הפילוסוף ברנאר אנרי לוי (צילום: אוליביה פיטוסי)
לוי פוגש את אנרי לוי
היום הראשון של הפסקת האש בגיאורגיה השתלב באופן מושלם עם התמוטטות הפסקת האש בפוליטיקה הישראלית, והבוקר שערי העיתונים מתחלקים בין הדיווחים מחזית גיאורגיה-רוסיה לדיווחים מחזית ברק-לבני (החזית השנייה משעממת במידה שקשה לתאר).
למרות פציעתו הקשה של שליח "ידיעות אחרונות" לאזור, צדוק יחזקאלי, עושה רושם שרוב העיתונאים הישראלים שנמצאים בגיאורגיה אינם מסתגרים בבתי-המלון וצופים ב-CNN, אלא ממשיכים לסכן את עצמם ולצאת אל השטח כדי להביא את הקולות מאזורי הקרבות.
נחום ברנע מדווח הבוקר ב"ידיעות אחרונות" על מה שראה "בכניסה הצדדית" לעיר גורי (הכוחות הרוסיים נכנסו לעיר באין מפריע). גם אייל לוי מספק לקוראי "מעריב" תמונה דומה על המתרחש "בפאתי גורי", ואחר-כך מדווח על המראות שחזה בהם בתוככי עיר הרפאים.
גדעון לוי, בתיאור הציורי ביותר מבין השלושה, מדווח לקוראי עיתון "הארץ" על שראה בטביליסי וגורי. לוי פגש מול בניין הפרלמנט הגיאורגי פליטים מרחבי המדינה והתעניין בתחושותיהם. כמו כן נתקל לוי, "בשעת בין ערביים", בפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי. את המשפט האחרון מומלץ לקרוא שנית. מה, למען השם, עושה באמצע כל התוהו הזה אנרי לוי? לפי הדיווח של לוי, הוא "בא להקשיב ולנסות להבין מה קרה כאן". לוי עצמו שומר, אל מול הפגישה המפתיעה, על דיווח בטון מאופק. הדרכים חסומות, הוא קובע, "רק לעיתונאים זרים ולפילוסופים צרפתים עוד הותרה התנועה".
שליח "הארץ" מספק גם מידע על המתרחש ברחבי המדינה: "לא היה טבח בכפרים, כפי שניסו להפיץ אחר-כך, ספק אם נהרגו אנשים, אבל אימה שררה בהם והם התרוקנו". השילוב בין הדיווח הזה של לוי לעובדת היותו הכתב הישראלי הראשי המביא לציבור את ענותה של האוכלוסייה הנמצאת תחת כיבוש ישראלי מתמשך מעורר צמרמורת.
"חבורה קטנה של עיתונאים זרים"
לא רק בשטח הסתובבו אתמול העיתונאים הישראלים. כמה מהם הוזמנו, כך נראה, למסיבת עיתונאים פרטית עם נשיא גיאורגיה, סאקשווילי. ב"מעריב" מדווח אור הלר על הפגישה עם הנשיא, וציטוט מדבריו הופך לכותרת הראשית של העיתון – "לישראלים היה חלק קטן במאמץ הגדול". הציטוט נלקח ממה שמוגדר כ"ראיון ל'מעריב'", אף כי כבר בדיווח של הלר עצמו מצוין ש"הנשיא הגיאורגי קרא אמש לעיתונאים הישראלים שנשלחו לבירה הגיאורגית כדי לשאת מונולוג נרגש וזועם נגד הרוסים".
מי עוד בקבוצת העיתונאים שהוזמנה? נראה שגם אנשיל פפר וגדעון לוי מ"הארץ", או לפחות אחד מהם, שמביאים מדבריו "בתדרוך לעיתונאים בטביליסי". אבל ב"הארץ" יכולים להתגאות הבוקר בראיון שהביאו שליחיהם עם השר הגיאורגי טימור יקובשווילי, שאישר בזעם כי ממשלת ישראל עצרה מכירת נשק למדינתו, לבקשת הרוסים, והגדיר זאת כ"בגידה ובושה" (נשיא גיאורגיה הכחיש זאת מאוחר יותר).
