אם עץ נופל ביער כשאין מי ששומע, האם הוא משמיע קול? נדמה שהתרגיל המחשבתי הזה יכול לתאר את מצבו האלקטורלי של ירון זליכה, ויחסי הגומלין שלו עם התקשורת בישראל.
זליכה קנה את מעמדו הציבורי כחשב כללי נמרץ ולוחם בשחיתות תחת שר האוצר נתניהו, ואחר כך בספריו ובהופעותיו התקשורתיות, ובמיוחד כאחד הכוכבים של הדוקו הסופר-פופולרי "מגש הכסף". זליכה היה יכול להתמודד כמועמד ריאלי באחת המפלגות הקיימות, אך בחר לרוץ לבדו והקים את "המפלגה הכלכלית החדשה". יש לו, ללא ספק, את השחצנות הדרושה, אך גם הסבר: רק כך יהיה חופשי מהמבנים הקיימים כדי להעביר את תוכניותיו הרפורמיסטיות.
אלא שבשביל להיבחר צריך לעבור את אחוז החסימה, ובשביל לעבור את אחוז החסימה - וכאן אנחנו מגיעים לעץ הנופל בדד ביער - לא מספיק שיהיו די אנשים המעוניינים לבחור בך, צריך שיהיו די אנשים שגם מעוניינים לבחור בך וגם סבורים שאתה מסוגל לעבור את אחוז החסימה.
מה זליכה בעצם מתבכיין? הרי הוא בחר להתמודד לבדו ולהעמיד סימן שאלה גדול על עצם היכולת שלו להיבחר. מה הוא מתלונן שמדברים איתו דבר ראשון על אחוז החסימה?
על הרקע הזה התלונן השבוע זליכה: "התראיינתי הבוקר לגלי צה"ל, לקרן מרציאנו ולאודי סגל, לא תופתעו לשמוע שהשאלה הראשונה היתה על אחוז החסימה. גם אני לא הופתעתי. בעולם שבו הטלוויזיה היא עוד תוכנית ריאליטי, אלה תמיד אותן השאלות. הבחירות בעוד חודש שלם, ובמקום לעסוק היום בתוכניות הכלכליות, הם עסוקים רק בקרבות בוץ".
שווה להתעכב רגע על התלונה של זליכה. לכאורה: מה הוא בעצם מתבכיין? הרי הוא בחר (ביהירותו או לא, תבחרו בעצמכם), להתמודד לבדו ולהעמיד סימן שאלה גדול על עצם היכולת שלו להיבחר. מה הוא מתלונן שמדברים איתו דבר ראשון על אחוז החסימה?
אבל הסנטימנט הזה, שבוודאי עולה אצל כל מי שנחשף לתלונות של זליכה, ושעיתונאים כמו מרציאנו בוודאי ישמחו לאמץ, אינו נכון. למעשה, העובדה שזוהי, אני מנחש, התגובה האינסטינקטיבית שלנו לתלונות כמו של זליכה, מעידה על ההצלחה הכבירה של כלי התקשורת לטמטם אותנו.
העיתונאים המסקרים את המערכת הפוליטית הרגילו אותנו להתבונן בה אך ורק דרך המשקפיים הסדוקות והשרוטות של המירוץ הפרסונלי ("מירוץ סוסים" בעגה האקדמית, או "תוכנית ריאליטי" כמו שאומר זליכה). כשחמושים במשקפיים כאלה ומתבוננים על דמויות פוליטיות כמו זליכה, השאלה הראשונה העולה לראש קשורה כמובן למירוץ, ומכאן - לאחוז החסימה.
ממילא, גורלו של זליכה, ושל כל מועמד רפורמיסטי אחר - נחרץ. מדוע? כי אם התקשורת קושרת מעל ראשך ענן של ספק באשר ליכולתך לעבור את אחוז החסימה - אין כמעט סיכוי שתעבור את אחוז החסימה, גם אם יש בפועל מספיק אנשים שמעוניינים לבחור בך. זה עד כדי כך פשוט. ועד כדי כך לא הוגן.
