ויפה שעה אחת קודם

"בשבועות האחרונים הצהירו כמה ממנהלי הנכסים המובילים בעולם שסיכוני האקלים יהוו גורם מרכזי בהחלטות ההשקעה שלהם", כותבים איתי רושקביץ ומור לוין ב"גלובס". "רבים מהם אף החלו לדרוש מחברות 'מזהמות' לפעול להפחתת הזיהום בפעילותן, כתנאי להשקעה בהן. [...] כבר כיום ניכרים פערי תשואות בין חברות 'מזהמות' ובין חברות ירוקות, או כאלה הפועלות לצמצם סיכונים סביבתיים בפעילותן. להמחשה, בעשור האחרון תשואות מניות האנרגיה היו הנמוכות ביותר במדד S&P 500.

"בנוסף, בראשית דצמבר הושק בבורסה מדד ת"א 125 ירוק, המשמיט חברות הפועלות בתחום הדלקים המאובנים. בסימולציה היסטורית שנערכה, תשואות המדד הירוק גבוהות ממדד ת"א 125 על פני שנה, שלוש שנים וחמש שנים. גם המדד הירוק של S&P 500 הראה תשואות עודפות ביחס למדד הרגיל.

"כמו כן, נוצרות הזדמנויות רבות לחברות בתחום האנרגיה המתחדשת. בפרט, מאחר שמאז 2015 זינק השימוש הגלובלי באנרגיות סולאר ורוח לייצור חשמל ב-182% וב-72% בהתאמה, בעוד שהשימוש בנפט לייצור חשמל ירד ב-19% ובפחם עלה רק ב-4%. לסיכום, הלחץ המסיבי מצד מנהלי הנכסים הגדולים בעולם, הרגולציות המתהוות וההשלכות הצפויות על התשואות, מחייבים משקיעים להתחשב בסיכוני האקלים, ויפה שעה אחת קודם".

למרות זאת, הטור מתפרסם רק בעמוד 25 של העיתון. ל"סיכוני האקלים" אין נוכחות משמעותית בעמודים האחרים, מחוץ לכתבה של שני אשכנזי העוסקת בתחבורה (ומחוץ למודעה של התאחדות התעשיינים נגד סגירת מפעלים מזהמים). כל הכבוד ל"גלובס". בעיתונים אחרים אין אפילו את האזכור הזה לסוגיה החמורה ביותר הניצבת כיום על שולחן האנושות.

למה לי פוליטיקה עכשיו

"בשבוע האחרון של השנה המטורפת ביותר שידענו נכנסת ישראל לסחרור משולב, שעומד לעלות כנראה על כל קודמיו: יציאה למערכת בחירות נוספת, עלייה תלולה בתחלואה בקורונה, מבצע חיסונים ארצי מואץ וסגר כולל", כותב עמוס הראל בטור המקבל את הכותרת הראשית ב"הארץ". "המשבר הפוליטי הממושך, שכולו נובע ממאמציו של נתניהו לעצור את ההליכים המשפטיים נגדו, עיכב את העברת תקציב המדינה, גרם נזק בל ישוער לכלכלה הישראלית והקשה על הנסיונות לרסן את התפשטות הנגיף".

"לראשונה הוא נגרר לבחירות ולא קבע את התזמון", כותב יאיר שרקי על נתניהו בטורו ב"בשבע", האחרון לפני עזיבתו את העיתון. "הוא מגיע אליהן בלי שסגר מראש את בלוק הממשלה העתידית, בלי אף סקר שמבטיח לו כהונה נוספת בבלפור ועם אגפים נרחבים בימין שמתנתקים ממנו".

"מה שקורה בימים אלה לנתניהו לא קרה לו כמעט אף פעם: ניטלה ממנו הבלעדיות בקביעת סדר היום והמהלכים הפוליטיים במדינה", כותבת סימה קדמון בעמוד 2 של "ידיעות אחרונות".

"ראש הממשלה נתניהו נהנה לראות את הסירה מתהפכת", טוען אמנון לורד בטורו ב"ישראל היום". "הוא צוללן ותיק ומנוסה, לבוש חליפת צלילה ובלוני חמצן, בזמן שכל האחרים נופלים למים, מפרפרים ומנסים להחזיק את האף מעל למים".

