה לפני שלושה חודשים. בשבועיים האחרונים המשטרה מחפשת. את העור והבשר על השלד מלבישים העיתונים לפי נטיותיהם. ב"מעריב", למשל, שולפים מהארון את תואמת ענת מידן שלהם (שלא גויסה, משום מה, לסיקור ב"ידיעות אחרונות"; אפילו טור מרגש של סמדר שיר לא מציעים שם לקוראים), יעל פז-מלמד, כדי שתתייפח על השער. פז-מלמד כותבת טור מדיטטיבי, תרגיל בהתבוננות על תמונה, והפעם תמונה של ילדה נעדרת. התוצאה מרשימה. זהו טור-לא-טור, טור נעדר, יש שאינו קיים, טור שעצם קריאתו מכלה אותו, או יותר נכון, כבר כתיבתו הפכה אותו לאין. מה יש בו, בטור הזה, שאין בו כלום? אוסף מלות התפעלות זולות ("תמונה מצמררת"; "נוכה כולנו בהלם"), אוסף שאלות טריוויאליות ללא נסיון תשובה ("איפה היא יכולה להיות?"; "למי לא היה אכפת ממנה?"), אוסף קלישאות ריקות ("חיה את מעט שנותיה עם סוד גדול, לא מפוענח"; "עכשיו רק רוז חשובה"). ומה אין בו? מידע, סגנון, תובנה, רגש אותנטי.
איסור פרסום פרטי הפרשה (אלה שאולי ידועים למשטרה) אינו מפריע לעיתונים להקדיש למקרה לא רק את השער, אלא גם נתח נכבד מהעמודים הפנימיים: שתי כפולות פותחות ב"מעריב"; כפולה פותחת ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". רק ב"הארץ" מסתפקים בחלק מעמ' 6, ולא מפסידים כלום.
לפי הפרסומים, המשטרה ("כל חוקרי היחידה המרכזית של מחוז מרכז", לפי "הארץ", שהם 300 שוטרים לפי "מעריב") מחפשת אחר הילדה כבר 12 יום, אולם רק אתמול התירה לפרסום את עצם היעלמותה, כדי לבקש את עזרת הציבור במציאתה. העיתונים כותבים עוד ועוד על הזעזוע שמעוררת הפרשה, על עיניהם הדומעות של השוטרים. "זה לא עוד מקרה רגיל של חקירת פשע", מצוטט אחד השוטרים ב"מעריב", "מדובר כאן באירוע מאוד ייחודי". אבל מדוע? מה הופך את המקרה ל"ייחודי", לכזה ששוטרים מזילים בגינו דמעה? שימו לב לציטוט הבא, שמביאים אבי אשכנזי, יובל גורן וזוהר סוסנקו ב"מעריב": "'זו אחת הפרשיות החמורות והקשות ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה', אומר אחד החוקרים, 'העובדה שילדה בת 4.5, יפה כל-כך וחמודה, נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה מדירה שינה מעינינו". המשפט הזה הוא כמובן המפתח לתעלומה. לא תעלומת היעלמה של הילדה, אלא תעלומת העניין הפרברטי של העיתונים: מדובר בילדה יפה כל-כך, וגם חמודה. נותר רק לקוות שזה לא מה שמניע את המשטרה, ושהשוטרים מתגייסים בחריצות גם כדי לפתור פשעים שהקורבן שלהם אינו יפה, או אפילו לא חמוד.
משפחת הרוצחים וסוחרי הסמים
לא חמוד בכלל הוא יצחק אברג'יל, שתמונתו ותמונת אחיו מאיר מתנוססות היום על שערי כל העיתונים. לא חמוד בכלל, ולפחות לפי התמונות שבחרו עורכי העמודים, גם לא יפה בכלל. ב"מעריב", למשל, הוא נראה כשידיו אזוקות ופניו נתונות בעווית החושפת את לשונו. אברג'יל, רוצח מורשע ומי שרוב שנות חייו היה עסוק ככל הנראה בהסבת אומללות לבני-אדם אחרים, עלה לכותרות (שוב) לפני כשלושה שבועות, עת נעצר בחשד שהוא ששלח את הרוצחים להתנקשות בחוף בת-ים – התנקשות שהסתיימה ברציחתה של עוברת אורח, מרגריטה לאוטין, רעיה ואם לשניים, שנפשה בחוף עם משפחתה.
אתמול, לאחר שבמשטרה הבינו כנראה שלא יוכלו להוכיח את הקשר של אברג'יל לרצח לאוטין, הודיעו לו כי הוא משוחרר ממעצר בחשד הזה, אולם עצור בעילה אחרת: ה-FBI דורש את הסגרתו, הסגרת אחיו מאיר והסגרת עוד שלושה אנשים מארגון הפשע שלהם, אחרי שהוגש נגדם בארצות-הברית כתב אישום בעוון רצח, סחר בסמים, סחיטה בכוח והלבנת הון. הכותרת של "הארץ" בעניין היא "במשטרה מקווים: הצלחנו להפיל את ארגון הפשע הגדול בישראל". אלא שהכותרת היתה יכולה להיות גם הפוכה, כמובן: "במשטרה מודים: לא הצלחנו להפיל את ארגון הפשע הגדול בישראל". ואכן, כותרות העיתונים האחרים, כמו למשל ב"ידיעות אחרונות" ("הסיוע האמריקאי") נותנות את הקרדיט למשטרה האמריקאית, לא לישראלית. גם אלכסנדר לאוטין, בעלה של מרגריטה, מצוטט על-ידי ניר גונטז' ב"ידיעות אחרונות" כאומר: "בכל מה שקשור לרצח של מרגריטה, המשטרה בעצם מודיעה שהיא נכשלה".
