גם במאפיה

שעת אחר-הצהריים, בית "ידיעות אחרונות", ישיבת המערכת של דסק החדשות. בפרצוף חמוץ מודיע עורך העיתון, נטע ליבנה, כי היום בעמ' 17 יש "מוכרחון נוני". להכניס כמו שזה. כל האחרים מחמיצים פנים בעקבותיו, אבל שותקים. אחר-כך יחליפו ביניהם בדיחות שחורות על המצב העגום שאליו נקלעו העיתונאים של "ידיעות אחרונות" בחודשים האחרונים בעקבות הסיקור המגויס של משפטו של נוני מוזס. יש כאלה שבאירוניה עצמית מרחיקים לכת ואומרים: "כן, גם במאפיה היו אנשים שאמרו, 'אני רק ממלא פקודות'".

הפִסקה שלעיל מועתקת, כמעט מלה במלה, מפסקת הפתיחה לכתבה מאת ענת באלינט שפורסמה במגזין "העין השביעית" החודש לפני עשרים שנה. באותם ימים, המשפט הפלילי שהסעיר את עולם התקשורת היה משפטו של עופר נמרודי, ואווירת הנכאים שררה במערכת "מעריב". מעיון בגיליון "ידיעות אחרונות" הבוקר נראה כי העיתון ועיתונאיו עדיין לא הידרדרו למצב שבו היה שרוי "מעריב" של נמרודי בינואר 2000. אבל הם בדרך.

השבוע, בבית-המשפט המחוזי בירושלים, מוזס היה כמעט נוכח נפקד. מלבד לאשר בעל פה את כפירתו באישומים נגדו לא אמר מלה. גם באות-כוחו שתקו לאורך כל הדיון. את האתגרים לפרקליטות הציבו סנגוריהם של ראש הממשלה נתניהו ובני הזוג שאול ואיריס אלוביץ'. הם טענו, ביניהם הוחלפו פתקים, בעוד שמוזס ועורכות-דינו נותרו בשקט בחלק האחורי של האולם.

המצב הזה לא צפוי להשתנות בקרוב. גם אם יעלה העד הראשון לדוכן לפני מועד הבחירות לכנסת, יהיה זה אילן ישועה, עד המפתח ב"תיק 4000". בקשה לעדות מוקדמת, אם תוגש, תתייחס ככל הנראה לארנון מילצ'ן, עד מפתח ב"תיק 1000"  ובעל נגיעה שולית יחסית ל"תיק 2000". עד שיתחיל מצעד העדים בפרשה שבה מואשם מוזס בשוחד צפוי לחלוף זמן רב.

אבל היום הזה יגיע. לדוכן העדים יעלו עיתונאים מקבוצת "ידיעות אחרונות" וייחקרו על האופן שבו העיתון היומי ואתר ynet משתמשים לרעה בכוחם, בהוראת המו"ל ולטובת האינטרסים העסקיים שלו. מוזס עצמו ייאלץ גם הוא להעיד ולהיחקר על התנהלותו העיתונאית, הפלילית. יום אחר יום אחר יום. האם יושרם המקצועי של עיתונאי "ידיעות אחרונות" יעמוד באתגר? הסיקור שהם מעניקים לשלבים הראשונים של המשפט בעיתון אינו מבשר טובות.

למחרת הדיון שנערך השבוע במשפט השוחד של המו"ל שלהם, רק מבקר הטלוויזיה של העיתון, עינב שיף, העז לכתוב אמירה עקרונית על האישום נגד הבוס ("ניסיון לרקום דיל מגונה ורקוב"). ברוב הידיעות החדשותיות ומאמרי הפרשנות המשפטיים שסיקרו את הדיון נמנעו הכותבים מלציין את הקשר בין מוזס לעיתון, מעשה הסתרה מגונה שהפך לנוהג מאז נעשה נטע ליבנה לעורך "ידיעות אחרונות". בן-דרור ימיני אמנם ציין את הקשר, אך עשה זאת בסוגריים, ומיד הוסיף שעדיף היה לא להגיש כלל כתב אישום בפרשה.

הבוקר המצב מחפיר עוד יותר.