מי שלבטח נכח במסיבת העיתונאים עם נשיא גיאורגיה הוא נחום ברנע, שליח "ידיעות אחרונות". עובדה – תצלום שלו פוגש את הנשיא סאאקשווילי [ללא קרדיט] מופיע ליד הדיווח על הפגישה שאליה הוזמן ברנע "יחד עם חבורה קטנה של עיתונאים זרים".
נשיא גיאורגיה מיכאל סאאקשווילי (משמאל) ונשיא ישראל שמעון פרס, במאי השנה בירושלים (צילום: אנה קפלן)
בשביל מה שווה לסכן חיי אדם?
"אני אוהב אתכם", כתב על פתק עיתונאי "ידיעות אחרונות" הפצוע, צדוק יחזקאלי, למשפחתו, ושלוש המלים האלה מופיעות הבוקר ככותרת גג בעמוד השער של "ידיעות אחרונות". כתב העיתון דני אדינו אבבה מביא את סיפור הפתק, וכותב גם על נסיבות הפציעה, שכרגע נראה כי נגרמה מפצצת מצרר.
סיפורו של יחזקאלי תופס את כל הכפולה הפותחת בעיתון. ענת טלשיר משחזרת את רגע פגיעתו של עמיתה ומספרת על אופיו המקצועי של יחזקאלי כמי ש"מנסה לפענח את הלפיד הבוער בקרבו, את הלהט העיתונאי שלו. זה שאינו כבה ואינו נרגע ואינו מתיירא". לפי טלשיר, "בעומק לבו הוא מאמין שעיתונאי צריך להיות בכל מקום שבו מתרחשים מלחמה, פלישה או מבצע צבאי [...] צדוק פיתח ז'אנר של עיתונות אתגרית. עיתונות שאינה מכירה בקיומם של שערים נעולים, כתלים מסורגים, בסיסי צבא שמורים". לדבריה, אחרי שהתרסק יחזקאלי בתאונת אופניים אמר, "אם להיפרד מהחיים האלה, שהם נפלאים, אז רק כך, על אופניים או בסיקור מלחמה. לא בשום דרך אחרת".
לעומת ידיעה בינונית בגודלה בתחתית עמודי החדשות של "הארץ", "מעריב" ממשיך לסקר את פציעתו באורח בולט ואוהד, עם ידיעה בראש עמ' 8 של העיתון, המופיעה תחת הכותרת "יחזקאלי התעורר ושאל, 'יש לי רגל?'" [רוני מלול]. לפי הדיווח ב"מעריב", לפני שהגיעו לגיאורגיה שוחחו הרופאים מהדסה עין-כרם עם הרופאים הגיאורגים של יחזקאלי "באמצעות נחום ברנע כמתווך". בנו של יחזקאלי מספר כי להערכתו, אביו יחזור לעבודה עיתונאית בשטח ברגע שיוכל. "זה חיידק", הוא אומר.
אריאלה רינגל הופמן כותבת הבוקר במדור "דעות אחרונות" (שמאתמול זוכה לעיצוב מחודש) על "תקשורת במלחמה". לדבריה, "הסיקור העיתונאי הוא לא האמת שאין בילתה. אבל הוא האופציה היחידה לקבל גרסה נוספת שלה, גם אם לא תמיד לשביעות רצונם של הצרכנים [...] את שדה הקרב אפשר, אולי, לראות דרך הפלזמות, אבל מי שרוצה להבין מה קורה, צריך להיות שם. זה נכון למפקדי החטיבות ולאוגדונרים, זה נכון גם ביחס לתקשורת".
עמדה מעט שונה מביא מתי גולן ב"גלובס". "הקלישאה הברנז'אית", כותב גולן, "אומרת שהעיתונות צריכה להיות נוכחת ולדווח מכל מקום. על זה אני חותם בשתי ידיים. ברור שאי-אפשר שהציבור לא יקבל דיווחים מאזורי לחימה. השאלה היא איזה עיתונאים צריכים לתת את הדיווחים הללו". ולגולן יש גם תשובה – העיתונאים של סוכנויות הידיעות הבינלאומיות. לדעת גולן, עיתונאי ישראלי צריך להישלח רק למקום שבו "לישראל יש אינטרס". "אם תקראו את הכתבות מגיאורגיה", מסכם גולן, "תראו שאת רובן אפשר היה לכתוב מהארץ. אז למה ולאיזה צורך משוגרים הכתבים? כדי שאפשר יהיה לכתוב על הדיווח 'מאת שליחנו ...'. בשביל זה שווה לסכן חיי אדם?".
