(צילום: אתר בתי המשפט, עיבוד תמונה: "העין השביעית")
לקריאת חלקה הראשון של הרשימה >>
9. מיהו "הצופה הסביר"?
כדי לפענח את הצופן של השופט סולברג, חייבים להבין מיהו "הצופה הסביר", המוזכר 14 פעמים בפסק הדין. למעשה, המשפט כולו סובב על הציר הזה. האם האדם הסביר הוא השופט עצמו, על ערכיו ותפיסת עולמו? אולי הוא אני, על ערכי התקשורתיים? ושמא הכוונה לערכיה של אחת, "מסעודה משדרות", שאותה הגדיר בהתנשאות נשיא חברת קשת בשעתו, כדמות שאליה מתכווננים שידוריו?
"הצופה הסביר", לשיטתי, הוא צרכן התקשורת הישראלי בן זמננו. אדם שחלק מזמנו הוא עושה באינטרנט, בחלק אחר הוא שומע תוכניות מלל ברדיו, בעיקר תוך נסיעה למקום עבודתו וממנו; אדם שקורא עיתון בחטף במזנון הצהריים, משתרע לעת ערב על כורסתו ואצבעו מלטפת את השלט בהיכון לזפזופ, כאומר: תנו משהו מעניין, מרגש. היה לי יום ארוך, תנו לי מסטיק למוח. הצופה הסביר הוא צופה שמצפה לתמורה מיידית מן הערוץ שבו הוא צופה ברגע נתון – ולא, ילחץ על הכפתור.
"הצופה הסביר" הוא אדם שנחשף למניפולציות תקשורתיות אגרסיביות למן הרגע שבו החל עומד על דעתו. הפרסומות רודפות אחריו, הבידור מפתה אותו, אנשי שיווק רודפים אחר כספו, והחדשות, על ענן היחצנים ובעלי העניין שמאחוריהן, רוצות בתשומת לבו.
"הצופה הסביר" הוא זה שרואה את אילנה דיין לאורך 15 שנה, לאו דווקא באופן סדיר. הוא מכיר אותה כבת-בית ומחבב אותה במידה זו או אחרת. יש לו דעה עליה, על השקפותיה, על תסרוקתה, על זווית המבט שלה במצלמה. הוא חושב שהיא שמאלנית מדי, אבל מעריך את רוח הקרב שלה, הוא מתרגש איתה בכתבות המגזין האנושיות, ומתעצבן כשהיא מנדנדת למרואייניה. ובכל זאת, למרות הנאמנות הגבוהה יחסית, הוא יזנח אותה בלי קושי או נקיפות מצפון כדי לצפות בריאליטי המשודרת בערוץ ממול, במשחק גביע האלופות, או סתם יזפזפ כי נמאס לו.
"הצופה הסביר" יודע מנסיונו, גם אם באופן אינטואיטיבי ובלתי מנוסח, שפרשה עיתונאית מתפוצצת בכותרות ענק, מתייצבת בהדרגה, עד שמתעייפת ומתחילה להתפוגג מתודעתו. הוא יודע שהכותרות תמיד מנופחות, מוגזמות, ומנכה מהן שליש ערך מראש. הוא יודע שפרשיות גוועות במהירות שבה הן צצות. הוא מכיר את עצמו. רגע הוא מתרגש – ורגע אחרי שוכח. רגע הוא מנסה להתעניין בסרן ר', ומיד שוקע בגיבור הסיפור החזק הבא, הבלעדי, החודרני, המוצג לראשונה, שבא אחריו.
כל מידע חדש שהוא קולט מעובד מיד אצל "הצופה הסביר" על-פי סולם ערכים אישי, שאפשר לקרוא לו גם דעות קדומות. אם אילנה דיין תפגע בקצין צה"ל, ייתכן שהצופה הסביר יזדהה דווקא עם המבוקר. אם תדבר על ילדה ערבייה שנורתה, הוא אולי יחשוב על בתו, אבל בה במידה אפשר שירטון כלפיה, "שמאלנית אוהבת ערבים!".
"הצופה הסביר" הוא צרכן קשה. רוצה תמורה מיידית לכסף, לזמן שהוא מבזבז. הוא רוצה סיפור טוב. רוצה הרבה אקשן. אי-אפשר לבקש מדן כנר שיכריז עבורו: "מיד נביא את תוכנית התחקירים המעניינת 'עובדה', ומקווים שצפייתכם תנעם". הוא טחון מרוב קדימונים ושטוף מוחין מרוב פרומואים. הוא מתרגש במהירות, אבל מאבד עניין בשניות. יש לו פתיל קצר, וגם – תודה לאל ולמרבה הצער – זיכרון קצר.