אבל מה יקרה אם נסיר את משקפי המירוץ? אם נסתכל על זליכה לא כעל שחקן על המגרש או מתמודד בריאליטי, אלא כעל אדם המציע את עצמו להנהגה פוליטית? או אז, כל השאלות הקשורות לסיכויי הזכייה יידחקו למקום השני, ולמקום הראשון יעלו שאלות מהותיות, למשל: מהן תכונותיו של אותו אדם, מהן תוכניותיו, במה אלו ואלו שונות מאלו של מועמדים אחרים?
והרי זוהי בדיוק התלונה של זליכה: במקום לשאול אותי על התוכנית הכלכלית שלי, שואלים אותי על אחוז החסימה. כאמור, למרות האינסטינקנט שקורא לנו לתייג את האמירה הזו כהתבכיינות מפסידנית, אני סבור שהיא חושפת משהו אמיתי ואפל על המציאות שלנו, והדרך הנכלולית והמסוכנת בה מעצבים אותה העיתונאים שלנו.
מלחמת הכנופיות
כי כמו שכותב היום זליכה בפוסט נוסף: "אם זה היה נגמר בתקשורת, ניחא, אבל העסק חמור הרבה יותר. הכוחות שקובעים לקרן מרציאנו, אמנון אברמוביץ' ואחרים את גבולות הגזרה, הם אותם אלה שהעסיקו את יאיר לפיד בערוץ 2 וב'ידיעות אחרונות' וכעת דוחפים אותו לראשות הממשלה. והם בדיוק אותם אלה שהעסיקו את גדעון סער כעיתונאי בחדשות 2. הם לא רק הכתיבו ליאיר לפיד מה לומר כמנחה אולפן שישי. הם גם כיוונו במה הוא יעסוק כשר האוצר".
הפוסט של ירון זליכה על התקשורת, 27.2.21
וכמו כל הדברים הנכונים, גם זה אינו קשור לקו המשווה של השיח הפוליטי הישראלי: כן ביבי או לא ביבי. ההזנייה הזו של הסיקור הפוליטי גדולה הרבה יותר מנתניהו או מכל מערכת של כלי תקשורת מסוים, וההשפעה שלה על המערכת הפוליטית גדולה יותר משל כל עיתונאי או פוליטיקאי.
"כחשב כללי בשנת 2003, בנימין נתניהו תמך בי בהחלטתי לחלט ערבויות לאליעזר פישמן, לנוחי דנקנר, לאחים עופר ולאחים בורוביץ'", כותב זליכה, "גם יאיר לפיד יכול היה לעשות את זה. בינתיים לצערי גם נתניהו השתנה. אחרי שלא התקבל למועדון הזה - של אולמרט, לפיד, סער, אקירוב, דנקנר, תשובה, ורטהיים, אברמוביץ', מוזס, משפחת שרון ועוד הרבה מאד כאלה שאתם לא מכירים - הוא החליט להקים מועדון משל עצמו. לצערנו, זה מועדון מושחת ונהנתני ומכוער לא פחות".
אז האם אני ממליץ להצביע לזליכה? מה זה חשוב מה אני חושב? חשוב מה אתם חושבים. על זליכה והמפלגה הכלכלית החדשה, או על כל מועמד אחר ומפלגה אחרת. אבל לא על סיכויי ההיבחרות שלהם, אלא על מה שהם מציעים לכם אחרי יום הבוחר, ועל מה שהצליחו לקיים עד אליו. במציאות מתוקנת, זה בדיוק מה שקרן מרציאנו וכל העיתונאים האחרים היו מדווחים עליו מבוקר ועד ערב. בריאליטי של התקשורת בישראל 2021, זה לא עובר את אחוז החסימה.