בהקשר זה ראוי לציין כי רק לעיתון "ישראל היום" אין שליח בגיאורגיה. ייתכן שניתן היה לסקר את שהתרחש אתמול בגיאורגיה רק מהסתמכות על סוכנויות הידיעות, אך לפי התוצר העיתונאי שמספק הבוקר "ישראל היום" לקוראיו, נראה שהמשימה קשה בהרבה מהסתמכות על כתב שטח, והתוצאה היא סיקור לקוי. השאלה המתעוררת לאור זאת היא, עד כמה חשוב להביא סיקור מפורט מאזור קרבות שבו לישראל אין אינטרס ברור. על דיעותיהם של כמה מכתבי השטח הישראלים, תוכלו לקרוא כאן.
ובינתיים, בבית העשוי זכוכית
ממה בדיוק נפגע יחזקאלי, מרסיסי מרגמה או מירי צלפים? לא ברור. חבל שיחזקאלי לא צילם את הפגיעה שלו עצמו כמו צלם רויטרס פאדל שאנע, שסיפק תמונות מצמררות של ירי הטנק שהביא למותו. כך ניתן היה לקבוע בוודאות.
אך גם הוכחה ניצחת לירי מכוון של חיילים על עיתונאי אינה מובילה בהכרח להעמדתם לדין. אתמול הגיע לסוכנות הידיעות הבינלאומית רויטרס מכתב מאת הפרקליט הצבאי הראשי של צה"ל, המסביר כי חיילי הטנק נהגו באופן סביר כשהחליטו לירות על צלם רויטרס, שכן לא היו יכולים לדעת אם המצלמה שהציב על חצובתו אינה כלי נשק, ולכן לא יועמדו לדין.
טרוריסטים מן הג'יהאד האיסלאמי מתאמנים בשיגור רקטות לישראל, אתמול ברצועת עזה (צילום: פלאש 90)
מכל עיתוני הבוקר, רק ב"מעריב" מצאו מקום לפרסם על כך ידיעה: משבצת קטנה בטור הצד של עמ' 17 – "הורגי צלם רויטרס לא יועמדו לדין" [אמיר בוחבוט]. בשבוע שבו מוקדשים עמודים רבים בעיתונות לדיווח על פגיעתו של שליח "ידיעות אחרונות" לגיאורגיה, אי-דיווח על מסקנות התחקיר הצה"לי באשר לפגיעה בצלם הפלסטיני מבליט את ההטיה המובנית בתקשורת הישראלית. כל הכבוד, אם כן, ל"מעריב" על שמצא לנכון לדווח לקוראיו גם על הנעשה בחצר האחורית שלהם, ולא רק על הנעשה בחצר האחורית של רוסיה.
בידיעה ב"מעריב" נכתב כי לאחר התחקיר הצה"לי נקבע כי "ירי פגז הטנק [...] היה סביר, נוכח נסיבות האירוע". בוחבוט מוסיף וכותב כי שאנע "זוהה בטעות כמחבל שמכין טיל לשיגור", אך לפי הציטוט הישיר ממכתב הפצ"ר לסוכנות הידיעות, שמופיע באתר ה"גרדיאן", עולה כי התחקיר הצה"לי קובע שהחיילים לא יכלו לקבוע בוודאות אם מדובר בטיל או מצלמה.
אגב, אין בידיעה הקטנה ב"מעריב" כל אזכור לתגובה הנזעמת של רויטרס על ההחלטה ולטענתה כי ההחלטה של הפצ"ר נותנת יד חופשית לירי, בלי לוודא כי המטרה אינה כוללת עיתונאים.
