"ברכות, בזכותך קמה ממשלה בישראל ולא הלכנו לבחירות", כך קידם אמש דני קושמרו את פניו של ח"כ בצלאל סמוטריץ'. הפתיחה הצינית נועדה כמובן להתסיס את חבר הכנסת לקרב מאוס, לעוס ומשעמם שמיד יתחיל - על ממשלת הימין שהיתה או לא היתה על הפרק.
אבל מתחת למשפט הזה טמון ארס נוסף, אפילו האשמה. מגישי החדשות התרגלו למשאבת הרייטינג הרעילה והנוחה שמספק הלימבו של הקלפי. הם התרגלו לפינג פונג הרדוד שבין הצמדת הפוליטיקאים לקיר בשאלה "האם תשב עם פלוני ואלמוני" לבין הטחת ההבטחה שסחטו מולם ביום שאחרי. עכשיו הם זקוקים לגמילה בהולה ממערכות הבחירות. וכך נראה הקריז.
איך זה סביר שיומיים אחרי שהושבעה הממשלה והפכה לעובדה מוגמרת, בערוץ 12 עדיין מנסים לחלץ מסמוטריץ' מענה לשאלה האם הציעו לו בליכוד להסתמך על קולות רע"מ? חדשות האתמול מקבלות במה בפריים טיים במחיר של חוסר רלוונטיות - העיקר לסחוט עוד טיפת טעם מהמסטיק הישן.
הניסיון של קושמרו להתעקש על הנקודה הזו מסמן לנו מהו "הישג עיתונאי" בראיון פוליטי בעידן הזה. אין בו שמץ של שיחה על הנושאים שסמוטריץ' יקדם בכנסת, או אפילו על מהות הביקורת שלו על הממשלה הנכנסת. גם בנושא המהותי היחיד שקושמרו העלה בפניו אחרי שמונה דקות של שעמום - מצעד הדגלים - השיחה לא עסקה במדיניות הביטחונית או במזרח ירושלים. המגיש של חדשות 12 התעניין אך ורק בשאלה האם סמוטריץ' רוצה לשבח את ראש הממשלה נפתלי בנט שהגיע לצעוד בעצמו. הנושא היחיד שחשוב הוא היריבות הפוליטית הפרסונלית, והסיבה ליריבות כאילו נשכחה: הכוח לעצב את העתיד שלנו במדינה הזאת.
ראיונות פוליטיים כאלה הם האסקפיזם המושלם. בצפייה בחדשות את יכולה בעת ובעונה אחת לחוש מעודכנת בענייני דיומא, אך למעשה לא להתמודד כלל עם החיים האמיתיים. רק לצלול למשחק המחנאי רווי האנדרנלין
האמת שמי שזקוקים לגמילה הזו הם גם אנחנו. אולי כבר שכחנו למה אנחנו צריכים לצפות מראיון עם פוליטיקאי. לא פלא שהתרגלנו - השיח הרדוד הזה מפומפם גם באתרי האינטרנט ובתוכניות הרדיו ומעל עמודי העיתון. לא מדברים על שום סוגיה שבגללה בחרנו את הפוליטיקאים - מיחסי החברה החרדית והמדינה ועד לפשע במגזר הערבי, מיוקר המחיה ועד לאיומים הביטחוניים - אלא רק איך הם ישיגו את הכוח אליו הם חותרים.
בסוגייה הזו נעשינו כולנו מומחים: אסטרטגיה פוליטית קיבלה בשנים האחרונות את מרכז הבמה, כשאנשי יח"צ (יועצים אסטרטגיים!) ורקימת מהלכים פוליטיים קיבלו מקומות של כבוד באולפן - וגם בשיחות סלון. "יש פה מהלך יש שיאמרו ציני שלך, עכשיו אתה נציג הימין הקשה, מלך הימין הרדיקלי" ניסה קושמרו להוציא מסמוטריץ' עוד בדל אמירה בנוגע לתככים הפוליטיים. שבוע קודם עמית סגל הציף את ראש הממשלה המיועד, נפתלי בנט, בסדרת שאלות דומה. האם הפרסום על נסיגה מממשלת השינוי בתקופת המבצע בעזה היה "תרגיל הונאה להרדמת השטח הימני?", הוא שאל.
יתכן שראיונות פוליטיים כאלה כל כך מושכים כי הם למעשה האסקפיזם המושלם. בצפייה בחדשות את יכולה בעת ובעונה אחת לחוש מעודכנת בענייני דיומא, אך למעשה לא להתמודד כלל עם החיים האמיתיים. רק לצלול למשחק רווי האנדרנלין של המחנה שלך מול המחנה שמנגד.
עמית סגל מראיין את רה"מ נפתלי בנט בחדשות 12, 3.6.21 (צילום מסך)
מערכות החדשות נהנו מהרייטינג של מערכת הבחירות הבלתי נגמרת, ובמובן מסוים גם תרמו לקיומו של השיתוק הפוליטי. החלוקה הקשיחה לגושים תקעה את המערכת הפוליטית, ומי שחתרו לקבע אותה היו המראיינים באולפנים. לפני כל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מגישי החדשות לא ניסו לחלץ מראשי המפלגות השונות הבטחות הנוגעות למדיניות חברתית, כלכלית או ביטחונית, אלא רק חרמות ונדרים לגבי השאלה עם מי ישבו ועם מי לא ישבו ואם הם עם ביבי או נגדו. בכך תרמה התקשורת לא מעט לחוסר הגמישות הנדרשת בהרכבת קואליציה.
אפשר לטעון שחילוץ ההבטחות הוא לרווחת הצופים, שמעוניינים לדעת למי להצביע. אך טענה כזו מסגירה בדיוק את המציאות הפוליטית הרדודה והמסוכנת שהתקשורת מלבה: ההצבעה עצמה הפכה שבטית ומחנאית, ונסובה כולה על השאלה מי מעוניינים להפיל את ראש הממשלה בנימין נתניהו ומי עומדים מאחוריו.
בעידן שאחרי נתניהו צריך להשתנות משהו עמוק יותר מחילופי פרסונות בממשלה. והשינוי צריך להתחיל בתקשורת. פוליטיקאים צריכים להתחיל להזיע מול שאלות אינטליגנטיות של עיתונאיות ועיתונאים - ולעמול על טקטיקות התעמולה שלהם במקום אחר. הם צריכים לענות לנו כיצד יתמודדו עם תכנון התשתיות במדינה לקראת שינויי אקלים קיצוניים, העלייה במחירי המזון והבהלה לנדל"ן, התעצמות החמאס והמשבר במזרח ירושלים, הפיקוח על החינוך בגיל הרך ועוד ועוד נושאים שנראה שמעניינים כל אחד ואחת במדינת ישראל, חוץ מקומץ עורכים וכתבים פוליטיים.