על סרן ר' ומעשיו על-פי הכתבה ששודרה התפלגו הדעות. קבוצה אחת של צופים סבירים סברה, מן הסתם, כי היה עליו לרסס את הדמות גם אם היא ילדה עם ילקוט, בכל כלי הנשק ברשותו. קבוצה אחרת בוודאי חשבה להפך, שהיה לצריך לעשות כל מאמץ כדי להבין מי היא ומה כוונותיה, ואם נפצעה, לנסות להחיש אליה עזרה רפואית.
אבל העובדה היחידה החשובה לענייננו היא שסרן ר' יישכח עד מהרה, אם בכלל מישהו התעניין בו. ופרשיות אחרות מסעירות יעסיקו את תודעתו קצרת הרוח של "הצופה הסביר" שלנו.
לשדרית כמו אילנה דיין יש השפעה מסוימת, לעתים רבה, על סדר היום. אבל היא רחוקה מלעשות בקהלה כרצונה. היא פועלת בממלכתה במגבלות ואילוצים, של זמן, של אמצעים, של תחרות. של מאבק הישרדות בפריים-טיים – דבר התלוי יום-יום בטבלאות אחוזי הצפייה. תוכניתה חייבת לעורר, בכל שבוע מחדש, סקרנות ועניין בציבור, כאילו לא היה אתמול ואין מחר. הרי שום ערוץ שידור לא יחזיק תוכנית תחקירים שהקהל נטש אותה. העובדה ש"עובדה" חוגגת 16 משמעה שדיין וצוותה יודעים לשמור על מערכת של יחסי אמון עם ציבורים גדולים של צופים סבירים – ולאורך זמן. הישג אדיר.
קשב ותשומת לב, אלה המשאבים היקרים מפז שנמצאים בידיו של "הצופה הסביר". הוא המלך, ולא הקורבן. כל מסמך הדקונסטרוקציה של השופט סולברג שווה כקליפת השום מול אבחת שלט קצרצרה ופסקנית של הצופה הסביר.
10. בדרך לבית-הספר
איימן אל-האמס, הילדה ההרוגה, נלקחה על-ידי אמבולנס צבאי כשעתיים לאחר האירוע, ועד אז גופתה היתה מוטלת בשטח. תיק הגב שלה נקבר בהוראת סרן ר' בערימת חול, בכפו של די-9 שהוזעק למקום כדי למנוע מן התיק, במקרה שיש בו מטען, להתפוצץ. אין אפוא שום עדות מוסמכת באשר לזהותה של הילדה, לאישיותה, לסיפורה האישי, למניעיה להגיע לקרבת המוצב. כל מה שיש בידינו, גם לאחר התחקירים הצבאיים המעמיקים והמשפט הצבאי שנערך לאחר שידור הכתבה, הוא מידע מטושטש כסרטי הווידיאו של מצלמת האבטחה שבמוצב, והשערות מלומדות יותר או פחות.
