המטפורה היא מנגנון לשוני בסיסי הממלא תפקיד מרכזי בעיצוב תפיסות, שכנוע, למידה והיסקים. מעבר לשימוש רטורי מודע במטפורות, הלשון היומיומית  גדושה  במטפורות שגורות, "שחוקות",  המחלחלות ונטמעות בשיח באופן טבעי ולא מורגש. השימוש במטפורות כאלה אינו מכוון ואינו מודע, ודווקא לכן הן מהוות סמן חברתי וחושפות ערכים מוטמעים באקלים התרבותי בזמן נתון.

לא פלא אפוא שמטפורות כאלה רווחות בשיח הפוליטי וממלאות תפקיד מרכזי בשיח הבחירות הנוכחי. לא מפתיע גם שהבולטות ביניהן מעוגנות היטב באקלים הקפיטליסטי והפוסטמודרני: המכירות והפיננסים,  זירת המשחק והספורט, שדה המופע והבידור.

אלה מטפורות רווחות בשיח הישראלי, אבל בנסיבות של קמפיין בחירות כל זה מוצג על השולחן וכללי המשחק ברורים: המפלגות הן סחורה ששיווק אפקטיבי יהפוך אותה ל"מותג מנצח", הימור על "מוצרים שיש להעלות את הביקוש למניותיהן בבורסת הקולות". קמפיין מנצח הוא כזה שמשקר בצורה הכי מוצלחת.

מערכת הבחירות היא מגרש ספורט שמתרחשת בו תחרות בין "נבחרות", על "ליהוק" ועל "רכש". זהו מופע אלים אך מבדר המתואר במונחים של זירת אגרוף, "מלחמת שוורים", "נינג'ה ישראל". ולקינוח, הח"כית החדשה בסיעת הליכוד,  אורלי לוי אבוקסיס, היא  "הזוכה הבלתי מעורערת בתחרות המתעמלת האופורטוניסטית הגמישה ביותר, נסיכת הציניות לדורותיה, אלופת הכחש והצביעות" (יוסי ורטר, "הארץ", 5.2).

התקשורת שאמורה לספק ניתוח ביקורתי משתפת פעולה עם הקמפיינר הפוליטי, הנחת היסוד של כל השותפים היא שאין חשיבות לכללים אתיים, לתכנים ולעובדות

ההתמודדות בין המחנות היא מופע שבו הפוליטיקה היא בידור והפוליטיקאים הם שחקנים מיומנים בהצגה מתוזמרת. במוצהר  אין כאן שום קשר בין הדימוי השיווקי לממשות: המסכות מורדות והזרקורים חושפים נורמות שכבר התמסדו בהיסח הדעת, והמשותפות לפוליטיקאים המשווקים את מרכולתם, ולתקשורת החותרת ל"מינוף" רווחים.

הנקודה שברצוני להדגיש היא שמתקיים כאן שיתוף פעולה לרוב לא מודע בין הבמאי (הקמפיינר) המשרת את מטרות "בעלי המניות", לבין התקשורת האמורה לסקר את המשחק ולספק ניתוח ביקורתי שלו. בהכללה אפשר לומר שהנחת היסוד של כל השותפים היא שאין חשיבות לכללים אתיים, לתכנים ולעובדות. מה שקובע הוא אם הגול המובטח אכן מילא את תפקידו כ"שובר שוויון" וכמכריע את תוצאות הבחירות או את הרייטינג של האייטם התקשורתי.

הנחה זו משתקפת יותר מכל מסיקור מערכת הבחירות כמופע בידורי המועלה בפני קהל צופים ומספק להם מלאי של מתח ואדרנלין, הזדהות ופורקן. אין ספק שכזהו אקט ההצגה הגדול של סדרת מופעי הקורונה שהציג ראש הממשלה בשנה האחרונה, בשידור חי, עם מחיאות כפיים, ז'סטות, מסכה והכל. ביבי בתפקיד האהוב עליו של אבי האומה, מי שהושיע את אזרחי ישראל משואת המגפה, מתחרה מצליח בתחרות "מי ינצח בקורונה". הגדיל לעשות במופע החיסונים, שבו הנחיל לישראל פרס ראשון! ולכן ייקרא שמו "מבצע חזרה לחיים".

אך גם הסיקור התקשורתי של המופעים מטמיע את תפיסת המשחק הפוליטי כבידור, כריאליטי המעמיד פני מציאות (אפילו הקורונה מתוארת כ"פרומו. בסרט המלא ישראל תקרוס", דן בן דוד, "הארץ", 5.2). העמדת הפנים לא רק שאינה מוסווית אלא שבה טמון העניין הגדול.

סדרת מערכות הבחירות שידענו לאחרונה מוצגת בריחוק ספק משועשע ספק נואש, כ"דרמה פוליטית" שיש בה "עונות", פרקים, גיבורים ודמויות משנה, קונפליקטים ודילמות אתיות, ממש כמו בסדרות הפופולריות בערוצי הטלוויזיה ובנטפליקס, בתוספת כתבי אשמה ומגפה עולמית; וכמו בצפייה בסדרות הללו, גם כאן לא ממש משנה מה בדיוק קרה: אילו מפלגות התמודדו, מי עמד בראשן (מי זוכר את אבי גבאי וכחלון), מה זה משנה שבנט לא עבר את אחוז החסימה ואילו כחול לבן קיבלה את אותו מספר מנדטים כמו הליכוד? ומה בעצם הניע את גלגלי הדרמה, האם המתח בין חילונים לחרדים? או אולי המתח הבין עדתי? האם הכיבוש הוא אם כל חטאת או אולי בכלל הנכבה? או שמא נתניהו עצמו - דמותו ואישיותו - הוא הגנסיס, סיבת כל הסיבות?

לא ממש חשוב. הסוקרים והפרשנים מזכים את המופע הפוליטי בנקודות כאשר הוא מעניין, מותח ומפתיע, מתוך הנחה מובנת מאליה שאין בו שום תוכן או התאמה למציאות. הכל לגיטימי.

רה"מ בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

ומי הוא מלך מופעי הקסמים אם לא ביבי? אלא שבשלב הנוכחי הדימוי הספק ביקורתי ספק מעריץ של ביבי כקוסם, הולך ומתעצם: כבר לא מדובר רק במיומנות, ערמומיות, מניפולטיביות ותחכום אסטרטגי, אלא בדימוי מיתולוגי של דמות אומניפוטנטית (מי אם לא הוא חולל את הקורונה)?

אם יצליח לו הטריק האחרון - שליפת שפני הערבים מהכובע, "יהיה זה כאילו צפינו בקוסם מנסר אשה לשניים ומחבר אותה בחזרה. לאף אחד בקהל לא יהיה אכפת שמדובר בערבים, שאמורים לשנוא אותם ולחשוש מפניהם. העיקר שהקסם הצליח, ואיש לא הצליח לפענח מה סוד הקסם. כל הרגשות שמעשיו מעוררים, הם שהופכים אותו ל'אגדה' ועוזרים לו למכור כרטיסים למופע הבא" (קרולינה לנדסמן, "הארץ", 15.1).

סיקור מערכת הבחירות במונחים של משחק ובידור משקף יותר מכל את שוויון הערך בין הממשי לווירטואלי, בין הדימוי למציאות בזירה הפוליטית. כבר מזמן איננו מנסים לבחון  אם מה שמוכרים לנו הוא אמת או עסקת חבילה בנייר אריזה ורוד. בלית בררה אנחנו צורכים את זה ואת זה יותר כמופע מאשר כגורם הקובע את עתידנו.

ד"ר חנה הרציג היא חוקרת ומבקרת ספרות