ב"ידיעות אחרונות" עפר שלח מקבל בעמוד 5 ידיעה קטנה פלוס תמונה להכרזתו על הקמת מפלגה חדשה. ב"מעריב" הוא מקבל חצי עמוד בעמוד 6. ב"ישראל היום" שליש עמוד בעמוד 9, אבל גם תמונה בשער.

ב"ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע ש"הרוסים יהיו היעד הראשי בבחירות, לצד הליכודניקים הוותיקים והכיפות הסרוגות". שרקי ספציפי יותר, וכותב שנתניהו ינסה להפריד את סמוטריץ' מבנט כדי לקבל שתי מפלגות קטנות במקום אחת, שיהיה לו קשה יותר לשכנע אותה לחבור אליו ולא למחנה הנגדי.

"מדינת ישראל היא כעת בת ערובה של נתניהו, כתוצאה ישירה של צרותיו הפליליות. אפילו השר זאב אלקין, שנטש את נתניהו שלשום כדי להצטרף לגדעון סער, הודה בכך והצהיר שבמפלגה שממנה פרש מתקיים פולחן אישיות. אלקין, שעלה לארץ מברית-המועצות, צריך לדעת", כותב הראל ב"הארץ".

"בליכוד של נתניהו מציגים כ'איש שמאל' את כל מי שמעז לנטוש ולבקר את המנהיג, אבל עם אלקין זה לא יתפוס", נכתב בכותרת המשנה לטור השבועי של מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום". "עזיבתו של שר מהמקורבים ביותר לראש הממשלה היא מכה מורלית למפלגה ונדבך נוסף בתחושת ההתפוררות שלה ערב הבחירות". בעמודי החדשות, הידיעה על חבירתו של אלקין למפלגתו החדשה של סער מוכתרת בכותרת "בליכוד תוקפים את אלקין: 'עשה טעות, לא עוזבים בית'".

"אנשי הליכוד חייבים להבין שלהיות ימני זה לא רק לשאוף שנתניהו והליכוד יהיו בשלטון. להיות ימני משמעו גם לבצע מדיניות ימנית – גם בהתיישבות, גם בביטחון וגם במערכת המשפט", כותב עמנואל שילה, עורך "בשבע". כותרת המשנה בכפולת העמודים ב"ישראל היום" המוקדשת ל"מצב המפלגות" היא "מי יפתיע, מי ינסה לשרוד, ובעיקר מי יתמוך בנתניהו". מעט אחר-כך, על פני חצי עמוד, מאשים יעקב ברדוגו את פורשי הליכוד שהפנו עורף למסורת הממלכתיות והדמוקרטיה ופנו ל"מפלגת מנהיג" שרק על פיו ישק דבר. העורך לא מצמץ – והדפיס.

"כבר היו לנו ראשי ממשלה ערמומיים, ציניקנים, תחמנים בני תחמנים. תופעה כנתניהו – לא היתה מעולם", כותב יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", "הוא הפנים המוצמדות למונח 'נוכלות' בלקסיקון הפוליטי. מלה אינה מלה, התחייבות פומבית אינה שווה את זמן האוויר, הסכם אינו שווה את הנייר שעליו הוא נחתם. לחיצת יד אינה יותר ממגע חלקלק, שלאחריו מוטב לצד השני לבדוק אם שעון היד שלו עדיין במקומו".

הכל נכון ולא יפה, אבל איזה דבר חדש מלמד אותנו ורטר בפסקה הזו, שכמותה הולכות ומתרבות בטוריו בשנים האחרונות (גם בטור הזה יש עוד, ועוד, כמוה)? אפשר היה לכתוב שנתניהו נוכל ולנצל את החלל שנותר כדי להדפיס מודעה. הקורא היה יוצא נשכר.

"תאגיד הנוכלות המתקרא נתניהו בע"מ", כותב ורטר, "מתבסס על שני אדנים: האחד, קוסמטיקה שלטונית-תקשורתית, המעצימה את מנהיגותו ומעלימה את כשליו. השני הוא הזיכרון הקצר והכשל המובנה. לא של בוחריו, אלא של שותפיו הבאים והולכים, הולכים ולא שבים". זו שטות גמורה. תאגיד הנוכלות המתקרא נתניהו מתבסס על אדן אחד בלבד: תאגיד הנוכלות המתקרא התקשורת הישראלית בע"מ.