נדב איל (צילום מסך מחדשות 13) ומו"ל "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי ארנון (נוני) מוזס עם פתיחת משפט השחיתות "תיק 2000" (צילום: עמית שאבי)

נדב איל פותח את מדורו החדש יחסית ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" בהתייחסות לדיון שנערך השבוע במשפט השוחד של ראש הממשלה נתניהו ובהתעלמות מהדיון שנערך השבוע במשפט השוחד של מו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס, אף שמדובר באותו דיון, באותו משפט. איל כותב במדורו על האופן שבו עשוי להשפיע משפט נתניהו על תוצאות הבחירות הקרובות לכנסת בלי לציין כלל שמלבד ראש הממשלה עומדים לדין באותו ההליך עוד שלושה נאשמים, אחד מהם המו"ל שלו.

מוזס, שעל-פי פרסום ב"גלובס" היה מעורב אישית בהבאת איל ל"ידיעות אחרונות", יכול להיות מרוצה. גם אם בחוזה של איל לא נכלל סעיף שאוסר עליו להתייחס באופן שלילי למו"ל הנאשם בשוחד, מתברר שאין בכך כל צורך. הרכש החדש של העיתון גוזר על עצמו צנזורה עצמית מחמירה ומספק למו"ל הנאשם, בתמורה לשכר נאה יש להניח, מנה גדושה של לגיטימציה ציבורית.

עמיתיו הבכירים ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע ועמית סגל, לא נכנסים כלל לשדה המוקשים האתי ומעדיפים להתעלם כליל מהדיון במשפט נתניהו ומוזס. בן-דרור ימיני, שנכח השבוע בבית-המשפט המחוזי בירושלים וחזה במו"ל שלו יושב שעות ארוכות על תקן נאשם בשוחד, מזכיר בטורו את ההשפעה האפשרית של משפט נתניהו על תוצאות הבחירות אך נמנע מלחזור ולציין שגם מוזס נאשם באותו המשפט. העובדה הפשוטה, שקוראי גליון יום שלישי זכו להיחשף אליה, מוסתרת מעיני הקוראים הרבים יותר של גליון יום שישי.

כשאלה הסטנדרטים המקצועיים שמתגלים בשלב המקדמי של המשפט, הישיבה העגומה בשעות אחר-הצהריים בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות", עם עוד הוראת מוכרחון מהמשפט של נוני, היא רק עניין של זמן. ההבדל היחיד שאפשר לצפות לו הוא שבמערכת "ידיעות אחרונות" הפרצוף של העורך הראשי לא יהיה כל-כך חמוץ.

עורך "מעריב" לפני עשרים שנה, יעקב ארז, מונה לתפקידו לפני פרוץ פרשת נמרודי. מי שערך בפועל את סיקור המשפט בעיתון באותם הימים ועמד בקשר ישיר עם משפחת נמרודי היה אמנון דנקנר, שעבד תחת ארז עד שהחליף אותו בתפקיד.

רון ירון, שערך את "ידיעות אחרונות" בשנים שלפני התפוצצות הפרשה, הוזז הצדה לאחר שפרשת השוחד של מוזס כבר החלה להתגבש לכדי כתב אישום בגין סרסור באינטגריטי המקצועי של עיתונאיו. מוזס הגיע למסקנה שאם ירון התאים לערוך את העיתון בתקופת המאבק ב"ישראל היום", הרי שליבנה הוא האיש המתאים להוביל את העיתון שלו בתקופה שבה הוא יעמוד לדין באשמת שוחד. אפשר לכתוב הרבה דברים רעים על מוזס, אבל ללהק הוא יודע.

עורך "ידיעות אחרונות", נטע ליבנה (צילום: אורן פרסיקו)

מלחמה לא עניינית

כיום, כשמוזס עומד לדין, הרוח הנושבת מ"ידיעות אחרונות" מגוננת על הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, אולי מתוך תקווה עוד לחלץ את המו"ל ממאסר ממושך. אולם בעבר, כשאהוד אולמרט היה ראש הממשלה, העיתון דווקא תקף ללא הרף את "כנופית שלטון החוק".

