ככל שהזמן עובר, חסרונו של משה נגבי לא מתעמעם אלא דווקא מתחזק. כמשפטן, משה נגבי התאפיין בכך שלהבדיל מרוב המשפטנים הוא ראה במשפט אמצעי. אמצעי לעשיית צדק. משום כך, השאלה שעניינה את משה לא היתה מה הדין אומר, או מה הפירוש הקונבנציונלי של הדין, אלא מה הדין צריך לומר כדי שיהיה צודק ואיך צריך לפרש את הדין כדי להגיע לתוצאה צודקת.
זה ראוי להבלטה משום שמקצוע המשפטים מלמד את רוב האנשים שעוסקים בו להיות מכשירי שרצים. המשפט הוא דיסציפלינה שנותנת כלים נהדרים להיות מכשיר שרצים ורוב המשפטנים עוסקים בזה רוב חייהם המקצועיים. הנשיא המנוח של בית המשפט העליון מאיר שמגר אמר פעם שהסכנה הכי גדולה שאורבת למשפטן זה להפוך להיות ליצן חצר. אני חושב שנגבי היה הניגוד הגמור של זה.
נגבי גם הבין שמשפטים היא קטגוריה שצריך למלא אותה בתוכן. כלומר, צריך תחום ידע נוסף מעבר למשפטים. תחום הידע שבו משה בחר היה תקשורת והוא שילב נהדר משפט ותקשורת. היה לו גם היתרון הגדול שהתיאוריות שהוא פיתח על תחום התקשורת עברו במסננת החשובה, בכור ההיתוך, של פרקטיקה והתנסות אישית רבת שנים ומגוונת במקצוע התקשורת.
מאפיין נוסף של נגבי היתה הראייה שלו למרחוק. אני זוכר שכבר בשנת 1971 הוא התחיל לעורר ספקות לגבי העובדה שאנחנו מחזיקים אנשים אחרים תחת מגף הכיבוש. במבט של היום זה נראה עניין של מה בכך, כולם מבינים היום את הבעייתיות של זה. אבל כששמעתי את הדברים מפיו בשנת 1971 הם לא היו לי מובנים מאליהם.
עוד מאפיין, שהוא בעיני אולי החשוב מכל, זה אומץ הלב האזרחי. זו תכונה מאוד נדירה, ומשה ניחן בתכונה הזאת בכמויות גדולות מאוד
הוא ראה דברים למרחוק גם במאמר הראשון שכתב לכתב עת מקצועי, "משפטים'", שבו עסק בזכות העמידה. באותה תקופה אם העותר לבית המשפט הגבוה לצדק לא יכול היה להראות שאינטרס אישי שלו נפגע, היו מגלגלים אותו מהמדרגות של בג"ץ. עורך דין תל-אביבי "נודניק" בשם יהודה רסלר הגיש עתירות לבג"ץ בנושא אי הגיוס של בחורי הישיבה וכל פעם גלגלו אותו מהמדרגות בטענה שהוא לא יכול להראות איך הוא נפגע כתוצאה מכך שלא מגייסים בחורי ישיבה.
זה הביא את משה נגבי לכתוב רשימה שבה טען בזכות ההרחבה של זכות העמידה, מתוך עמדה לפיה בית המשפט לא צריך לדרוש שתהיה פגיעה באינטרס אישי של העותר, ועליו להידרש לעתירות המעוררות שאלות עקרוניות חשובות. זה נראה לי ממש נבואי. הרבה שנים אחרי זה באמת זכות העמידה התרחבה, אבל כשזכות העמידה התרחבה זה היה כבר כשהמספרים של הלא מתגייסים בחברה החרדית נעשו גדולים מאוד, כמעט אסטרונומיים. נוצר מצב שהחברה התרגלה לכך שהם לא משרתים בצבא, באופן שכמעט לא ניתן היום להחזיר את הגלגל אחורנית.
אני לעתים קרובות חושב איך היינו נראים אם התפיסה של נגבי על זכות העמידה היתה מתקבלת לא עשרים או שלושים שנה אחר כך אלא סמוך לאחר שהדברים שלו נכתבו.
סגולה מיוחדת של נגבי הייתה ההשתחררות שלו ממה שמאפיין משפטנים רבים – התחמקות מעמדה חד-משמעית, מאחורי מצד אחד ומצד שני. נגבי השכיל לראות את הצדדים השונים של סוגיות שונות, אבל בזכות הראייה המעמיקה והנוקבת שלו, הוא הגיע, לא אחת, לשורות תחתונות ברורות וחדות, לא מתחמקות, לא מתיפיפות. הוא קרא לדברים בשמם.
עוד מאפיין אחד שאני רוצה לעמוד עליו, שהוא בעיני אולי החשוב מכל, זה אומץ הלב האזרחי שלו. אומץ לב אזרחי זו תכונה שונה מאומץ לב צבאי, ואין שום קורלציה ביניהן. אנשים שהם גיבורי מלחמה והיו מוכנים לחרף נפשם למות באומץ בלתי רגיל בתנאי קרב, מתגלים לעיתים כשפנים כשהם נדרשים להפגין אומץ לב פוליטי או אזרחי. זו תכונה מאוד נדירה, ומשה ניחן בתכונה הזאת בכמויות גדולות מאוד.