בניגוד למה שכותב ורטר, התקשורת רחוקה מלהעצים את מנהיגותו ולהעלים את כשליו. מחוץ לכלי התקשורת של אדלסון ומירילשווילי, היא שוטמת את נתניהו ורוצה במפלתו עוד הרבה לפני שהפך לסכנה אמיתית ומוחשית למדינת ישראל.

גם היום, כמו בכל יום, הטורים הפוליטיים כמעט ללא יוצא מהכלל, בעיתונים עם מו"ל שהוגש נגדו כתב אישום ובאלו שעדיין לא, בעיתונים שמתחפשים לימניים ובאלו שמתחפשים לעיתונים, העיסוק בכנסת ישראל ושוכניה מתמצה כמעט כולו בהערכות וניחושים באשר למניעים ולסיכויים הפוליטיים של מספר חד-ספרתי של דמויות. כמעט לא ניתן למצוא דיון בסוגיות שנמצאות על ראש סדר היום, מיעילותה של מערכת המשפט ועד ליעילותה של מערכת הבריאות. אין זכר לעשרות הנושאים המטרידים את הבוחרים בחיי היומיום שלהם, אין זכר לעבודת הכנסת, הוועדות והגופים הממשלתיים.

התקשורת הישראלית משרתת את נתניהו משום שהאופן שבו היא מסקרת את ענייני המדינה מוגבל כמעט תמיד לפן הפוליטי הצר, לפרסונות, לתככים ולרכילויות, להשערות ולתחזיות, למשחקי מלים ולתחרויות גידופים. זהו האקלים שבו תופעות כמו נתניהו וחבר העשבים השוטים שלו, ממירי רגב ועד מיקי זוהר, מדוד ביטן ועד לדודי אמסלם, פורחים ומשגשגים.

אם יוסי ורטר, סימה קדמון, בן כספית והדומים להם היו מודיעים מחר על פרישה מעיתונות, מחרתיים נתניהו היה יוצא מהתמונה יחד איתם.

מגפה וכלכלה (ונתניהו)

"בפועל, כמו בכניסה לסגר השני, האחריות לכישלון מוטלת על הממשלה, לא על האזרחים", כותב עמוס הראל בטורו ב"הארץ". "כבר נמאס למנות את חטאיה ושגיאותיה, אבל ננסה: הטיפול הכושל בשני חלקי האוכלוסייה שבהם התחלואה היתה גבוהה בהרבה מאשר בציבור הכללי, החרדים והערבים; ההפקרות של השארת שער כניסה לקורונה בנתב"ג בלא חובת בדיקות ומעקב; אפס ההשגחה על החוזרים ממדגרות קורונה בטורקיה ובדובאי; הוויתור על צעדי אכיפה נגד התקהלויות המוניות, בעיקר במגזרים הסוררים; היעדר אכיפת הבידודים על מי שבאו במגע עם חולה מזוהה (שרק 60% מהם טורחים לגשת לבדיקת קורונה); הזיגזג המסחרר, פתוח-סגור-פתוח עד אחת בצהריים, פעם ביומיים, במערכת החינוך. נדמה שפעם אחר פעם, הממשלה מפספסת את צמתי ההחלטה לנקיטת צעדים נוקשים אך דיפרנציאליים במאבק בנגיף. ואז היא מכריזה שהגיעה לנקודה של אין ברירה ובוחרת בפתרון הנוח, הגורף, של הטלת סגר שלישי".

שער "גלובס" מוקדש למציאות הכלכלית הצפויה: הסגר השלישי צפוי לגרום נזק פחות משל קודמיו, "רק" שלושה מיליארד שקל (לכל שבוע), שיעור האבטלה צפוי לעלות שוב והחשש הוא מ"אבטלה כרונית", דהיינו מי אינם שמוצאים עבודה במשך יותר משישה שבועות. מספרם "עומד על 200 אלף איש וצפוי לגדול" (עמירם ברקת). כותרת נוספת על השער מוסרת תוצאות של סקר שלפיו "71% מההורים העידו שמצבם הכלכלי הורע" בשל הסגר (שני אשכנזי).