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מביא הבוקר חנן גרינווד ציטוטים נבחרים מפי שופטי עליון לשעבר, שמשתתפים בסדרה "שופטים בשר ודם" שיצר נפתלי גליקסברג, שתעלה בקרוב בכאן 11. הכתבה נפתחת בציטוט מפי הנשיאה לשעבר דורית ביניש, שנזכרת בשנת 2006 ואומרת: "היה עיתון שפעל במישרין נגד המינוי שלי לנשיאות העליון, וחיים רמון היה קשור איתו. היה קמפיין אדיר ב'ידיעות אחרונות', עם כותרות של פייק ניוז כל יום. כאילו צריכים לחתור לכך שרוח הציבור כולו, על כל מגזריו, תהיה נוחה מבית-המשפט. זו היתה מלחמה לא עניינית. היתה ברית בין רמון ופרופ' דניאל פרידמן לבין 'ידיעות אחרונות'".

אהוד אולמרט ושולה זקן בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 19.7.2011 (צילום: עומר מירון)

אולמרט, שבינתיים הואשם והורשע בשוחד, השתחרר מכלאו וכותב כיום ב"מעריב". הבוקר הוא מייחד את טורו למשפט נתניהו. הוא פותח בקביעה כי "לאורך כל השנים הארוכות והמייגעות מאז פתיחת החקירה לא אמרתי מלה על החשדות, האישומים והחלטות הפרקליטות. גם בשבוע זה לא אסטה מנוהגי. אין בדעתי להביע דעה, להעלות השערה, להמליץ על מסקנה כלשהי בכל מה שקשור לתיקי נתניהו".

עם זאת, ובלי קשר לחשדות, לאישומים ולהחלטות הפרקליטות, בהמשך הטור כותב אולמרט כי "בנימין נתניהו הוא פושע, נוכל ואדם חסר כל מעצורים". אולמרט ממשיך וכותב גם בגנות "אשתו ההזויה ובנו המופרע, החצוף והמקולקל יאיר".

היענות חריגה/סיקור חיובי

בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, לעג אתמול בטוויטר ל"ערוץ 7", אחרי שבאתר פורסם טור פרשנות מתוך העיתון "בשבע" תחת הכותרת "נותנים את הנשמה לבנט". "היענות חריגה/סיקור חיובי", כתב נתניהו הבן. "'ערוץ 7' כבר הפך לפארודיה". מחבר הטור, ניצן קידר, הגיב וכתב לו: "לא קראת, לא הבנת. ראית כותרת ואפילו לא טרחת לבדוק מה כתוב בפנים. כדאי שתנסה. היה חוסך לך ציוץ מביך".

גם בלי לנתח את הטור של קידר ואת האופן שבו "בשבע" מסקר את מפלגת ימינה אפשר לקבוע שהציוץ של נתניהו הבן מביך. כל שצריך הוא להביט הבוקר על גליון "ישראל היום".

הכותרת הראשית בשערי כל אחד מ-300 אלף גליונות החינם שהודפסו במהלך הלילה קוראת: "נתניהו מתחזק, השמאל לא מצליח להמריא". הכותרת הזו מתבססת על ממצאי סקר דעת קהל שנערך עבור העיתון, ובו קיבלה מפלגת הליכוד בראשות נתניהו 29 מנדטים, מנדט אחד יותר מאשר בסקר שנערך עבור העיתון לפני כשבועיים, עמוק בתוך הטעות הסטטיסטית וללא מגמה מתמשכת.

גם ב"מעריב" מפרסמים הבוקר ממצאי סקר, תחת הכותרת "לפיד מזנק ל-19, נתניהו יורד ל-28". אריק בנדר מדווח כי "הליכוד ממשיכה במגמת ההיחלשות, ובמקביל יש-עתיד ממשיכה להתחזק".

עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט (צילום: משה שי)

בשונה מ"ישראל היום", העובדה שהליכוד איבד מנדט אחד לעומת הסקר הקודם של העיתון אינה הופכת לכותרת הראשית של "מעריב". עוד הבדל בולט הוא שהטענה בדבר היחלשות הליכוד מוזכרת לא רק בכותרת הידיעה ב"מעריב" אלא גם בגוף הידיעה עצמה. ב"ישראל היום", לעומת זאת, אין בידיעה שחיבר מתי טוכפלד כל אזכור לכך שהליכוד עלה במנדט אחד. הכותרת הראשית "נתניהו מתחזק" הגיעה, כך נראה, הישר מהעורך הראשי בועז ביסמוט.

