להביט בשמש

ב"ישראל היום" כותב הפרשן הבכיר אמנון לורד שמאז בחירות 2013 ישנו קשר סמוי בין נפתלי בנט, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וגדעון סער כדי להפיל את נתניהו. יש גם הוכחה: סער וגלעד ארדן היו אחראים אז לקמפיין הכושל של הליכוד (רגע, אבל הם ניצחו, לא? שקט אל תפריעו).

כרגיל אצל לורד, העלילה מתפתלת ומעמיקה, כי הרי זה הכל מדינת העומק חביבי: "מלכתחילה, ב-2012, כשהודיע שייכנס לפוליטיקה, הכוונה של נוני מוזס, הלל קוברינסקי ואנשי הממסד הבטחוני שליוו אותו והדריכו את לפיד היתה שהוא זה שיפיל את נתניהו וישים קץ לסיוט הזה של 'מדינה יהודית', ומדיניות בטחונית וכלכלית עצמאית המנוגדת לקו המפלגתי השליט במדינת העומק הישראלית". בהמשך מבאר לורד שהוא מתכוון ל"דיפ סטייט", אם אתם במקרה לא דוברי עברית.

אפשר ללגלג עד מחר על הפובליציסטיקה הסהרורית של לורד וללעוג להיסחפות שלו אחרי תיאוריות קונספירציה, אבל מאחורי הנאיביות מכמירת הלב מסתתרת (בעומק התמונה!) טיפשות של ממש. לורד מסתכל היישר אל השמש ואינו רואה דבר.

הפוליטיקה הישראלית, כמו כל פוליטיקה, אכן מתנהלת בכמה רבדים, חלקם סמויים יותר וחלקם גלויים פחות. הפוליטיקה הישראלית אכן אינה תחומה לגבולות הכנסת, אלא פרושה על שדה שבו נמצאים לצד הפוליטיקאים, לפעמים מעליהם, בעלי הון ואילי תקשורת. מאחורי מתווה הקווים שהפוליטיקאים מותחים על המגרש, המשרטטים את מפת האידיאולוגיות והאג'נדות, יש אכן מתווה נוסף, שונה לגמרי.

לורד רואה את כל זה, כותב על זה, ומצליח להחמיץ זאת לחלוטין. נקודת העיוורון שלו היא, כמובן, נתניהו. זו השמש שלו. המגוחך הוא שלתפקיד הפוליטיקאי היחיד שלא מקיים את משוואת ההון-שלטון-עיתון, שתוכו כברו, הוא בוחר אדם שעבורו לשקר זה כמו לנשום. מי שהמוניטין הגדולים ביותר שלו הוא כאשף פוליטי, כלומר אלוף ברמייה ואחיזת עיניים.

אם לורד היה לוקח את יסודות התיאוריה שלו ומיישם אותה על המציאות הפוליטית בעיניים פקוחות, ולא מסונוורות מהערצת נתניהו, הוא היה יכול לתרום תרומה אמיתית לקוראיו ולספק מפת דרכים למלחמת הכנופיות שהיא הפוליטיקה הישראלית. כמובן שאז היה נאלץ למצוא בימה אחרת להגיגיו. אי-אפשר לכתוב על מלחמת הכנופיות בביטאון של אחת מהן.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נושא דברים במסיבת עיתונאים. הכנסת, 21.4.2021 (יונתן זינדל)

לורד, בתמימותו, לפחות כותב על המציאות המדומה של הפוליטיקה הישראלית. הפרשנים האחרים, מתוחכמים ומשופשפים פי כמה, רוקמים אותה כל העת. הגליצ'ים במטריקס, בהתאם לרמת החייטות הנמוכה של העיתונות הישראלית, גלויים לעין. גם היום הפרשנים חולקים, דרך נס, את אותן תובנות, אות לריכוזיות הבלתי נסבלת בקרב הפוליטיקאים והמאכערים שמאכילים אותם.

כך למשל אצל כל החשודים המיידים ניתן לקרוא השבת שלפיד התבגר, בניסוחים כמעט זהים. או למשל: בנט, שימו לב, מעוניין להרכיב ממשלה במהירות. המסר הזה חוזר שוב ושוב אצל פרשני השבת. ואנחנו לתומנו חשבנו שעכשיו משקיבל את המנדט דווקא יעדיף לנסוע לבורה-בורה ולהתחיל עם מלצריות.