"מדרחוב בן-יהודה בירושלים היה רחוב המסחר המצליח ביותר בבירה, עם תושבים ותיירים רבים שפקדו את החנויות והמסעדות הפזורות בו. רחוב דיזנגוף בתל-אביב היה אחד מסמלי העיר, תחנת חובה לכל כלה בדרך לחופה ולכל סלב בדרך לתהילה. היום אין כמעט הבדל בין הרחובות: שניהם כמעט ריקים מאדם, המוסדות הוותיקים ששכנו בהם נסגרים זה אחר זה והחנויות הן שורה ארוכה של שלטי 'להשכרה'", נכתב בכותרת משנה לכתבה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות".

גם לאלי ציפורי יש דעה: בחירות זה דווקא טוב, תקציב מדינה הוא בכלל מיותר ("אין לו שום משמעות"), המצב הכלכלי טוב ואף הולך ומשתפר. את הבמה להגיגיו מספק לו, כמדי שבוע, מוסף "עסקים" של "מעריב".

מורשת קרב

"החולשה וההססנות מול הטרור הערבי, שהתבטאו השבוע בפיגוע שבו נרצחה אסתר הורגן הי"ד ובתקרית שבה הודח הלוחם שלא ירה במחבל, התבלטו שבעתיים לנוכח נחישות היתר שגילו שוטרי ימ"ר ש"י במרדף הקטלני שהביא למותו של הנער אהוביה סנדק ז"ל", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "בשבע", העיתון הנפוץ בציבור הדתי-לאומי, המובילה לטורים וכתבות מאת עמנואל שילה, יוני רוטנברג, אסף משניות וחגית רוזנבאום.

שילה, העורך הראשי, כותב על "עם שרצח של חפים מפשע הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלו ומהאתוס הלאומי שלו" (שילה לא מתכוון למסורת ספרי יהושע ושופטים או למורשת המחתרות מתקופת קום המדינה, אלא לטרור הערבי). "רצח אסתר הורגן", הוא קובע, "הוא תוצאה של היעדר הרתעה".

ב"מעריב" מתפרסם ראיון ארוך שערך מרדכי חיימוביץ' עם ח"כ אופיר סופר (האיחוד הלאומי-ימינה), על עבודתו כיו"ר ועדת המשנה לטיפול וסיוע לנפגעי הלם קרב. סופר, קצין קרבי שנפצע שלוש פעמים וחזר לשירות, מתאר בפרוטרוט את הקרב בקבר יוסף, בשלו סבל מפוסט-טראומה. "אני חושב שבמלחמה אין מנצח ואין מנוצח", מסכם סופר את הראיון.

תרבות

"אני אוהב תיאטרון. ומודה שאני אפילו אוהב לנמנם באמצע הצגות ולהתעורר עם השאלה 'מה קרה? מה היה? מה הפסדתי?'" (שלמה ארצי, טור קבוע ב"ידיעות אחרונות").

"יש גבול לכמות הנאדים שאדם יכול להחניק בימי חייו [...] אנחנו, בני ה-45, שוב לא מסוגלים לחסום כל פוק כבעבר [...] חשוב לדייק את זה ולהיות הוגן: אני לא חושב שפי הטבעת שלנו בהכרח פחות מסוגל לחסום את התרועה הזו, אלא שמשהו בכוח הרצון שלנו נשחק" (חנוך דאום, טור קבוע ב"ידיעות אחרונות").

ספרות

מדור הספרים בסוף מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות" מדווח כי ברשימת רבי המכר השנתית של הרשתות הגדולות אין אפילו ספר ישראלי אחד.

עצה לקוראי העיתונים

"הפתרון המרכזי לתסמונת הזאת הוא לפתח מודעות", כותבת שושנה חן ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" על בעיית צרכנות היתר. "להבין מה גרם לנו להחליט שהמידע שקיבלנו אמין: שמי שמייצר לנו את התחושה שחייבים לקנות משהו מונע מאינטרס כלכלי. עלינו לוודא שהדברים שקופים בפנינו, ואת זה רק הרגולטור יכול לוודא, באמצעות חקיקה ופיקוח. המציאות מראה שאי-אפשר לסמוך על פייסבוק, ווטסאפ או אינסטגרם".