בטור הפוליטי של טוכפלד, המתפרסם במוסף "ישראל השבוע", מציין הפרשן כי נתניהו "ידע שיספוג ביקורת על מאמציו להכניס את נציג עוצמה-יהודית כדי להבטיח לעצמו קואליציה. וזה אכן קרה, שוב, כשהליכוד חתמה על הסכם עודפים עם מפלגתם של סמוטריץ' ובן-גביר". נתניהו אכן ספג ביקורת, בכל העיתונים, אבל לא בעיתון "ישראל היום". שם, למעשה, לא הוזכר כלל אתמול שהליכוד חתם על הסכם עודפים עם סמוטריץ' ובן-גביר, אפילו לא במדור הרכילות.

כתבת השער במוסף "שישבת" של העיתון היא ראיון שערכה עירית לינור עם הסופרת והפובליציסטית גלית דיסטל-אטבריאן, ששוריינה על-ידי נתניהו אישית במקום העשירי ברשימת הליכוד לכנסת. בראיון מתייחסת דיסטל-אטבריאן לנתניהו במלים "מנהיג שהוא דגול, שהוא כולו גדוּלה".

ובחזרה ל"ישראל השבוע". שם כותב אראל סג"ל כי "הרשעת נתניהו הפכה ליעד ולמטרה מערכתית שמקדשת את כל האמצעים. כולם. [...] היה כאן מסע דיג ותפירת תיקים. ניסיון להפליל ראש ממשלה נבחר. פוטש משפטי. משכך היה, נכון לזעוק שיש לבטל את כתב האישום כולו".

בליבת הפעילות הפוליטית

העימות שהתחולל השבוע בשידור חי בין אבישי בן-חיים לברוך קרא מחוץ לבית-המשפט המחוזי בירושלים זוכה לתגובות רבות בטורי סוף השבוע. בן כספית ב"מעריב", לדוגמה, ממחיש שהוא יודע לגדף יותר טוב מקרא ומכנה את בן-חיים "מסית מסוכן, תועמלן ציני וארסי", ש"מתיר את דמם ומוציא את דיבתם של משרתי ציבור, אנשי ציבור, אוכפי חוק וישראלים ישרים שעשו את עבודתם. הוא מעליל עליהם עלילות דם מטורללות, מסמן אותם ומחרף אותם, בחסות תיאוריה חברתית הזויה, שמטרתה היחידה היא להמשיך ולהכשיר את השרץ".

בהמשך מזכיר כספית את ראש הממשלה הקודם שהואשם בשוחד (וגם הורשע), שהיום כותב בעיתון לצדו, אהוד אולמרט. כספית, ראוי להזכיר, היה מתומכיו של אולמרט בעיתונות בשנים שבהן עמד לדין, ותקף לא אחת את הפרקליטות על העמדתו לדין. "איפה היה בן-חיים כשההגמוניה רדפה את אהוד אולמרט?", תוהה כספית, "מה הוא עשה כשהפרקליטות החליטה להעיד את משה טלנסקי עדות מוקדמת בהליך חסר תקדים, כשאחת הסיבות היתה 'חשש לחייו' של עד התביעה ראשי? בכמה הוא התעסק כשהיועמ"ש נציג ההגמוניה פתח לאולמרט איזה 200 תיקים פליליים בעקבות כל בדל תחקיר עיתונאי או רסיס ממצא של מבקר המדינה?".

אבישי בן-חיים (צילום: פלאש 90)

ב"גלובס" מציג גיל ברינגר תמונה מורכבת יותר. "התפיסה שפרשני משפט מסוגו של קרא מייצגים היא תפיסה מיושנת, שמעטים מאוד כיום עדיין מחזיקים בה", כותב ברינגר. "היא רואה בבית-המשפט מקום שפוסק אך ורק על-פי אמת משפטית-מקצועית, ומתעלמת מהיותו גם סוכן של ערכי שמאל מובהקים. כאלה שלא קונים שביתה בציבור, אבל בהחלט נפוצים בין שופטיו".