"כדי לחסוך לעצמו עוד לחצים, בנט היה רוצה הסכם עד מוצאי שבת", נכתב בהפניה לטור של נחום ברנע על שער "ידיעות אחרונות". מיד מתחת לזה, בהפניה לטור של סימה קדמון, נכתב ש"אם לפיד לא יקים ממשלה מהר, הוא ייתקל בכל הקשיים האפשריים" . בנט ולפיד "חותרים להשלים את המשא-ומתן הקואליציוני מהר ככל האפשר", כותב יוסי ורטר בפתח טורו ב"הארץ".

התגייסות של פרשנים שמאלנים? ב"מקור ראשון" מבליטים כבר בכותרת הראשית את החוכמה הטריוואלית שלפיה בנט יזדרז בהקמת ממשלה חדשה. הסיבה: הוא "משוכנע שראש הממשלה דוחף לבחירות" (עטרה גרמן). זאת בניגוד לתרחיש אחר: נתניהו ובנט מעוניינים לשבת באפס מעשה. טוב שיש פרשנים פוליטיים.

נחום ברנע כתב פעם שהקוראים סבורים שהפרשנות נופלת לפרשנים מהעצים, ואינם מבינים שמדובר במלאכת מחשבת של רקימת קשרים עם מקורות יודעי דבר. נדמה לי שהעילה היתה "תיק 2000" ושיטות העבודה של מו"ל "ידיעות אחרונות", שנחשפו לפתע לציבור במלוא כיעורן. ברנע רצה להסביר שאין מנוס ממערכות יחסים מסובכים עם בכירי השלטון (כאילו נוני מוזס היה עיתונאי שביקש לכרות דיל עם נתניהו כדי לקבל סקופים).

זה נכון שהרצון ל"סקופים" מסביר חלק מהשחיתות וחוסר המקצועיות של העיתונות הישראלית, אבל הוא אחראי לחלק הפחות משמעותי ממנה. איזה סקופים חילק ליברמן ליוסי ורטר או נחום ברנע, שבמהלך השנים כתבו עליו כל חירוף אפשרי והיום מריצים אותו למשרד האוצר? "אביגדור ליברמן, המיועד לאוצר, הוא איש ימין כלכלי אמיתי. כזה שנתניהו שכח איך להיות, מרוב שלמונים לכל קבוצת לחץ, מהדתיים והחרדים ועד הצבא", קובע ורטר.

אצל ברנע זה ראיון שלם, התופס את רוב הטור השבועי. בקטע נפלא בראיון, ברנע מרים לליברמן להנחתה ומאפשר לו לקבור את הכדור עמוק כל-כך בגרונו שפלא שהצליח להמשיך ולשאול עוד שאלה. ברנע שואל את ליברמן מדוע, בעצם, שבר את הברית ארוכת השנים שלו עם נתניהו והביא לשיתוק המערכת הפוליטית במשך שנתיים? כלומר, ברנע לא שואל ככה. הוא שואל "מה עשה לך נתניהו, למה חשוב לך כל-כך להעיף אותו?". התשובה הנהדרת של ליברמן, שגם קישון לא היה מצליח לכתוב, היא: הוא לא נתן לי לחסל את הנייה.

נו טוב, פרשנים שמאלנים מתגייסים להכשיר ממשלת שמאל. נו באמת, ליברמן זה שמאל?

הנה תמונת המראה ב"ישראל היום": "ההצהרות של ראשי ימינה לחוד – והמציאות לחוד" היא הכותרת המסורבלת בעמוד הפותח של העיתון. יהודה שלזינגר מונה את הפרות הבטחות הבחירות של אנשי ימינה, ומפסיק רגע לפני שהוא מתחיל למנות את רשימת הפרות ההבטחות של נתניהו. מה לעשות, נגמר המקום.

לעומתו, בעמוד 3, תופס אריאל כהנא עמדה הפוכה לגמרי, כלומר אותה עמדה בדיוק, במאמר שנושא את הכותרת "עם השותפים החדשים של בנט, כבר עדיף בחירות". "השותפים החדשים" הם מנסור עבאס ורע"מ כמובן. אבל רגע, לא היה זה נתניהו שרק לפני רגע פעל בכל כוחו להקמת ממשלה עם השותפים החדשים? טוב מה אתם רוצים, על העיתון שילמתם?

כדי לגוון, בעמוד 5 מתפרסמת עוד ידיעה של שלזינגר, הפעם תחת הכותרת "גוש נתניהו לבנט: עוד לא מאוחר להתעשת". רגע, זו עדיין אותה עמדה. אוקיי. עמוד 7. אחד, יעקב ברדוגו, כותב מאמר. הכותרת: "אנשי ימינה, הוכיחו כי לבכם נמצא בצד הנכון". הצד של נתניהו כמובן.

