במסגרת מאבקו בכתב האישום ב"תיק 2000" חושף ראש הממשלה בנימין נתניהו את תוכנית המלחמה הסודית שהכין עם היועצת פרח לרנר נגד הצעת "חוק 'ישראל היום'", שניסתה להגביל את הפצתו בחינם של העיתון. חשיפת נייר העבודה הפנימי נועדה לבסס את הרושם שבין נתניהו ו"ישראל היום" שררה אחדות אינטרסים ושותפות גורל – בניגוד למצג שנכלל בכתב האישום, המתאר כיצד פעל נתניהו דווקא לקידום את החוק כחלק מעסקת השוחד עם מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס.

האם נתניהו אכן פעל לטובת "ישראל היום", או בדיוק להפך, חתר תחתיו? וכיצד מאמציו של נתניהו להראות כעת את הקשר האמיץ שלו עם החינמון ישפיעו על "ישראל היום" עצמו? בשנים האחרונות מנסים בכירי "ישראל היום" להתנער מתדמית ה"ביביתון" ולהרחיק את עצמם פומבית מנתניהו, כדי לא להסתבך ב"תיק 2000" חדש וכדי שלא יואשמו בעבירה על חוקי הבחירות.

"מסמך לרנר" שחשף נתניהו, ושמתפרסם כאן לראשונה, מספק מידע נוסף על קשרי ההון-שלטון-עיתון שעיצבו במידה רבה את שנות שלטונו של נתניהו ועומדים ברקע לשניים מכתבי האישום החמורים נגדו. הוא מחזיר אותנו אל אחד מרגעי המפתח בסאגת הקשרים של ראש הממשלה עם ראשי התקשורת בישראל, בעיצומן של השיחות הסודיות עם מוזס והמשבר הקואליציוני, רגע לפני שהכל התפוצץ.

לעצור את החוק ולסכלו

בתחילת 2014 הגיש ח"כ איתן כבל את הצעת החוק "לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל", והעמיד את מכונת התעמולה המרכזית של נתניהו בסכנה. לו היתה עוברת ההצעה והופכת לחוק, ב"ישראל היום" היו נאלצים להימנע מחלוקת גליונות בחינם, ולגבות עבור כל גיליון לפחות 70% ממחירו של העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות".

הן נתניהו והן החינמון, כך נראה, חששו שאם הציבור הרחב ייאלץ לשלם עבור "ישראל היום" תפוצתו תיפגע במידה משמעותית – ועמה גם היכולת של ראש הממשלה להעביר את דף המסרים שלו לציבור. כדי למנוע זאת גיבש נתניהו, כפי שהוא טוען כעת בבקשה שהגיש לבית-המשפט, תוכנית מסודרת לסיכול הצעת החוק.

כמה שבועות לאחר חשיפת הצעת החוק, בתחילת אפריל 2014, הניחה בפני ראש הממשלה היועצת פרח לרנר תוכנית שנשאה את הכותרת "התמודדות עם 'חוק ישראל היום'". העתק מהתוכנית הוגש השבוע על-ידי נתניהו לבית-המשפט המחוזי בירושלים, כאחד מהנספחים לטענותיו המקדמיות נגד כתב האישום שבו הוא מואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

נתניהו טוען בפני בית-המשפט כי הוא אישית גיבש את התוכנית יחד עם לרנר, שניסחה אותה בכתב. "המבקש [נתניהו], כמנהיג גוף הימין בכנסת, ראה חשיבות מיוחדת בשבירת מונופול הדעות בכלל, ובצורך בקיומם של כלי תקשורת מגוונים אשר יביעו דעות שונות, בפרט", מסביר ראש הממשלה. "לכן, כאשר החלו 'לצוץ' הצעות חקיקה נגד 'ישראל היום', חקיקות שאיימו על עצם קיומו של העיתון, המבקש עשה כל שביכולתו כדי לעצור את החוק ולסכלו".

"אומרים לא לחוק סגירת 'ישראל היום'". שלט חוצות, תל-אביב, נובמבר 2014 (צילום: איתמר ב"ז)

"אומרים לא לחוק סגירת 'ישראל היום'". שלט חוצות, תל-אביב, נובמבר 2014 (צילום: איתמר ב"ז)

תוכנית נתניהו-לרנר בנויה מכמה שלבים; בכל שלב ושלב מפורטים הצעדים שאמורים לסכל את "חוק 'ישראל היום'". במקרה שצעד מסוים מסתיים בכישלון – עוברים לשלב הבא ולצעדים חריפים יותר, עד שמושגת המטרה הסופית.