אך גם על בן-חיים יש לברינגר ביקורת. "התיאוריה שלו מאולצת ולא מתאימה למציאות הישראלית", הוא כותב. "משפט נתניהו אינו משפט המזרחיים, ישראל השנייה, הליכוד, או הימין. אבל משפט נתניהו הוא בהחלט, וכתבתי את זה ביום שנפתח, לא רק משפטו של נתניהו. משפט נתניהו הוא גם – ולמעשה לפני כל דבר אחר – משפטה של הפוליטיקה. היא שיושבת לצד נתניהו על כיסא הנאשמים, ואליה מכוונת הפרקליטות".

אשר להשוואה בין נתניהו לאולמרט, ברינגר טוען כי קיים הבדל ברור שכן "משפט נתניהו אינו נסוב על מעטפות כסף", אלא הוא "ניסיון נועז מאוד להגדיר תחומים המצויים בליבת הפעילות הפוליטית כשוחד. ככאלה שנדרשים בהם אישורים מראש מאת היועץ המשפטי".

ב"מקור ראשון" כותב עיתונאי חדשות 12 יאיר שרקי כי "בעוד בן-חיים משרטט את קו השבר בין תומכי נתניהו למתנגדיו בתפר שבין ישראל הראשונה לישראל השנייה, לטעמי הקו עובר קרוב לשם אבל בנקודה אחרת: בין המחנה האמוני לכל השאר".

לפי שרקי, "נתניהו ריכז סביבו את ברית המאמינים. החרדים, הדתיים והמסורתיים. זה המכנה המשותף של כל תומכיו, וזה ההסבר לכך שישראל-ביתנו, מפלגת העולים שמשתייכת עמוק לישראל השנייה אם לא השלישית, וגם לימין, היתה הראשונה לנטוש את הגוש המקורי שלה ולדרוש את הדחת נתניהו. זו גם הסיבה לכך שהציונות הדתית על אגפיה האליטיסטיים, שבן-חיים מייחס לה שאיפת זהוּת עם ישראל הראשונה, נשארה נאמנה לנתניהו, עד כדי כך שגם אחרי שבנט הושאר מחוץ לקואליציה הוא מסרב להצטרף לגוש רק-לא-ביבי, בניגוד לחבורת ליכודניקים ותיקים שהצטרפו למחנה סער ושלילת נתניהו".

התיאוריה של בן-חיים מוזכרת גם בראיון שערכה רוית הכט עם גדי טאוב, ורואה אור הבוקר במוסף "גלריה" של "הארץ".

יוסי ורטר (צילום: אורן פרסיקו)

"מה אתה חושב על דמויות עולות בימין כמו גדעון סער?", שואלת הכט, וטאוב משיב: "קודם כל, זה ש'הארץ', או חלקים בתוכו, מאמץ אותו בכזאת התלהבות, זה כבר אומר הכל. זה שיוסי ורטר ממליץ עליו... ודרך אגב, ורטר כתב – אני שפשפתי את העיניים – שהכוונה של גדעון סער היא להקים 'ליכוד ב' נקי מביביזם, שלטון ימני, ממלכתי, ליברלי במידה בטעם של פעם... בלי תופעות כאמסלם, רגב, אוחנה, זוהר, (שלמה) קרעי ומארק'. זה המקום שבו אבישי בן-חיים צודק. אנחנו חלוקים בזה שהאליטה היא זו שדוגלת בשבטים. והמזל שלנו הוא העלייה לישראל של עדות המזרח שלא איבדו את הצפון הלאומי, בזמן שהאליטות האשכנזיות הפכו לפוסט-לאומיות".

לדברים אלו מצורפת תגובה חריגה מאת עמיתה של הכט, פרשן "הארץ" ורטר, שמסר לעיתון: "מעולם לא 'המלצתי' להצביע לאף מפלגה, כולל לא לזו של גדעון סער. מצער ש'הארץ' נותן לטאוב, התגלמות המושג 'עובדות אלטרנטיביות', במה להפצת כזביו חסרי היסוד, כמו גם הדהודה של הסתה עדתית רעת רוח בכסות פסאודו אקדמית שנועדה לשרת רק פוליטיקאי אשכנזי ופריבילגי אחד".