כך מתאר זאת השופט סולברג בפסק דינו:
121 היא התייצבה סמוך לשער הרק"ם של המוצב, לא הרחק מפִּתחוֹ. הבנת מבנה השטח, המרחקים היחסיים וכיווני התנועה – שוללת קרוב לוודאי את האפשרות כי מדובר בילדה תמימה בדרכה לבית-הספר. כך גם קבע, באופן נחרץ, בית-הדין הצבאי, לאחר בחינת הראיות וביקור במקום: "לא למותר לציין כי בביקורנו במוצב, לאחר שראינו במו עינינו היכן נמצאת שכונת תל-סולטן שממנה הגיעה המנוחה, והיכן נמצא בית-הספר הסמוך לשכונה, שוכנענו מעל לכל ספק כי המנוחה לא היתה בדרכה לבית-הספר בעת שהגיעה לשערי המוצב, שכן הדרך למוצב היא בכיוון שונה לחלוטין מהדרך לבית-הספר. שוכנענו גם כי אין כל אפשרות ממשית שגורם תמים יגיע בטעות לקרבת המוצב, שכן בין המוצב לשכונה הסמוכה מפרידים כמה מאות מטרים של שטח חולי קשה לתנועה, וידוע לכל שמדובר באזור בטחוני מיוחד שאסור בתנועה" (עמ' 78). ראוי להדגיש: הצגת המנוחה כילדה שהיתה בדרכה לבית-הספר איננה הבעת דעה, הסקת מסקנה או נקיטת עמדה, כפי שטענו הנתבעות (עמ' 1259). זוהי קביעת עובדה מובהקת, שיש לה תפקיד מרכזי בעיצוב התמונה הכוללת שמצטיירת בעיניו של הצופה הסביר לגבי האירוע. כך מוצגת האמירה הזו לצופה, ואין ספק שכך מובן לו לאחר שהוצהר בתחילה כי תכלית הכתבה היא להציג עובדות ונתונים אותנטיים מן השטח
כזכור, בעת ששודרה הכתבה ב"עובדה", עדיין לא החל המשפט הצבאי שמפסיקתו מצטט השופט. אבל גם בהתעלם מנתון זה מציג השופט פרשנות מצמצמת וביקורתית על תיאורה של הדמות שחדרה, או נקלעה, לאזור האסור כ"ילדה בדרך לבית-הספר". השופט טוען שזו אמירה אינפורמטיבית שגויה, ואף שקרית, כי הרי זו כלל אינה הדרך לבית-הספר. אלא שהמושג "תלמידה בדרך לבית-הספר" הוא חיווי רחב בהרבה מן הקביעה העובדתית שבו.
כשאני מלמד כתיבה עיתונאית, אני מרבה לעסוק בתיאור הנראה לעין, ואני מנסה מבהיר לתלמידים כי יש דרכים שונות לחלוטין זו מזו לתאר אדם. אחת מהן היא ברוח הקלסתרון המשטרתי, ואחרת לגמרי היא התיאור הספרותי החופשי. עיתונאי צריך, יחד עם נאמנותו למציאות כפי שהוא מבין אותה, לדעת לתאר את דמותו כדמות אנושית אמינה, ולפחות להתכוון לשקפה נכונה, מבחינת אישיותה.
לכאורה התיאור שיניח את דעת השופט סולברג הוא תיאור בנוסח החוקר המשטרתי – אולי אפילו תיאורו של קצין מצ"ח שחקר את המקרה בכבודו ובעצמו. לשיטתו של סולברג איך הכרח בנוכחות העיתונות בזירה. די בכך שמצ"ח יוציא לאור עלון שכולו עובדות בדוקות ומוסמכות: הנה, נקבה צעירה, בת 13 ועשרה חודשים, גובהה... משקלה... כמה פצעי כניסה ויציאה של קליעים, בתלבושת בית-ספר, בשעת בית-הספר, וילקוט על גבה מלא בחומר בלתי מזוהה, שבין ספרי לימוד לדינמיט. המפקד גילה אומץ לב, קור רוח, ופעל כנדרש. יש גופה. אין עבירה – ועל כן אין סיפור.
בסיפור העיתונאי, לא חשוב באיזו תרבות ובאיזו שפה, הדמות הזאת תהיה דמות ילדה בדרכה לבית-הספר – גם אם דרכה פתלתלה, וגם אם לא התכוונה כלל ללכת לבית-הספר, וגם אם בתיקה יש מטען ממולכד. כשאני, עוד "צופה סביר", שומע בפרומו על הילדה איימן אל-האמס, העושה דרכה משום מה לעבר מוצב גירית, מתנגן בי הפזמון, "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה/ עם הילקוט ובתלבושת אחידה", ויש סיכוי סביר שאתחבר לסיפורה, ארצה לשמוע את שעלה בגורלה, להבין איך ומדוע נהרגה. ולכן אשאר עם אילנה דיין גם אחרי הפרסומות.
גם זאת כותב השופט:
151 ועוד עניין שבו לקתה הכתבה בהשמטה הפוגמת באמת: גילה של המנוחה בעת האירוע היה שלוש-עשרה ועשרה חודשים, היינו קרוב לארבע-עשרה. בכתבה נאמר, מפיה של אילנה דיין, כי היא היתה בת שלוש-עשרה (קטע ד'), "ילדה קטנה" (קטע ט'). בקטעים שהובאו בכתבה מתוך קלטת הפסקול נשמע החייל בעמדת העת"ף מכנה אותה פעם אחת "ילדה קטנה" (קטע א'), פעם אחרת "ילדה, בת 10 בערך" (קטע ג'), ובחתימת הכתבה "זה ילדה בת עשר, שתים-עשרה" (קטע י"ב).