במקביל לניסוח הצעדים הגדירו נתניהו ולרנר צורך לעבוד מול חברי-כנסת שונים כדי שיצביעו נגד הצעת החוק. לגבי חברי-הכנסת ממפלגת יש-עתיד נקבע כי תידרש "הפעלת לחץ דרך קמפיין כללי". על חברי-הכנסת של יהדות-התורה "חרדים אשכנזים" הוא הביטוי שבו השתמשו נתניהו ולרנר – הוצע להפעיל "קמפיין לובי ממוקד (מושכים בחוטים מאחורי הקלעים ומשפיעים על הח"כים)". על חברי-הכנסת של ש"ס הוצע גם כן להפעיל "קמפיין לובי ממוקד של אנשים המשפיעים על הח"כים", לצד פגישה עם אלי ישי. לצד המלה "ערבים" נכתב: "פגישות עם ח"כים (לבדוק מה צריכים וכו'...)".

עוד נקבע במסמך כי נתניהו יפעל אישית כדי לגייס את חברי-הכנסת של ישראל-ביתנו ("רה"מ מול איווט", נכתב במסמך), וכי תישקל אפשרות לצאת בקמפיין נגד החוק בעיתונות בשפה הרוסית. מול חברי-הכנסת של הבית-היהודי הוצע לנהל "קמפיין ממוקד בתקשורת הדתית, עלוני השבת וכו'...", לצד "עבודה מול רבנים משמעותיים (הרב [חיים] דרוקמן, הרב [אביחי] רונצקי)".

יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן עם יו"ר הבית-היהודי נפתלי בנט ואיילת שקד במליאת הכנסת, מאי 2015 (צילום: מרים אלסטר)

יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן עם יו"ר הבית-היהודי נפתלי בנט ואיילת שקד במליאת הכנסת, מאי 2015 (צילום: מרים אלסטר)

חברי-הכנסת של ישראל-ביתנו והבית-היהודי היו לכאורה מועמדים טבעיים להתנגד לחוק שיגביל את כוחו של כלי התקשורת הימני הבולט בישראל. במסגרת טיעוניו של נתניהו לאכיפה בררנית, שהוגשו השבוע לבית-המשפט, ראש הממשלה תוהה מדוע "המשטרה לא בדקה מה גרם לחברי-כנסת מהימין לתמוך בסגירתו של עיתון הימין הנפוץ בישראל".

אולם די להאזין לדברי בנט וליברמן בזמן אמת כדי להבין מדוע תמכו בסגירת "ישראל היום". באוגוסט 2013 התראיין אביגדור ליברמן, אז ח"כ מטעם הסיעה המשותפת של הליכוד וישראל-ביתנו, וכינה את החינמון "פראבדה". "זה עיתון פרסונלי, לא עיתון אידיאולוגי", טען, "אין ספק שהוא מייצג פה רק מועמד אחד, ולא מייצג פה שום דעה אובייקטיבית או גישה פוליטית, אלא אינטרס מובהק, וכך זה משתקף מעל דפי העיתון".

כמה חודשים לאחר מכן, כשהצעת החוק של כבל כבר הוגשה לכנסת, השתמש שר הכלכלה דאז נפתלי בנט באותו הביטוי ממש: "'ישראל היום' זה 'פראבדה', זה שופר של בן אדם אחד – של ראש הממשלה".

דעה של מומחה

תקוותם של נתניהו ולרנר, כך לפי המסמך שניסחו, היתה שהצעת החוק כלל לא תגיע להצבעה בכנסת. כדי לחנוק את ההצעה בעודה באיבה הציע נתניהו להשיג תחילה "חוות דעת משפטית של מומחה למשפט חוקתי המערער על חוקתיות החוק". בכתבי הטענות שהגיש נתניהו השבוע לבית-המשפט מציין ראש הממשלה כי אכן התקבלה "חוות דעת של מומחה למשפט חוקתי 'המערער על חוקיות החוק'".