אמת בתקופת בחירות
מכאן אבקש לעבור לנושא המסגרת של ההתכנסות שלנו לזכרו של משה נגבי: אמת וספינים בתקופת בחירות.
אכן לתקשורת יש תפקיד חשוב ממעלה ראשונה דווקא בתקופת בחירות, כי בתקופת בחירות התחושה הכללית היא שמותר לעשות הכל כדי לנצח. הכל זה גם לשקר או לסובב את האמת, להציג דברים כאילו הם אמת בשעה שהם שקר. פוליטיקאים, בעזרת היועצים השונים שלהם, עושים שימוש מרבי באמצעי הזה. יש, לכן, לתקשורת תפקיד חשוב מאוד: לחשוף את השקרים, לחשוף את אי האמיתות, לחשוף את האמיתות החלקיות, לדאוג להכניס את הדברים להקשר הנכון. לדוגמה, אם משווים את ישראל למדינות אחרות בהקשר ההצלחה הפנומנלית שלנו בטיפול בקורונה, להשוות למדינות שאליהן שההשוואה באמת רלוונטית.
האתגר בתקופת הבחירות הוא לעשות את זה מהר, ובאופן יעיל. לפעמים זה לא קל, ומותר גם לבוא ולהגיד: "בדקנו, אנחנו לא יכולים לקבוע באופן חד משמעי שהדבר הזה הוא שקרי אבל אנחנו כן יכולים לקבוע שהדבר הזה הוא מפוקפק, מסופק, לא מוכח, לא ברור, ושיש עליו סימן שאלה גדול". לגיטימי לומר גם את הדבר הזה אם הבדיקה לא מביאה לתוצאה חד-משמעית.
בחירות הן גם תקופת שיא של הכפשות, השמצות, הסתה גזענית ודה-לגיטימציה. התפקיד של התקשורת בהקשר זה הוא להיות שומר סף נגד הזיהום של השיח הציבורי
התקשורת חייבת להיות מגויסת למען האמת. צריך להיפרד, לשם כך, מהתפיסה הפוסט-מודרנית שאין אמת, והכל זה זוויות ראייה סובייקטיביות שדרכן אנחנו רואים את העולם. בוודאי שיש אמת כשמדובר בעובדות פרטיקולריות. ככל שעוברים מעובדות פרטיקולריות לנרטיבים גדולים, אפשר לחשוב שאותו מצבור של עובדות יכול להניב נרטיבים שונים, אבל כשמדובר בעובדות מסוימות, ספציפיות - יש אמת ויש אי אמת ויש חצי אמת, והתפקיד של התקשורת הוא להיות על משמר האמת.
דבר נוסף שמתרחש לקראת הבחירות ויקרה גם לקראת הבחירות המתרגשות עלינו, הוא שנראה נשף מסכות. הדבר שהכי מושך את העין לקראת הבחירות הבאות זו המסכה של הליברל. אין כמעט מפלגה שלא הניפה את דגל הליברליות לקראת הבחירות הקרובות. "אני ליברל", אומרים מנהיגי המפלגות. "אני בעד מצע ליברלי". אני חושב שתפקידה של התקשורת לבדוק האם מי שמדבר בשם הליברליזם הוא אכן ליברל. האם הרקורד שלו, האם המצע שלו, הוא אכן מצע ליברלי או שאנשים נושאים את השם ליברל לשווא כדי להטעות את ציבור הבוחרים.
משימה אחרת, קריטית, היא להוציא מהמפלגות השונות את המצע שלהם לקראת הבחירות. פוליטיקאים מנוסים יודעים שהכי טוב לא להתחייב לשום דבר, לא לומר שום דבר, להתחמק. להשתמש בניסוחים שהם לא שטרות לפרעון, אלא שהם ההפך, שהם לא כלום. התפקיד של התקשורת הוא לא לאפשר את הדבר הזה. לדרוש ולקבל תשובות מפורשות ומפורטות לשאלות ברורות ונוקבות. להתעקש על זה; וכאשר לא מקבלים תשובה, לחשוף ולגנות את מי שמתחמק מלהשיב.
בחירות הן גם תקופת שיא של הכפשות, השמצות, הסתה גזענית ודה-לגיטימציה. התפקיד של התקשורת בהקשר זה הוא להיות שומר סף נגד הזיהום של השיח הציבורי. צריך לחשוף את המזהמים ולהוקיע אותם. אסור להשלים עם הסגת הנורמות התרבותיות שלנו עד לשפל המדרגה. אסור לעמוד מנגד נוכח מי שהופכים הכל לזבל. בהיבט הזה יש לתקשורת תפקיד מכריע. כמה חבל שנגבי לא נמצא איתנו כדי להיות אחד האנשים שנושאים ברמה את התפקיד החשוב של התקשורת גם בתקופת הבחירות.
המאמר שלעיל מבוסס על דברים שנשא פרופ' קרמניצר בכנס "מספין לעובדות – על תפקידה של התקשורת בתקופת הבחירות" שערכו מכון זולת ודמוקרטTV במלאות שלוש שנים למותו של משה נגבי