157 [...] התובע עצמו העריך את גילה, בעת התדריך שנתן בקשר עם תום האירוע: "אני מעריך שמדובר בנערה בין 15 ל-18. לא יכול להגיד לך בדיוק כמה. 15–18"
ולעניין הגיל: לפי פסק הדין, אילנה דיין, שנקבה במספר 13 וקוראת לה ילדה קטנה, חוטאת לאמת.
אפשר היה להיכנס כאן לדיון רחב על משמעות המלה ילדה. משמעות שנמתחת, בנסיבות של חיבה או הזדהות, הרבה מעבר לגיל ההתבגרות. אבל אפשר לחסוך את הזמן. הבה נניח כי להדגשת המלה "ילדה", שיש לה סימוכין שונים בחומר המצולם, נועד תפקיד: לעורר בצופה רגש.
כצופה, אני אכן מתרגש. אני חושב על בתי בת ה-14, "ילדה" לכל דבר ועניין, כשאני רואה את דמותה המצולמת של הילדה איימן מבוססת בחולות שליד המוצב, כשלגבה תיק. יהיו אשר יהיו הסיבות לנוכחותה של הילדה שם, לבי יוצא אליה. האתוס הישראלי נוטה, אגב, לראות ילדה בבת 14 ההולכת לעולמה בנסיבות טרגיות ובמיוחד בטחוניות. ילדה במובן של חוסר ישע ותום.
כשאני קורא, צופה ושומע על איימן אל-האמס, אני מבין שגם אם נשאה מטען, לבי עימה, כקורבן תמים, וזעמי מופנה אל משלחיה. ובכל מחשבותי עליה ממשיך להתנגן בי הפזמון: "בעוד שנה כבר לא תהיה יותר ילדה/ אני חושב שבשבילי היא אבודה...". האם גם בראשו של הצופה הסביר מתנגן השיר הזה?
11. השופט כמורה לעיתונאות
עיתונאות, כידוע, אינה מקצוע. תעודת עיתונאי אינה מעידה על השכלה, ואגודת העיתונאים, בניגוד ללשכת עורכי-הדין, אינה מקיימת בחינות רישוי לחבריה. למען האמת, עיתונאים נאבקים כדי שלא יוגדרו כבעלי מקצוע. רבים מהם – וכך גם אני – רואים בעיסוקם עיסוק חופשי, פתוח, המבוסס על הרחבה של חופש הביטוי.
השופט סולברג מוקסם ככל הנראה מן העיסוק העיתונאי עד שהוא לומד אותו כמיטב יכולתו ואף מרצה על עקרונותיו:
74 יש כֹּח מיוחד לדברים שנאמרים בפתיח לכתבה. הצופה אז סקרן, ער, דרוּך. הוא קולט את הכיוון של הכתבה, מקבל לידיו היישר מאילנה דיין את מכשירי הניווט. או אז מתקבע בתודעתו האופן שבו יקלוט את המשך הדברים: "...יש לזכור, שקורא העיתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים; אם נוצר רושם מסוים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה" (חברת החשמל לישראל נגד הוצאת עיתון "הארץ", 1978). בתחילת הכתבה מקבל הצופה רושם ברור כי תכליתהּ היא לקבוע את ממצאי האמת לגבי הפרשייה ההיא, והרושם הזה ילווה אותו בהמשך הצפייה
כנער שמוצא צעצוע משתעשע השופט בהפנמה ובניסוח הפרקטיקה של עיתונות ועריכה (לא היתה בכתבה עבודת שטח, תודה לאל). מהו Voice over, ומהו צילום אילוסטרציה, מהו קדימון ואיך מבשלים כתבה. ברגע של שובבות הוא אפילו משתמש במושג "קדימון" כפתיח מקדים לפסק הדין.
אחד הדברים היפים במקצוע העיתונאות הוא שכל אחד יכול לממש אותו. אלא שצריך לערוך מיליון מלים כדי להיחשב עורך מנוסה, ולעשות מיליון קילומטרים בשטח כדי להיחשב יוצר עיתונאי.
מקצוע העיתונאות נמצא היום בתקופת דעיכה. הטובים פונים למקצועות בטוחים ומכניסים יותר. ארגוני עיתונות מצטמצמים ונסגרים. העיתונות של היום מאבדת זיכרון וותק בקצב רצחני. רוב העורכים הפעילים היום בעיתונים הם בעלי ניסיון של שנתיים-שלוש; מי שבמקצוע כעריכת-דין ראוי להיחשב לרמת סטאז'ר, כאן, לעתים, אם הוא מוכשר ונלהב דיו, מחזיק את כל המשמרת.