נו, אז פרשנים ימנים מתגייסים למען ממשלת ימין. נו באמת, נתניהו זה ימין?

עוד פרק, מספר 23,456, במלחמות הכנופיות של ההון-שלטון-עיתון הישראלי, שנכתב על-ידי החיילים בשדה העיתונות. אחדים מהם מודעים לתפקידם; אחרים, כמו לורד, לא.

הגיגי הרבנים

הכותרות של "מעריב" ו"מקור ראשון" מתכתבות זו עם זו: "הגיע הזמן לדון בהמשך הדרך", נכתב ב"מעריב" לצד תמונה של נתניהו ומתחת לכותרת הגג "ניצני מרד בליכוד?". "נתניהו: 'אני לא הולך לשום מקום'", מודיעה בפשטות הכותרת הראשית של "מקור ראשון". אגב, האמירה של נתניהו כן מופיעה בסוף הכותרת המשנה לראשית של "מעריב". הסיבה שבגינה נאלץ להכריז אותה אינה מופיעה בכותרות של "מקור ראשון" או בידיעה עצמה (עטרה גרמן).

בתוך קונטרס החדשות, במקום הטור השבועי הרגיל, מנפק חגי סגל טור שבו הוא קובע שבחירות חמישיות יסתיימו דווקא בניצחון השמאל, וכי בגוש הימין שגו מי שעמדו על עקרונותיהם וסיכלו הקמת ממשלת מיעוט. הלקוח הממשי היחיד להאשמותיו הוא כמובן יו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ'.

הרב צבי טאו. ירושלים, 22.8.2017 (צילום: יונתן זינדל)

עוד ב"מקור ראשון": מישהו, ב"מקור ראשון" לא מגלים מי, שם כסף כדי להדפיס מודעת חצי עמוד נגד האפשרות שבנט ילך עם לפיד, ועמוד שלם למכתב של הרב צבי טאו, מנהיג מפלגת הגזענים והמיזוגנים נעם, שמכשיר הסתמכות על "שאינם יהודים" להקמת ממשלה. כנראה התכוונו להזמין את המודעה בשבוע שעבר אבל השתמשו בשעונים פוסט-מודרניים.

אגב, ברנע מזכיר בטורו את המנשר של טאו: לדבריו, המפד"ל נוסדה כמפלגה שלא נסמכת על רבנים, והחלה לחקות את המפלגות החרדיות רק בסוף שנות התשעים. "באו בנט וסמוטריץ', כל אחד ומניעיו, והחזירו את המפד"ל ליושנה. בנט מתעלם מרבנים, סמוטריץ' משחק בהם. כשהביאו לו מכתב מהרב טאו, שמכשיר, בדרך מפותלת, ממשלה שנשענת על הרשימה האסלאמית, הוא הביא את הרב דרוקמן שיאמר ההפך. למרבה האירוניה, היחידה שמתרשמת מהגיגי הרבנים היא איילת שקד החילונית".

אסון מירון

חדשות. "אנשי מח"ש סבורים: מפקד מחוז צפון צריך להיחקר כחשוד", מדווח ג'וש בריינר על שער "הארץ". חיים לוינסון בכותרת הסמוכה: "את השביל שבו נמחצו למוות 45 בני אדם בהר מירון פרצו אנשי חסידות תולדות אהרון בניגוד לחוק, כדי שגברים לא ייאלצו להיתקל בנשים. איש לא עצר בעדם".

"מנדלבליט: המשטרה ומח"ש יחקרו במקביל את אסון מירון", מדווח אלון חכמון ב"מעריב". "ישראל היום": נמצא הטלפון של אחד הנספים, ועליו הסרטון האחרון שצילם. "הסרטון המלא באתר".

זירת האסון במירון, שלושה ימים לאחר התרחשותו (צילום: דוד כהן)

לקחים. "אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש" היא כותרת כתבת השער של מוסף "שישבת" של "ישראל היום". "אחרי האסון הכבד במירון, מתחילים להישמע קולות חרדיים שקוראים לבדק בית יסודי בחברה החרדית". הנה לדוגמה: "לא שאלתי שאלות קשות, לא ניהלתי שידור עיתונאי", כותב ב"מקור ראשון" שדרן הרדיו החרדי אבי מימרן על שידור שערך לטובת הטלוויזיה במעגל סגור ששידרה במסכי ענק לקהל במירון. "לנגד עיני עמדו האלפים שצופים עתה במסכים ושצריך היה להעסיק אותם כדי לעצור את נהירתם למעלה".