(צילום: פלאש 90)
העיתונים חוגגים את ההפתעה שנחתה על אברג'יל, שלא היה מודע, כך לפי העיתונים, לחקירה הסמויה שמנהלים נגדו האמריקאים בשיתוף קומץ שוטרים ישראלים. לפי "מעריב", החקירה האמריקאית מתנהלת כבר יותר משנתיים, ולמרות העקיצה לעיל, "התנהלה במשותף על-ידי רשויות האכיפה הישראליות והאמריקאיות, ובעצם חוקרי היחב"ל הם שהובילו את מהלכי החקירה נגד יצחק אברג'יל ואנשיו" (אבי אשכנזי, יובל גורן ואילן מציק).
ב"ידיעות אחרונות בוחר אורון מאירי לסיים את הדיווח שלו על הפרשה כך: "אם היה צורך בהוכחה נוספת שאיציק אברג'יל היה מסתובב היום חופשי לולא עזרת האמריקאים, היא הגיעה אתמול: אם יימצאו ראיות נוספות נגדו בפרשת הרצח בבת-ים, הודיעה המשטרה, תידחה בקשת ההסגרה בניסיון לקיים נגדו משפט רצח בישראל". אפשר להתווכח על הקו הביקורתי שנוקט "ידיעות אחרונות" כלפי משטרת ישראל, אבל דבר אחד ברור: הקו העיצובי של "ידיעות אחרונות" בעניין – וליתר דיוק, חורי הכדורים שהוסיף המעצב לכותרות העוסקות באברג'יל – הוא לא יפה, לא חמוד, כן אינפנטילי וכן מכוער.
ענייני תקשורת
סיפור מעניין מביא היום יובל קרני ב"ידיעות אחרונות", סיפור שמוכיח שגם לאנשי שיווק יש כבוד מקצועי. אמנם הגדרת תפקידם היא להעדיף את תועלת הלקוח, זה שמשלם להם, על פני האמת או התועלת הציבורית, אבל מסתבר שבכל זאת יש אשמה שהם אינם מוכנים לה, ושנחשבת אות קלון: בגידה בלקוח. לכן תובע עכשיו אביטל סהר, מי שהיה דובר מטה הבחירות של שאול מופז, התנצלות פומבית של מופז ופיצויים בסך 114 אלף שקל, לאחר שהשר האשים אותו כי ריגל לטובת ציפי לבני. קרני מדווח כי סהר אף עבר בסוף השבוע בדיקת פוליגרף, שהוכיחה כי לא ריגל.
באותו עמוד ב"ידיעות אחרונות" נרשמה אנומליה תקשורתית נוספת: בידיעה על התמרמרות במפלגת הליכוד ניתן קרדיט לעיתון "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" לא נהוג לתת קרדיט לכלי תקשורת אחר, ודאי שלא לעיתון. הגר זאב עם כבש? ובכן, לא. יובל קרני מצטט את הידיעה ב"הארץ", שלפיה המפכ"ל לשעבר אסף חפץ אמר כי נתניהו הבטיח לו את תיק שר הפנים אם ייבחר לראשות הממשלה, רק כדי לשמוח לאיד ולכתוב כי כעת חפץ מכחיש את העניין, לאחר שבליכוד כעסו על נתניהו ש"מחלק תיקים".
בכפולת הדעות של "הארץ" כותב זאב סגל על שני פסקי דין, אחד בתחום לשון הרע והשני בעניין העלבת עובד ציבור, "המהווים העלבה של חופש הביטוי".
ירון פריד, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", כותב היום על התוכנית "בעירום מלא", גרסה ישראלית לתוכנית ריאליטי בריטית שבה הומוסקסואל עוזר לנשים שמנות לשפר את דימוין העצמי. בשישי האחרון כתבה ב"דה-מרקר ויק" ענת באלינט, השוהה בלונדון, על תוכנית המקור הבריטית, והתייחסה אליה בחיוב (אמנם מסויג). התוכנית, כך היא כתבה, נקייה מהפגמים הבוטים של תוכניות ריאליטי. היום מצליח פריד למצוא בכל זאת את הסדק המבקע את התדמית החיובית-משהו של התוכנית: "זה השקר הגדול שתוכניות כאלו מנציחות. שעה בטלוויזיה תפתור שריטות ומצוקות של חיים שלמים. חזייה חדשה תגרום לך להיוולד מחדש".