כללי המקצוע שהשופט סולברג מיטיב להפנים הולכים ונעשים בלתי רלבנטיים. בהקשר הזה, יש בהסתערות המחץ על מיטב הכוחות שנשארו – ואפשר להגדירם כטובי המקצוענים – נזק אדיר. התרסקותם תירשם על שמו.
12. תבונת הצופה
"כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו".
138 האופן שבו הובאו הדברים הללו בכתבה איננו אמת אפוא. הוא מציג את התובע כאיש גס וערל-לב במקרה הטוב, וכמתיר דמם של פעוטות תמימים במקרה הגרוע. שתי החלופות האלה אינן אמת, והבאת דבריו בהקשרם הרחב, כחלק מפירוט הסיכונים והפעולות שננקטו ושיש לנקוט, היתה חוסכת מן הצופים את הרושם המוטעה הזה.
137 המשפט הזה המדוּבּר אכן אינו ערב לאוזן כלל וכלל. הוא מעורר דחייה ושאט נפש. לא ראוי להתנסח כך בשום פנים ואופן. ברם, כל זה אינו יכול להצדיק את הבאת המשפט במנותק מהקשרוֹ. הניתוק של המשפט הזה ממכלול המסרים שהעביר התובע באותו מונולוג, הוא, בעיקר, זה שהופך אותו למאוּס כל-כך. אלמלא נותק מיֶּתֶר הדברים, ייתכן שהיה נותר משפט בלתי ראוי, אולם במידה פחותה ביותר. לא היתה עוד אז חשיבות רבה בהבאתו. בתוך הקשרוֹ המלא נשמע המשפט הזה כהתבטאות בלתי מוצלחת בעליל של בעל תפקיד המצוי בסיטואציה לחוצה ומורכבת, כפי שקורה לעתים מזומנות; הא ותו לא. ניתן לשער כי משפטים רבים שנאמרים במסגרת צבאית או במסגרות אחרות, אם ייגזרו מהקשרם ויובאו כמות שהם, יעוררו צמרמורת ודחייה, אולם אם יובאו בהקשרם לא יהיה כל ערך תקשורתי בהבאתם. גם הערתה המקדימה של אילנה דיין על אודות "המלים האלה שמשום מה דחוף למ"פ לשדר עכשיו לחמ"ל" מעצימה את ניתוק המשפט מהקשרוֹ הנכון ומפחיתה את סיכוייו של הצופה להבינוֹ בפרופורציה הראויה. אין זו 'הבעת דעה' של אילנה דיין כפי שטענה (עמ' 1198), כי אם דרך להנחות את הצופה בקליטת העובדות
שוב מזלזל השופט סולברג בצופה הסביר. הצופה שיודע לייצר הקשר גם למשפט המנותק מהקשרו, כלטאה המצמחת את זנבה. "הם כבר שכחו מה זה להיות יהודים", לחש בשעתו ראש הממשלה בנימין נתניהו באוזנו של הרב כדורי. משפט שבוודאי נאמר בהקשר שיפחית ממשקלו. אבל הוא נאמר ונקלט והפך לסמל, ואולי אף עלה לנתניהו בכהונתו הראשונה.
ברור לכל כי המשפט נאמר מפי סרן ר' בהקשר מסוים. וברור שהאומר אותו איננו בריון הצמא לדם ילדות. השופט סולברג שוכח שלא גדלנו במעבדה, על אוויר צח ומים מזוקקים. ששפת הרחוב שגורה על פינו. שההעצמה הגסה השלילית היא חלק מתרבות הדיבור כאן, לעתים, בהפוך על הפוך, כמחווה של ידידות. מי כמונו, הצופים הסבירים, מיטיבים לדעת כי מאחורי כל גס רוח מסתתר אדם בעל לב זהב. וכל איום מהסוג שהושמע על-ידי המפקד אינו בהכרח ליטרלי, אלא מטפורי, מוגזם לצורך העצמה. פרדוקס? אכן. החיים מחוץ לבית-המשפט מלאים בכאלה.