קצת חדשות טובות

א. כתבת השער ב"מוסף הארץ" מוקדשת לתקווה החדשה במאבק במשבר האקלים: אילי הנפט ומנהיגי מדינות המפרץ הפרסי. הללו יפעלו לפיתוח אנרגיה מתחדשת, משום שאחרת יירדו מהונם וימצאו את עצמם חיים במקום שאינו מאפשר קיום אנושי. פרופ' דני רבינוביץ, שכותב על כך בספר חדש, משוחח עם לי ירון על הבעיה בהסתמכות על משטרים טוטליטריים והיגיון קפיטליסטי.

"יש מצבים שבהם דווקא היכולות של שליטים טוטליטריים, וחופש הפעולה שזה נותן להם, עשויות להפוך אותם לסוכנים שיעזרו גם בפרויקט הגלובלי שאנחנו רוצים לקדם, עם הבעייתיות הגדולה שיש לכך", הוא אומר לירון. "בעולם שבו השעון לא מתקתק לקראת התמוטטות, הגיוני היה קודם להפוך על פיה את החשיבה הכלכלית כך שהמודלים שבעזרתם הכלכלנים מחשבים את העולם ייקחו בחשבון גם את המערכת הטבעית, אבל אין לנו זמן לזה. לכן, אני מוכן באופן זמני להשתמש ביצרים הקפיטליסטיים בצורתם הבוטה ביותר כזרזים".

ב. "נראה כי המציאות הכלכלית העכשווית תייתר את הצורך להחזיר את מעמד העבדות", קובע הרב אליעזר מלמד במדורו הקבוע שב"בשבע".

דונלד מי?

"משפט טראמפ: הוצגו סרטונים דרמטיים של הפריצה לקפיטול", נכתב בכותרת ידיעה ב"מעריב". "התביעה חשפה תיעוד של המאבטחים והשוטרים ממלטים את סגן הנשיא מייק פנס ואת הסנאטור מיט רומני, שניות לפני שהפורצים יכלו בהם את זעמם".

"רגעי האימה בקונגרס: רומני ברח, פנס פונה", נכתב בכותרת ידיעה ב"ידיעות אחרונות". "הסנאטור הרפובליקני מיט רומני נראה מתקרב בשוגג להמון, אך נמלט אחרי ששוטר מזהיר אותו", נכתב בכותרת המשנה. "המתפרעים חיפשו את יו"ר בית הנבחרים וקראו: 'איפה ננסי?'".

"הדמוקרטים חשפו כיצד תומכי טראמפ קראו לתלות את פנס", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ".

הנשיא דונלד טראמפ מעניק את מדליית החירות למרים אדלסון. הבית הלבן, 16.11.2018 (צילום: איימי רוזטי, הבית הלבן)

ב"ישראל היום", שהמו"לית שלו, מרים אדלסון, קיבלה מטראמפ את אות הכבוד הגדול ביותר שיכול היה להעניק לה, לא מזכירים הבוקר את העדויות על הסכנה שהציב ההמון המוסת של טראמפ למחוקקים בקפיטול.

סימנייה

כדאי לקרוא את הרשימה שחיבר בני מוריס, הרואה אור במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", על עבודתו רחבת ההיקף של עמיתו אורי מילשטיין בתיאור מלחמת 1948. לקראת סוף הרשימה מעביר מעביר מוריס, בשפה עדינה, ביקורת על האופן שבו התחושות האישיות והאידיאולוגיה של מילשטיין השפיעו בשנים האחרונות על חלק ממסקנותיו ההיסטוריות. מי שמעדיף אובר-סטייטמנט כדאי שיקרא את הביקורת של אדם רז על ספרם של משה יגר ודבורה ברזילי-יגר "משבר 'אוגנדה' בציונות". שתי הרשימות, של מוריס ושל רז, מאלפות.

