בסוף החודש יקפלו מטות המפלגות את השלטים, משרדי הפרסום יגנזו את התשדירים, היח"צנים יתייקו את הזמרירים, מומחי ההסברה יפטרו את כותבי הבלוגים והטוקבקים, והאסטרטגים יניחו מאחור את הסקרים. המסך יירד על מערכת הבחירות שאמורה היתה לקרוע את המדינה בוויכוח נוקב על עתיד אחיזתה בגדה המערבית, אך בפועל דמתה לסדרה תיעודית מפוהקת.

החיים האמיתיים סיפקו חומרים דרמטיים מאין כמותם לחיזיון שנגול כאן בחודשים האחרונים: ראש הממשלה שיזם את ההתנתקות מרצועת עזה נקלע למצוקה פוליטית שאילצה אותו להכריז על הקדמת הבחירות. כדי להציל את שלטונו ולהבטיח את הצלחת מהלכו המדיני ההיסטורי, הוא פרש ממפלגתו והקים מפלגה חדשה. המהלך חולל זעזוע פוליטי רבתי שהביא לשידוד מערכות מפלגתי חסר תקדים. כאילו לא די בכך, נחתה על ראש הממשלה פורענות בריאותית אנושה שהוציאה אותו משורת הנפשות הפועלות בזירה הציבורית, בנו נדון למאסר על חלקו הפלילי בסלילת דרכו של אביו להנהגת המדינה, מנהיגה של מפלגת האופוזיציה הראשית נטש אותה והתחבר למפלגה היריבה, את מקומו תפס טוען־לכתר אלמוני יחסית, מפלגת השלטון התכווצה לממדים של מפלגה בינונית ומטה, בשוליים הימניים התגבש גוש פוליטי משמעותי עם מנהיג כריזמטי, בעוד שבשוליים משמאל עלה מנהיג חיוור.

מה עשתה העיתונות עם ההתרחשויות המסעירות האלו? היא התייחסה אליהן כמו אל אולימפיאדת החורף: התבוננה עליהן בריחוק, צייתה לכללי המשחק שהכתיבו האמרגנים, תיארה אותן בשפה של מדורי הספורט, ובעיקר חתרה להפיק מהן רווחים.

מערכת הבחירות, שאמורה היתה להכריע בוויכוח ההיסטורי המשסע את המדינה כמעט ארבעים שנה – כיצד לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני – התגלגלה בכלי התקשורת הישראליים לעוד מופע ריאליטי־טיווי מנוכר שיש בו קצת מהחיים הממשיים, הרבה בימוי והעמדת פנים, קצת תיעוד והרבה בידור, ובעיקר הזדמנות נוספת להגדיל את הרייטינג ולשפר את הרווחים.

התקשורת והעיתונות מדווחות על מערכת הבחירות במונחים של תחרות: המתמודדים מתויגים בקטגוריות של "מנצחים" ו"מפסידים", כל יום מביא איתו רשימת הישגים וכשלונות חדשה, הסקרים משווים למערכה הפוליטית המתנהלת אופי של חיזיון הישגי הנמדד כל שעה, מפלגות ומנהיגיהן מוצגים בתוך תבניות לשוניות הלקוחות ממדורי הרכילות ("אין" ו"אאוט"), לציבור הבוחרים לא נועד מעמד של שותפים בהתרחשות אלא של שופטים, אם לא של צופים בלבד.

נכון שהמערכה עצמה מייצרת את סוג ההתייחסות הזה. זירת הבחירות נשלטת באופן מוחלט על־ידי יועצי תקשורת, פרסומאים ואסטרטגים פוליטיים שהם בעלי מקצוע טכנוקרטים, המביאים לשדה המערכה נוסחאות ושיטות פעולה הלקוחות מעולם השיווק. כתוצאה מכך נמוגים התכנים, המהות, הסוגיות שעליהם אמורה מערכת הבחירות להיסוב. מתסכל לראות עד כמה העיתונות והתקשורת מתמסרות לכללי המשחק האלה. זה אולי אינו מפתיע בעידן שבו העיתונות הולכת ומאבדת את צלמה ונהפכת מכלב שמירה לחיית מחמד.

בסוף החודש תתבונן העיתונות לאחור ותיווכח שלא מילאה את תפקידה: היא לא העלתה על שולחן הדיונים את הסוגיה העיקרית העומדת להכרעה בבחירות; היא לא הציקה למפלגות בדרישה לתת תשובות רציניות וכנות לבעיות הניצבות בפתח; היא לא לקחה על עצמה את התפקיד הנועד לה – להנהיג את הדיון המתבקש על דמות המדינה ועתידה בהקשר לגורל השטחים. אלא שספק אם חשבון הנפש הזה ייעשה ב־29 במרץ. קרוב לוודאי שהעיתונות כלל לא תרגיש בהחמצתה ובוודאי לא תודה במחדלה. היא תפנה לפרויקט השיווקי הבא.

גיליון 61, מרץ 2006