עיתונאים וצלמי עיתונות המסקרים מלחמה או אסונות חווים פגיעה בריאותית - פיזית ונפשית - הנובעת מעבודתם התקשורתית המסוכנת. המפגש עם מקרי מוות עקב סיקור ממושך של מלחמות, טרור ושכול הוא טריגר לפיתוח הפרעה פוסט טראומטית בקרב רבים מהעיתונאים והצלמים. חלקם מדווחים על תסמינים הקשורים להפרעה זו.

כך עולה מעבודת תזה במסגרת אוניברסיטת אריאל שכתבה יהודית יחזקאלי, בהנחיית פרופ' אזי לב-און. יחזקאלי עבדה במשך שנים רבות ככתבת "ידיעות אחרונות" וקול-ישראל, הירבתה לסקר ענייני פלילים וגם את פרשת ילדי תימן, ראיינה עיתונאים וצלמי עיתונות שסיקרו במשך עשרות שנים, במהלך עבודתם העיתונאית, אירועים קשים רבים.

העיתונאים וצלמי העיתונות מתארים לציבור את הזוועה קרוב לזמן אמת. זו דרישת המערכת ששולחת אותם לשם, מתוך אמונה שזהו רצון הציבור. העיתונאים והצלמים סופגים את אשר קורה בשטח, ממצים זאת לסוג אינפורמציה אותה אפשר להעביר לציבור בלי לעבור את כללי האתיקה אך בלי להסתיר את האמת. ועדיין, השפעת החשיפה לאירועים הקשים על המסקרים, נחקרה אך מעט.

עיתונאים מספרים

"פעם אחת לפנות ערב, במסגרת מילוי תפקידי, קרה שבכיתי", סיפר ליחזקאלי דוד רגב, כיום נציב פניות הציבור ברשות השניה, על התקופה בה עבד ככתב ב"ידיעות אחרונות", "אתה הולך למשפחות נפגעות בשכונת גילה. מה לעשות, מגיעים לפני שהן מקבלות  את ההודעה המרה. ילד בן 7 חוזר הביתה, התיק על הגב, שמח, ואתה יודע שעוד מעט יהרסו חייו. אתה יודע שתיכף יגיעו הצעקות ואני אומר, לא יכול לראות את זה. הייתי בהלוויות של משפחות, ומה לא. זה הכי שבר אותי. ההתפרקות שלי היא לבד. לא ליד המשפחה. מנסה לחשוב מה יקרה, איך הילדים ישרדו. זה נורא, בעיקר כשאתה מתקדם בתפקיד, הזמן מכרסם מאוד. אני אומר, מתי שהוא אצטרך לפרנס פסיכולוג...".

יובל קרני, "ידיעות אחרונות": "בשיא האינתיפאדה בגלל שאתה חווה טרור מקרוב, אז כל רעש מקפיץ אותך. יום אחד העיתון שלח אותי לחופשה באמסטרדם. להתאוורר. ישבתי במסעדה לאכול ארוחת ערב. בשולחן לידי נפל מזלג על הרצפה, רעש כמו פיגוע. קפצתי מהכיסא, וזה היה בסך הכל בגלל מזלג שנפל. זה היה מוזר גם לי, מי עושה פה פיגועים. ובכל זאת חוויתי שניות ארוכות של פחד מרעש שהזכיר לי פיצוץ...".

צלם העיתונות הוותיק נתי שוחט, בעל סוכנות הצילום "פלאש90", מספר על תחושת פחד עמומה אך תמידית שמייצרת דריכות גבוהה. "אני יכול להגיד שזה די מודחק, אבל כשעובר אוטובוס יש לי הרהור כזה, אולי יתפוצץ...".

כתב המשטרה איציק סבן, לשעבר ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" וכיום ב"ישראל היום", היה שותף להכנת כתבות רבות על שכול, במלחמות ובאירועי טרור, אך האירוע שסיקר בספטמבר 2004 השאירו פצוע גופנית ונפשית. סבן סיקר פיגוע במוצב צה"ל ליד התנחלות מורג ברצועה. מחבלים חדרו למוצב והרגו בפתחו שלושה חיילים. לאחר הפיגוע סבן הגיע למסיבת עיתונאים במוצב. במהלך מסיבת העיתונאים התרומם מחבל ממקום מסתור וירה ירייה אחת, לפני שאחד החיילים הרגו. סבן נפגע ועצם הירך ברגלו התרסקה.

סבן חולץ לבית החולים סורוקה, שם נותח ואושפז למשך חצי שנה. מהאירוע הוא זוכר את הצרחות האיומות שצרח כדי שיבואו לחלצו. ברגע הראשון העיתונאים שסביבו חשבו שמדובר בהומור שחור, אך משראו שהוא עומד לאבד את הכרתו הבינו שנפגע.

סבן חזר לפעילות עיתונאית ואף השתתף בסיקור מלחמת לבנון השנייה. הוא מספר היום שמאז אותו אירוע חבלני "משהו התרסק בתוכי, בנפשי", אולי גם משום שאביו נהרג במהלך מלחמת ששת הימים. סבן מעולם לא סיפר את סיפורו האישי, גם לא למשפחות שכולות אותן ביקר במסגרת תפקידו.