עצה מצוינת ודברים נכוחים, שיפים ל"ידיעות אחרונות" (ול-mako, "וואלה" וכמעט כל כלי התקשורת המרכזיים) בדיוק כמו שהם יפים לפייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם. חברות מזהמות, חברות מזיקות וגם סתם חברות קונות פרסום סמוי בעיתונים ובאתרים בדיוק כמו שהן עושות זאת ברשתות החברתיות. "ידיעות אחרונות" ו-ynet היו חלוצי הכניסה של הפרסום הסמוי ("תוכן שיווקי") לעיתונות החדשות, הפכו זאת למודל עסקי מרכזי וגם ברגע זה, כשהם מתמודדים עם בקשה לתביעה ייצוגית בשל הטעיית הציבור לאורך שנים, מסרבים להוסיף את המלה "פרסומת" או "מודעה" לתוכן העיתונאי שהם מוכרים למפרסמים.

למעשה, במוסף עצמו שבו כותבת חן, עמוד שלם נמכר לבנק הפועלים כדי לקדם את תדמיתו כגוף ידידותי לעסקים קטנים.

אגב, דוגמה עכשווית בולטת לתופעה שמתארת חן, של ידוענים המקבלים כסף כדי לקדם מוצרים ברשתות החברתיות, היא זו של אלין כהן: "היא מקבלת כ-15 אלף שקלים לפוסט, ו-10,000 לסטורי, כלומר בין 600 אלף ל-1.2 מיליון לשנה רק מהרשתות". הציטוט לקוח מראיון הנפרש על פני שלושה עמודים ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", ומקבל גם את השער.

ולסיכום, "ידיעות אחרונות" ופרסום סמוי: מוכרים תכנים למפרסמים, מקדמים ידוענים שמוכרים תכנים למפרסמים, מצקצקים.

ענייני תקשורת

שלל החומרות וההידורים. ועדיין, ב"ידיעות אחרונות" עוד לא הגיעו לרמת הגועל נפש של העיתונות החרדית בכל הנוגע להטעיית הציבור בתכנים שיווקיים. כך מבשרת לנו ידיעה בעמוד 2 של "המבשר" (עורך: בנימין ליפקין), צמוד למאמר המערכת, על "ביקור רב התפעלות במשחטת 'אגודים למהדרין'" של רב כלשהו, כלומר "הגאון שליט"א" ש"לווה ברבנים הגאונים". "העין לא תשבע מלראות את ההידורים", קובעת כותרת הגג, כותרת המשנה לא שוכחת להזכיר גם את שם החברה ואת שם המותג, והיא מסתיימת באנדרסטייטמנט צנוע: "תכלית השלמות".

הגאון, אם תהיתם, "הביע התפעמות נדירה ממכלול החומרות וההידורים", והוא אף תועד בשני צילומים, באחד מהם הוא בוחן היטב פולקע. מצורף גם תיאור מפורט של חיתוך התרנגולת והכתב/פרסומאי האנונימי אפילו משתמש בביטוי "קרם עור וגידים"(!) כדי לתאר את "הפלא ההלכתי" שהוא המשחטה. נדמה שהביטוי "טעם רע" הומצא כדי להשתמש בו ממש עכשיו.

מה באמת קרה. ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" חושפים (עידו שברצטוך ואיתי אילנאי) כי בתי-חולים מוכנים להעניק קדימות לקבלת חיסון למי שמציג עצמו כבעל הון שמתעתד להרים תרומה למוסד הרפואי: הדסה בירושלים (בכתבה לא כתוב אם עין כרם או הר הצופים), מאיר בכפר-סבא ויוספטל באילת. בתי-חולים אחרים – 14 במספר – סירבו, בקול ענות חלושה או בלא רבתי.

