עכשיו ניתן לגלות: דונאלד טראמפ צדק כאשר טען שבארצות הברית מתקיימת "מדינת עומק" (דיפ סטייט) הפועלת נגדו וחותרת למנוע ממנו להמשיך ולמשול. האבחון הזה צף על פני השטח לפני חמישה ימים, בצהרי ה-20 בינואר 2021, כאשר ג'ו ביידן הושבע לנשיא המדינה. כוחות סמויים מן העין חברו יחד כדי להוציא את המזימה הזו אל הפועל.
מדינת העומק האמריקאית מורכבת מהחוקה, המורשת הדמוקרטית בת קרוב ל- 250 השנים ואתוס ההוגנות שלאורם מתחנכים ילדי ארצות הברית, מעוצב אורח החיים של אזרחיה ומתנהלת הפוליטיקה שלה. אגד הערכים הזה הוא שהניע את השופטים, מנהלי מניין הקולות בבחירות לנשיאות, הפקידים והפוליטיקאים במדינות שבהן נערכה ספירה חוזרת, ובסופו של דבר – גם את בכירי המפלגה הרפובליקאית לדחות את השגותיו השקריות של טראמפ על זיופי התוצאות במדינות המפתח ועל "גניבת הבחירות".
טראמפ הניח שהתשתית השלטונית והניהולית האחראית על קיומן של בחירות הוגנות וסדירות הושחתה דייה, בתקופת כהונתו, כדי לציית לגחמותיו ולהעניק לו ניצחון כוזב בקלפי. הוא התבדה. המנגנון הפדראלי והמדינתי הממונה על ביצוען התקין של ההצבעה וספירת הקולות, מילא את תפקידו כיאות והעניק את הניצחון למי שאכן קיבל את רוב קולות האלקטורים. כך נהגה גם מערכת המשפט שבפניה ערער טראמפ על החלטות ועדות הבחירות. שומרי הסף הללו קיבלו את ההחלטות הראויות משום שהן הונחו על ידי תפיסת עולם המעדיפה (לפי שעה?) אמת על פני שקר, הגינות על פני זדון וציות לכללי משחק מקובלים על פני הפרתם.
תא הגזע הדמוקרטי שבהוויה האמריקאית הדף בבחירות 2021 את המתקפה הבוטה של טראמפ משום שבעלי התפקידים המאיישים את עמדות המפתח בסוכנויות האחראיות על קיומו של הליך הבחירות גילו נאמנות לנורמות שהניחו האבות המייסדים. הנשיא היוצא ניהל מלחמה רב-זרועית נגד הסדר הקיים: בקלפיות עצמן, בתחנות הספירה, בוועדות האזוריות והמדינתיות שבהן נבדקו התוצאות, בבתי המשפט על ערכאותיהם, וגם באגף הדרומי של פארק הנשיא שממנו הוא הסית את אלפי אוהדיו לעלות על בנין הקונגרס "ולהחזיר לנו את המדינה". בכל אחת מהחזיתות הללו ניצבו זקיפים שחסמו את דרכו: משפטנים, עובדי ממשל, שוטרים, חיילים ואפילו פוליטיקאים ממפלגתו. אלה היו אזרחי מדינת העומק שהוא לא לקח בחשבון.
ומה אצלנו?
כאשר צופים בקרן טרנר-אייל ובשאול מרידור כשהם מתארים את התנהלותם המושחתת של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כץ בניהול הכלכלי של משבר הקורונה ובהשתמטותם המכוונת מאישור תקציב המדינה ("עובדה", 21 בינואר) – נוכחים שוב עד כמה מתמוססת בישראל רשת הביטחון הנורמטיבית שפרשו בעבר שומרי הסף.
מנכ"לית האוצר והממונה על התקציבים, יחד עם פקידים בכירים נוספים במשרד, התייאשו מיכולתם להוסיף ולהגן על האינטרס הציבורי המובן מאליו. בעלי תפקידי מפתח אחרים בשירות הציבורי פרשו בשנים האחרונות ואת מקומם תפסו אנשים-מטעם (מבקר המדינה, נציב שירות המדינה) או שמשרותיהם נותרו ריקות תקופה ארוכה בגלל מזימתם של נתניהו ועושי דברו לאייש אותן באנשי-שלומם או באנשים שיכירו להם תודה על המינוי (פרקליט המדינה, מנכ"ל משרד המשפטים, מפכ"ל, נציב שירות בתי הסוהר).
מלכתחילה מעמדו של הסגל הניהולי הבכיר בשירות המדינה הישראלי נחות לעומת מקביליו במדינות דמוקרטיות אחרות (בריטניה ובהבדלים המתבקשים – ארה"ב). לישראל אין חוקה, היא מדינה צעירה והמורשת הממלכתית שנרקמה בה פריכה. דויד בן גוריון אמנם נשא ברמה את דגל הממלכתיות אך בפועל הנהיג משטר מפלגתי מהודק שהחל להתפוגג באופן משמעותי רק לאחר המהפך של 1977.
הליכוד, תחת הנהגתו של מנחם בגין וגם חלק מהבאים אחריו, אכן הטמיע בעולם המושגים הישראלי עקרונות של משילות עניינית אך ככל שהתארך שלטון הליכוד כן התפתחו וגברו בשורותיו אינטרסים מפלגתיים ואישיים שדחקו את השיקול הממלכתי מחוץ למגרש.
כהונתו הממושכת של נתניהו בראשות הממשלה, והתסבוכת הפלילית שבה הוא נמצא עתה, הפכו את התפיסה הממלכתית לקבצנית מוזנחת שיש להרחיקה לחצר האחורית. את מקומה תפסה הגבירה החדשה – המשילות. בשמה של המשילות מרשים לעצמם ראשי הליכוד, בניצוחו של נתניהו, להכשיר כל טומאה שלטונית – מהפרות חוק, צפצוף על החלטות בג"צ, התעלמות מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, דרך מינויים בלתי ראויים לתפקידי מפתח בשירות הציבורי, ועד לניהול מופקר של תקציב המדינה ובריאות הציבור.
עובדי מדינה בכירים, במעמדם של קרן טרנר-אייל ושאול מרידור, נחשפים להתנהלות בריונית, לפיתויים ולאיומים שמחלישים את יכולתם לעמוד בלחצי הדרג הפוליטי והם מועדים להתקרנף ולהתאים את חוות דעתם והחלטותיהם לציפיותיהם של הפוליטיקאים.
לכן, אם וכאשר יווצרו נסיבות שיורו לנתניהו לפנות את המעון בבלפור – אם כתוצאה מבחירות ואם בעקבות פסק דין של בית המשפט בתיקים העומדים נגדו – קשה לצפות שתעמוד לדמוקרטיה הישראלית חומת מגן בדמותה של מדינת העומק האמריקאית.