ועד המדליפים
שי ניב מדווח ב"גלובס" על האופן שבו ועדי עובדים לומדים להתמודד עם התקשורת. תחת הכותרת "לחם, עבודה ופריים-טיים" כותב ניב על המתרחש ב"קורס תקשורת מיוחד, במסגרת בית-הספר לוועדים של ההסתדרות". יועצת התקשורת גלי גבאי, המרכזת את הקורס, מספרת כי משתתפיו לומדים על "שיטות להדלפה, למשל, באמצעות שליחת ביפר בלי שניתן יהיה לזהות את השולח", וכן איך "לערוך מיפוי של העיתונאים על-פי השקפת עולמם, כך שאם הם החליטו כבר לדבר עם עיתונאי, שיידעו לפחות שעדיף לדבר עם גדעון עשת על פני נחמיה שטרסלר – לפחות אם מדובר בנושא חברתי".
אייל מלמה, דובר ההסתדרות, קובל בפני ניב על ההטיה הקבועה בתקשורת, שלפיה "עם כל ההזדהות שיש לחלק מהעיתונאים עם עובדים חלשים, תמיד סיפור על ועד גדול ומושחת לכאורה ימכור טוב יותר את העיתון".
ענייני תקשורת
גיא רולניק כותב הבוקר בטור הפתיחה של "מרקר ויק" על שוויין של כותרות חיוביות, וזאת בעקבות מדד חברת יפעת מחקרי מדיה, שניסה לשים "תווי מחיר" על שווי החשיפה של חברות ואנשי עסקים. "את המספרים של יפעת צריך כנראה להכפיל ב-100 – ולפעמים ב-1,000 – כדי לתת אומדן אמיתי לשווי של ידיעות חיוביות וספינים שהטייקונים מצליחים לדחוף לעיתונות", כותב רולניק. "מי שאינו מצוי בעולם הפיננסי נוטה לחשוב שהכסף שמגלגלים כל הטייקונים ששמותיהם מופיעים מדי בוקר בעיתון הוא שלהם [...] האמת היא שרק נתח זעיר מעשרות המיליארדים שבהם שולטים הטייקונים הוא שלהם: רוב הכסף הוא של הקוראים את העיתונים הכלכליים".
שינויים בעיתון "העיר תל-אביב". מדור חדש מופיע בגיליון שהופץ הבוקר למנויי "הארץ" – "המצעד". מדור זה מדרג את האירועים שהתרחשו בשבוע האחרון בעיר. במדור הבכורה תופסת את המקום הראשון מחאת הגוררים. במקום השני מדווח על הצלחתו המסחררת של מלון בוטיק בעיר. במקום השביעי – הכרזתו של ח"כ דב חנין על התמודדות על תפקיד ראש העירייה. המדור משלב לכל אורכו בין חדשות פנאי לחדשות צרכנות.
שינוי נוסף בעיתון: מדור ביקורת התקשורת "מי ניצח" [עומר שוברט] הועבר לתחילת הגיליון. על ההורדה הצפויה של תוכנית "המגרסה" כותב שוברט: "ואולי בעידן שבו אנשים מפסיקים לקרוא עיתונים זה קצת מוגזם לצפות שמישהו יתעניין בביקורת עליהם".
אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק-יזרעאל, קורא הבוקר במדור הדעות של "דה-מרקר" לשינוי שיטת הטלוויזיה המסחרית בישראל מזכיונות לרשיונות. "צעד כזה יגדיל את מבחר הערוצים, יוריד את מחירי המנוי לכבלים וללוויין, יגביר את התחרות ואולי אף יביא להורדת מחירים של מוצרי צריכה שונים. הוא גם יתרום לחופש הביטוי, מאחר שהערוצים החדשים יגדילו את הנגישות למסך של אלה שאינם בברנז'ה".
אופיר בר-זהר ואמיתי זיו מדווחים ב"דה-מרקר" כי חברת הכבלים הוט תפתח ללקוחותיה את הערוצים בתשלום החל ביום שני הבא ועד סוף החודש, בשל בעיות במוקד הגבייה של החברה.
רז שכניק מדווח במוסף "24 שעות" כי יו"ר רשות השידור, משה גביש, הביע אי-שביעות רצון מהאופן שבו מונתה קרן נויבך להגשת תוכנית בוקר בקול-ישראל.
לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי הטלוויזיה החינוכית עלולה להיסגר כבר באוקטובר הקרוב, כך לפי בקשת משרד האוצר, שהוכנסה לחוק ההסדרים.
בכל העיתונים מדווח על החלטתו של שר התקשורת לאמץ את עיקר המלצות ועדת גרונאו.