כך שלמעשה, התשובה על השאלה בכותרת הראשית של המוסף – "אז מה קרה כשהתקשרנו כנציגיו [של אוליגרך] לבתי-החולים והצענו דיל: 'דימיטרי' יתרום לכם מיליונים, אתם רק תיתנו לו לעקוף את כולם בתור – ולקבל את הזריקה?" – משמחת הרבה יותר ממה שחשבתם (אם אתם אזרחי מדינת ישראל), והרבה פחות אם אתם עורכי "ידיעות אחרונות".

זה כמובן לא הפריע לעיתון לארוז את הכתבה באופן סנסציוני יותר ממה שהיה ראוי, וחבל. דווקא היה להם קצה חוט לכתבה אחרת, שאולי כן היתה מגלה התנהלות מלוכלכת במערכת הבריאות: "לא רק שכולם לא מתחשבים בכללי משרד הבריאות, אפשר לומר שפשוט שמים פס על משרד הבריאות", אומר לכתבים בכיר אלמוני בבית-חולים אנונימי, "מה עוד שהמשרד בעצמו שלח את כל ההנהלה הבכירה שלו להתחסן, למרות שרוב העובדים שם הם בני פחות מ-60 ולא ראו חולה מימיהם".

שירותי הלבנה. אנס מורשע, שמעולם לא הביע חרטה, הוא הדמות הראשית שמקדם גליון סוף השבוע של "מעריב". היא מופיעה בהפניה בולטת בשער הראשי, תופסת את כל שער המוסף ומקבלת שישה עמודים במרכזו. "עשר שנים אחרי שהורשע באונס ונעלם מהרדאר הציבורי: איך נראים היום חייו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב" היא כותרת המשנה של המוסף. הכותרת הראשית היא "האזרח קצב". טוב שלא בחרו פשוט ב"האזרח ק'", או סתם הדפיסו בגדול "משה לא אשם".

האם עורך "מעריב" קם בבוקר וחשב לעצמו, המממ, הקוראים שלי בטח ישמחו לדעת מה קורה עם קצב? האם עורך "מעריב" חשב לעצמו כי ייתכן שהקוראים ישמחו לדעת מה קורה עם קצב? האם עורך "מעריב" בכלל חשב לפני שהחליט להרים לאנס?

נראה שכן. הכתבה, של אייל לוי, מוגשת על-ידי המערכת בצורה החלטית וחד-משמעית כשירותי יחצנות, הלבנה וניקיון לקצב. דמותו המחייכת למצלמת היעני-פפרצי, יחד עם גילה אשתו, נפרשת על פני עמוד, ואחריה מוגשות עוד תמונות הווי מחיי המשפחה בקריית-מלאכי. הכתבה עצמה היא רצף ציטוטים אוהדים של בני משפחה ומקורבים, ואף אחד מהם לא מצליח לפצח את החידה: מדוע "מעריב" מספק את השירות הזה לקצב?

ובכל זאת, לוי מצליח לספק גם סקופ קטן: קצב (שהתקרב לדת לאחר שהורשע בפלילים) נוהג להאזין באופן קבוע לשיעורי פרשת השבוע של הרב ועבריין המין מרדכי אלון.

ביקורת תקשורת. ב"גלובס" מקדישים עמוד שלם, במסגרת מדור ביקורת תקשורת חדש, ל"תופעה": כלי תקשורת משתמשים בתמונות של אנשים חרדים כאילוסטרציה לחדשות על מגפת הקורונה. עם זאת, הכתב, גדעון דוקוב, מצליח לספק רק שלוש דוגמאות (וציוץ אחד). במסגרת המדור לא נמצא מקום לאזכור כי בחברה החרדית התרחשו הפרות המוניות ומשמעותיות של תקנות הקורונה, שאף הביאו לפרקים לתחלואה מוגברת בקרב הציבור החרדי – עובדה שהיתה יכולה להסביר, אם לא תמיד להצדיק, את התופעה, שמחבר הטור מבקש שנאמין שהיא קיימת.

נחתום. "אני לא תמים שאפשר להאכיל אותו בהכל. אני יודע שהעולם מלא בבעלי אינטרסים, בטח כשמדובר בחברות שהערך העליון שלהן הוא לעשות כמה שיותר כסף ויישרף העולם. אני כבר לא מדבר על רמת האמינות של אנשי תקשורת או פרסום" (איש התקשורת ידידיה מאיר, "בשבע").