ברוח ביקורתית אפשר לומר שעל קצין בצה"ל להקפיד באופן קיצוני על הפרדה בין הוראותיו ברשת הקשר לבין קשקושיו בשיחת רעים בפינת האוכל. וכי במשפט כזה יש חוסר אחריות מהותי, ושמא קטלני, מפני שתמיד עלול להימצא האידיוט שייקח את הדברים כפשוטם. אבל מבחינת ההקשר, השופט סולברג יכול להיות רגוע. כולנו, אנשים סבירים, קלטנו את הטון והסגנון.
כן, זה משפט שצריך לצטט בהבלטה בסיפור העיתונאי. כן, כי זה מעניין, כי זה מקומם, כי זה מלמד אותנו משהו על העולם. כן, כי צריך לתת לצופה הסביר להתרשם בינו לבינו אם זה סתם הומור שחור או חלילה הוראה לביצוע. אילנה דיין צריכה לקחת את המשפט הזה כאילו נאמר ברצינות תהומית ולטפל בו כך. אסור להיות סלחנים למשפטים כאלה, בלי קשר לאפשרות שאלה שאמרו אותם אנשים מסורים ונחמדים.
13. לזכר קורא העיתון הרגיל
השופט סולברג הוא איש המערכת. העיתונות נתפסת בעיניו ככזו שצריכה לשקף את המערכת, ואולי אף להרכין ראש בפניה. השופט אינו מצליח להחניק כעס כבוש על העיתונות בשל היותה ישות עצמאית המייצרת רעש וצלצולים, שטויות ודברי הבל, לצד הגות ודברי טעם. לא בכדי בחר השופט להביא בפסיקתו קטע ממשפט "חברת החשמל נגד עיתון 'הארץ'", שנכתב אמנם לפני שנים רבות, אבל דומה שכבר אז היה מתנשא ומנותק מן הציבור:
74 [...] "יש לזכור שקורא העיתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק, אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים; אם נוצר רושם מסוים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה" (חברת החשמל לישראל נגד הוצאת עיתון "הארץ", 1978)
גם אז, ובוודאי היום, העיתונות, שנואה או אהובה, היא לב לבה של כיכר השוק הציבורי. פטפטנית, רכלנית, מעצימה, מגמדת – ובעיקר חופשית וחקרנית. שום ניסיון לתעלה לתבניות שהשופט סולברג מועיד לה לא יצלח.
כשאנו מדברים על עיתונות, אנו מדברים עדיין על העיתונות הקלאסית, המוסדית, בעלת משנה מקצועית סדורה – וזו עצמה הולכת ומצטמצמת מפני עיתונות הרשת, המגלגלת עצמה מאליה.
הציבור, וזו אינה השערה, כי אם קביעה, יודע לפרש את המציאות גם בלי עזרתם של שופטים. הציבור יכול לעכל מידע בלתי טהור ולהפריד כרצונו את העיקר מהטפל. הציבור מדבר, מתווכח, דן בנושאים שעל סדר היום. לא רק ברשת, גם בבית, במשרד, בחדר הכושר, במונית ובכל מקום. הציבור למד שלא להסתמך על מקור אחד, אפילו אם זו אילנה דיין.
הציבור אינו יכול לחכות עד שטחנות הצדק יגמרו לטחון. הוא רוצה סיפור עכשיו. מגיע לו סיפור עכשיו. כשתחקיר יסתיים ומשפט יתנהל ופסיקה תינתן, יגיעו החדשות הטריות לאוזניו של הציבור.
הדיון הציבורי שונה בעליל מן הדיון המשפטי. גם אדם שיוצא זכאי מהליך משפטי יכול להישפט על ידי הציבור – ולהפך.
העניין הציבורי והעניין לציבור גם הם מושגים שהתיישנו במהירות. היום יש לציבור עניין בכל. גם אם אין זה לתועלתו הישירה וגם אם אין זה קשור במישרין בחיי הציבור. סתם, כי זה מעניין. סתם כי בא לו לדעת מה קורה.
העיתונות המוסדית, שבה עוסק השופט סולברג, משתנה במהירות – ודומה שהוא אינו מודע אפילו למעט מהיקפו העצום והמהפכני של השינוי. לשיטתו, תבוא גאולה לעולם כשאילנה דיין תקריא את כתב הכניעה שלה באחד משידורי "עובדה" הבאים. אבל הטקסט הזה יהיה כתב הכניעה של העיתונות המוסדית, הישנה והטובה.
נקווה שמה שיבוא אחריה לא יהיה יותר גרוע.