עושים לביתם

ב"מעריב" שוב מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים, בצמוד לטור הפרשנות הכלכלית של יהודה שרוני. ב"ישראל היום" שוב מתפרסם עמוד במימון פורום הדיור המוגן. ב"דה-מרקר" שוב רואה אור כפולת עמודים עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

בפתח השבועון החינמי "בשבע", שפונה לציונות הדתית והחרד"לית, מופיעות שתי כתבות מגזין מאת יוסף ארנפלד, האחת על מוזיקאי מוערך והאחרת על סוכנות ביטוח. במוסף "אתנחתא" של העיתון צצה עוד כפולה מאת ארנפלד, על בית חינוך בקדומים, וגם עמוד בחתימת מנהלת שיווק בחברה לייצור חומרי גלם לבנייה.

בעיתונות החרדית נדפסים עמודים שלמים המוקדשים לפרסום סמוי במימון קופות חולים.

ענייני תקשורת

גידי וייץ מדווח ב"הארץ" על מאזן האימה שנוצר בין ראש הממשלה נתניהו לעד התביעה ארנון מילצ'ן. "הוא יודע שיש לי עוד כדורים בקנה", מצטט וייץ מדברי מילצ'ן לאחד מידידיו, שביקש ממנו הסבר ליחס הרך שהוא מקבל מנתניהו.

בנימין נתניהו וארנון מילצ'ן, 2005 (צילום: פלאש 90)

בעמוד 4 של "גלובס" מסמן דני זקן את "סוכני הפייק ניוז" של המגזרים השונים בישראל. בעמוד 6 של העיתון כותב דרור פויר על רשמיו מביקור בקבוצת מתנגדי החיסונים בפייסבוק. כפולת העמודים 8–9 בעיתון מוקדשת לטור ביקורת התקשורת של גדעון דוקוב, שמייחד את המדור לשאלה האם התקשורת צריכה לתת במה למכחישי קורונה, ואם כן – כיצד?

בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מדווח אדיר ינקו על למעלה מעשר קבוצות פייסבוק, עם כ-16 אלף חברים, שמפיצות בעברית מידע כוזב על המגפה. במוסף "7 ימים" כותבים איתי אילנאי, גילית קוזבה וטל גלעדי על "האנשים המסוכנים מאחורי הפייק ניוז על החיסונים".

בעמוד 8 של "מעריב" מתפרסמת ידיעה קצרה אך ממוסגרת מאת מתן וסרמן, המדווח כי "החל הדיון במחלוקת העסקית בין טבולה.קום ל'וואלה'". בתחתית הדיווח שובץ גילוי נאות שלפיו אתר "וואלה" הוא חלק מקבוצת ה"ג'רוזלם פוסט".

משה גורלי כותב ל"מוסף כלכליסט" על עו"ד יוני ג'ורנו, שהוביל מסע של תביעות לשון הרע מצד שוטרים נגד מפגינים שכתבו נגדם ברשתות החברתיות. בשבוע שעבר פירסמה מאשה אברבוך כתבה נרחבת עליו ב"מקום הכי חם בגיהנום"

במדור של שיר ראובן ב"מוסף הארץ" מתארחת הפעם מיכל צ'ין, שהתפטרה לאחרונה מתפקיד כתבת חדשות 12 בירושלים. "העבודה העיתונאית היא מעמסה כבדה ומי שבוחר לשאת אותה הוא אמיץ", מסבירה צ'ין את הצעד. "במסגרת התפקיד שלי נאלצתי לעסוק הרבה באבל. את הסיפור של מיכל סלה, שנרצחה על-ידי בעלה, סיקרתי עד היום שבו התפטרתי. ישבתי בשבעה ימים שלמים, ונשבר לי הלב.

"בהמשך עברתי לעריכה באתר, ושם את רואה את הקליקים. את רואה איך הסיפור הכי חשוב בעולם, על הילדה בת ה-14 שקרה לה משהו זוועתי, מידרדר למטה תוך חמש דקות. אף אחד לא יקרא את זה, והיא לא תראה צדק. חשבתי שאהיה קשוחה, אבל הבנתי שאולי יש לי נפש עדינה מדי בשביל הדבר הזה, ואני רוצה לשמור על הנפש העדינה שלי".

הפזמונאי אבי קורן, שכתב בשנים האחרונות טור קבוע במוסף "מעריב", מת מסרטן. ב"מעריב" לא כתוב שמת מסרטן. ב"ידיעות אחרונות" לא כתוב שכתב ב"מעריב".