מימרן מתאר כיצד עודד התפארויות של פוליטיקאים ועסקנים על כך שמהאירוע הוסרו מגבלות הקורונה, ובהמשך מספר כיצד שידר כי "בוצע הליך זיהוי מהיר, הודעה נמסרה למשפחות", למרות שידע שמדובר בהודעה שקרית, כדי "להרגיע חצי מיליון איש דואגים".

האתר במירון, ממשיך מימרן, הוא כמו כפר בדואי (ב"מקור ראשון" עדיין מותר לכתוב כך). מי שחזק שולט. "עמותות, הקדשות, ארגונים, בעלי אינטרסים, גופי ממשל – כל אלה נאבקים זה בזה והתוצאה היא תשתיות לקויות, קרוונים ופחונים בכל פינה, דרכים מסוכנות. הכתובת זעקה במשך שנים מהקיר, ואנחנו, אנשי התקשורת החרדית, לא עשינו דבר". מימרן קורא גם להקים ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה. אבל, הוא מוסיף, "שלא תערוף ראשים".

סימנייה

"ביידן רוצה לחסן את העולם. בדרך לשם הוא יצטרך להכניע את חברות התרופות", נכתב בהפניה לכתבה של נתנאל שלומוביץ בשער "הארץ". "נציגת הסחר הפדרלי קתרין טאי, המכהנת כחברת קבינט, פרסמה אתמול הודעה דרמטית ותקדימית על שינוי עמדת הממשל. 'אנחנו מאמינים בהגנה על זכות הקניין, אבל כדי לסיים את המגפה העולמית דרוש פטור מההגנות על חיסונים', אמרה".

הזיה

במדור הדעות של "הארץ" ממשיכים לפרסם טורים של נחמיה שטרסלר. צריך להמשיך?

נו טוב, אם כבר. שטרסלר כותב שיוקר הפירות והירקות נובע מהמכסים על סחורה מיובאת, וכי אם יורידו את המכסים המחירים יירדו וגם החקלאים המקומיים ירוויחו יותר. איך זה? "הם יתייעלו ויעברו לגידולים כדאיים יותר עם תמורה גבוהה יותר". בקיצור, בעולמו של שטרסלר אנשים הם תמיד עצלנים דיליטנטים שהתמריץ היחיד שהם מכירים הוא דינרוס ("דרייב הרווח" הוא המונח האקדמי ששטרסלר המציא). מעניין מאיפה הוא מכיר התנהלות כזו.

ואיך אנחנו יודעים שיוקר המחיה הוא בגלל החקלאים החמדנים ולא בגלל רשתות השיווק? משום שרשתות השיווק "לא יכולות" לגבות מחירים מופרזים כי יש תחרות. ולא רק החקלאים: אשמה גם הממשלה, הרגולציה והביורוקרטיה. לא אשמים: התאגידים. כדי לקנח בחיוך, שטרסלר קורא לאמץ "גישה חדשה" של "כלכלת שוק ותחרות חופשית".

הלו, "הארץ", מכל תחומי העניין שבעולם, למה אתם בוחרים להמשיך ולהעסיק כתב בשיקגו, ועוד כזה שמדווח אלינו משנות השבעים?

ענייני תקשורת

מקום לאופטימיות. "תקלה נפלה תחת ידינו במדור 'נמסר בתגובה' של ביני אשכנזי בשבוע שעבר", נכתב ב"מקור ראשון", "באינפוגרפיקה הנלווית שגינו בסדרי גודל בשיעור העצים הנכרתים בישראל, שאינו עומד כמובן על 5.9 אחוזים אלא על 0.0059 אחוזים בלבד. אנחנו מתנצלים על הטעות".

יעקב ברדוגו (צילום: יונתן זינדל)

עיתונות מאוזנת. יוסי ורטר כותב ב"הארץ" כי אחד השליחים של נתניהו למשא-ומתן הקואליציוני הוא יעקב ברדוגו, המאכער שיונק כיום את כוחו מעמדת הפרשן הפוליטי של גלי-צה"ל. לדברי ורטר, ברדוגו נשלח לבנט ושקד במצוות נתניהו. עוד כותב ורטר כי מי שהיטו את דעתו של עמיחי שיקלי, ח"כ ימינה שהודיע שלא יחבור לממשלת אחדות, הם אנשי התקשורת ינון מגל ושמעון ריקלין.