מגיעים ראשונים, אבל אחרונים בתור

עיתונאים וצלמי עיתונות מגיעים לזירות אסון יחד עם שוטרים, כבאים ופרמדיקים, לעיתים אף לפניהם. על פי יחזקאלי, העיתונאים וצלמי העיתונות נחשפים למראות הקשים בדומה לשאר בעלי התפקידים בזירת האסון, אולם בניגוד אליהם הם אינם רצויים שם ומתקבלים לרוב בעוינות.

כתבים ישראלים המסקרים זירות אסון בחו"ל או ברשות הפלסטינית נצרכים להתמודדות נוספת, עם העובדה שזהותם הישראלית עלולה לסכן את ביטחונם, כפי שמעידים במחקר איתי אנגל, "עובדה", שהירבה לסקר אזורי לחימה באזורים עוינים לישראל וחנן שלאין, בעבר כתב "מעריב", שזוכר את הפחד העצום שחווה כשפגש פלשתינים בחברון, בעקבות הטבח במערת המכפלה ב-1994.

הטראומה שחווים עיתונאים וצלמים המסקרים אסונות דומה לזאת שחווים צוותי חירום בשטח, אך בשונה מיתר אנשי התגובה הראשונה, העיתונאים והצלמים אינם מקבלים תמיכה ממוסדת בעקבות הטראומות שספגו. הם אינם נחשבים כמי שנשלחו לתת עזרה במסגרת תפקידם כאנשי ההצלה החשים לזירת הפיגוע, אלא כמסקרים ולרוב כמפריעים בזירה.

בעוד שצוותי החילוץ והעזרה הראשונה, כמו שוטרים, לוחמי אש, עובדים סוציאליים ופרמדיקים מקבלים עזרה ויעוץ בימים שלאחר החשיפה לאירועים טראומתיים, העיתונאים והצלמים כבר נשלחים למשימה הבאה ולסיקור האייטם החדשותי הבא, לרוב ללא כל עזרה ויעוץ הולמים למצבם הנפשי.

קודם כל בן אדם

מהממצאים של יחזקאלי עולה שרוב העיתונאים והצלמים המסקרים אסונות, מלחמות, טרור ושכול בישראל, תופסים את עצמם כאנשי מקצוע המחויבים לאמת ולאתיקה העיתונאית, אולם הם רואים את עצמם לא פחות כמחויבים למדינתם. אצל חלקם הפטריוטיות אף קודמת למקצוענות.

על אף הקשיים והדילמות האתיות במסגרת התפקיד, ניכרת אצל המרואיינים גם אהבה למקצוע, האהבה לבני אדם והצורך להיות באירועים חשובים ומאתגרים ולסקרם. עוד עולה כי תחושת שליחות זו מהווה במידה מסוימת מעין הגנה נפשית מפני שחיקה מול המאורעות הרבים הקשים שחוו.

האם עיתונאי הנמצא בזירת אסון או פיגוע המוני חייב להסיר מעצמו את כובע העיתונאי ולמהר להשתתף בפעולות הסיוע לנפגעים? רון בן ישי, כיום הפרשן לענייני ביטחון של ynet ומי שסיקר מלחמות רבות, משיב על כך ליחזקאלי באופן חד-משמעי. עיתונאי בזירת אסון הוא "קודם כל בן אדם, וכשיש אדם בסכנה, זו חובה ראשונה לטפל בו".

בן-ישי מספר על מקרה שאירע בשנת 1974, מיד לאחר הפלישה הטורקית לקפריסין, עת נשלח על ידי רשות השידור לניקוסיה. "התמקמנו במלון לדרה פאלס שבכניסה לרובע הטורקי. על הגג נלחמו יוונים בטורקים. עליתי לצלם את הקרבות והופ! על ידי חוטף חייל יווני כדור. בדיוק באותו רפלקס פבלובי לקחתי את הבחור שעל הגג, זחלתי והורדתי אותו ללובי של המלון. זה לא עמד בכלל בסימן שאלה. אתה קודם כל בן אדם וחיי אדם קדושים. אני קודם כל בן אנוש ורק אחר כך עיתונאי. זה לא סותר אחד את השני".

המחקר מדגים כיצד חוויות שעברו עיתונאים במסגרת סיקור מלחמה, טרור ושכול, נצרבו בזיכרונם וחדרו עמוק לתודעתם. אך על שאלה אחת, מתבקשת, המחקר מסתפק באמירה אגבית – כיצד משפיעים טרור ואסונות על אופן הסיקור של הכתבים שנכחו באירועים אלה?

הכתבים לא נשאלו על כך, אך המחברת מפנה את הקורא למחקר של ד"ר אלנה ניומן מ-2005, שעסק בעבודתם של עיתונאים וצלמים המסקרים טרור ושכול בארה"ב. לפי אותו מחקר, לכל עדות למוות ולפציעה יש מחיר נפשי קשה ההולך וגדל עם ריבוי החשיפה למראות הקשים. ואולם, מוסיפה יחזקאלי בלי לפרט, לא ניתן לראות זאת באופן בולט בסיקור עצמו אצל כתבי המלחמות שלנו בארץ ובעולם.