"כשבנימין נתניהו רוצה להצטדק על הפשעים שלו נגד התקשורת והעיתונות הישראלית, הוא מפלבל תמיד במבט צדקני וזועק שכל שרצה הוא פלורליזם, ייצוג נרחב יותר ל'עמישראל'", כותב ורטר. "מהחינמון שעשה לו תעמולה בעלות של מיליארדים, ועד החבר'ה הנ"ל, אנחנו מבינים בדיוק איך הוא ראה את תפקידה של התקשורת — עוד נשק בארסנל שלו, לטובת מלחמותיו הרעילות. עוד אידיוטים שימושיים שהוא מפעיל, ויזנח כשכבר לא יחפוץ בהם".

רהביליטיציה. ב"מעריב" מתפרסמת רשימה של לא פחות מתשע הפניות לטורי דעה על "אסון מירון". בראש הרשימה מתנוססת ההפניה לטורו של אהוד אולמרט, מי שנשא בתפקידים הציבוריים הבכירים ביותר בישראל ומעל באמון הציבור שבחר בו בעבור בצע כסף. לאלי עזור, מו"ל "מעריב", ולדורון כהן וגולן בר-יוסף, העורכים הראשיים, זה לא מפריע.

20 אלף דולר. ב"מוסף הארץ", ניר גונטז' מרים טלפון לשלמה שמיר, כתב "מעריב" בוושינגטון, ומסתבר שגם חתנו של ראש המוסד יוסי כהן.

רון קופמן (צילום: משה שי)

דוברמנים. לא רק לנתניהו יש עיתונאים, ב"מעריב" נמשכת הוונדטה נגד "דה-מרקר", שמעל דפיו נמתחת מדי פעם ביקורת על שיטות העבודה של המו"ל אלי עזור. היום מתפרסם עוד טור של רון קופמן נגד נתי טוקר, כתב "דה-מרקר", בשל טור פרשנות שכתב ב"דה-מרקר" ובו מתח ביקורת על עזור, הבוס של קופמן. השיטות אותן שיטות של כלבי התקיפה, מאלו של נוחי דנקנר ועד אלו של בנימין נתניהו, אם כי אי-אפשר לקחת מקופמן את שפת הביבים הייחודית, מין שילוב מוזר של מנחם תלמי חולה טורט עם מחולל סיסמאות צה"לי.

בעצם לא. אייל לוי מראיין ב"מעריב" את ארנון סגל, בנו של עורך "מקור ראשון" חגי סגל, לרגל הוצאת ספר שכתב על אובססיית הר הבית. בתגובה לאמירה "יש היום נציגות מכובדת לימין בתקשורת" אומר סגל: "היום לימין אין מה לבכות. אבל התקשורת הממוסדת הרבה פחות חשובה מבעבר. [...] היום ברשתות החברתיות, לכל אחד יש במה, ונכון, יש גם הרבה יותר ימין בעיתונות. רק שחלק ממה שנתניהו עושה, כדי להסיר מעצמו לחץ, זו אותה השלכה על התקשורת. זה באמת לא נכון". כנראה שארנון לא קרא את המסה של אבא על התקשורת הלפותה בצבת השמאלנות. אולי שיישבו וידברו איזו שבת.

כשירון לונדון לא התעצב. מדור הדעות של "הארץ" מקדיש שניים מחמשת המאמרים שלו לכך שירון לונדון לא התעצב מספיק בעקבות אסון מירון.

כתב חידה. אירינה נבזלין, הבת של האוליגרך המיליארדר ובעל מניות המיעוט ב"הארץ", הוציאה ספר, אבל דווקא בהוצאת "ידיעות" (ויש גם מודעת עמוד, לא פחות, המנוסחת ככתב חידה: שם הספר הוא "כוחה של זהות", ומתחת לשמו כתוב: "העוצמה לדעת מי אנחנו". הבנתם? לא ממש. אז יש גם הסברים: טוני בלייר וגארי קספרוב, לא פחות, ממליצים על הספר. מה יש להם לומר? ובכן, מלאכת מחשבת של כלום: "נדיר מאוד למצוא ספר שמעורר בך מחשבה ונושא תובנה אמיתית בנוגע לאופי האדם, שהוא גם קל ומהנה לקריאה" ו"המדריך האידיאלי להסתגלות וללמידה מבלי לזנוח את מה שמייחד אותנו". אם לבלייר ולקספרוב יימאס פעם מעבודת שתדלנות בינלאומית, תמיד יוכלו להתפרנס מכתיבת עוגיות מזל. בסך הכל, קמפיין שיווקי גרוע, במיוחד כשהלקוחות הפוטנציאליים לא יודעים מי הם).