נתניהו אינו מציין לאיזו חוות דעת הוא מתכוון, אולם חוות דעת כזו, של פרופ' ברק מדינה, פורסמה בהבלטה ב"ישראל היום" בחודש מאי 2014 ("פרופ' ברק מדינה, מגדולי המומחים למשפט חוקתי, מסביר בחוות דעת את הסכנה שבחוק נגד 'ישראל היום'"). באתר "העין השביעית" נחשף עוד באותו היום כי חוות הדעת מומנה בידי עורכי-הדין של העיתון, ושהמערכת לא טרחה לגלות זאת לקוראים.

"ישראל היום", 13.5.14

חוות הדעת של ברק מדינה ב"ישראל היום", 13.5.14

כמה חודשים לאחר מכן, בשיאו של המאבק ב"חוק 'ישראל היום'", נחשפה בחינמון חוות דעת נוספת, שכתב מדינה יחד עם דרור שטרום. גם הפעם דיווח "ישראל היום" בהרחבה על חוות הדעת בלי לגלות לקוראיו כי שילם עבורה.

אם נתניהו אכן מכוון בטיעוניו לשתי חוות הדעת שפורסמו ב"ישראל היום", הרי שאת התוכנית שניסח יו"ר הליכוד לקבלת חוות דעת משפטית מימן העיתון שלטובתו היא נועדה; במקרה כזה, זוהי עדות נוספת לקשרים ההדוקים בין ראש הממשלה לעיתון המשרת אותו.

לשלב הבא בתוכנית נתניהו-לרנר נדרש חבר-כנסת מהאופוזיציה שיפנה ליועץ המשפטי וליו"ר הכנסת בנוגע לחוקתיות החוק. ביום פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, כך לפי התוכנית, יבקש יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מהיועץ המשפטי של הכנסת איל ינון חוות דעת מטעמו בנוגע לחוקתיות החוק. אם הצעת החוק לא תיפסל בעקבות מהלכים אלה – עוברים לשלב הבא, שעיקרו עיכוב העבודה על ההצעה.

כדי לנטרל את הניסיון הצפוי של מגישי הצעת החוק לקצר את התקופה בת 45 הימים הקבועה לחובת הנחת החוק על שולחן הכנסת תכנן נתניהו לפעול כך שוועדת הכנסת תסרב לבקשת הפטור שיגישו המציעים ("מצריך בדיקת מאזן יחסי כוחות בוועדת הכנסת", ציינו נתניהו ולרנר בתוכנית). אם נסיון העיכוב נכשל עוברים לשלב הבא – חסימת החוק בוועדת השרים לענייני חקיקה. במקרה שהחוק זוכה לרוב בוועדת השרים, תוכנית נתניהו-לרנר מורה על "הגשת ערר לממשלה ועיכוב הדיון בממשלה".

ח"כ איתן כבל בעת ההצבעה על "חוק 'ישראל היום'" בכנסת, 12.11.2014 (צילום: מרים אלסטר)

ח"כ איתן כבל בעת ההצבעה על "חוק 'ישראל היום'" בכנסת, 12.11.2014 (צילום: מרים אלסטר)

כאשר אחד משרי הממשלה מגיש ערר על החלטה של ועדת השרים לענייני חקיקה, נאסר על חברי הקואליציה לתמוך בהצעת החוק כשזו מובאת לקריאה טרומית בכנסת. במקרה של הצעת "חוק 'ישראל היום'", סביר שבכך היתה מגיעה יוזמת החקיקה לסופה. הצעת החוק אכן זכתה לרוב בוועדת השרים לחקיקה, אך ערר לא הוגש. לא זו אף זו, ועדת השרים אף אישרה חופש הצבעה לחברי הקואליציה.

כידוע, תוכנית נתניהו-לרנר כשלה. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית, ואחריה החליט נתניהו לפזר את הכנסת. בטענות שהגיש השבוע לבית-המשפט שב ומבהיר נתניהו כי העובדה שהצעת החוק עברה בקריאה טרומית היא שהניעה אותו לקדם בחירות חדשות.

"בשלב מסוים הבין המבקש [נתניהו] שהתוכנית לא תספיק, ובמוקדם או במאוחר יצליחו להעביר את הצעת החוק גם בקריאה ראשונה", כותבים באי כוחו, עורכי-הדין בעז בן-צור, ישראל וולנרמן, דקלה סירקיס, כרמל בן-צור, אסנת גולדשמידט-שרייר, עמית חדד, נועה מילשטיין, אביחי יהוסף ויאיר לשם. "בנסיבות אלה החליט המבקש לפעול, כחבר-כנסת וראש הקואליציה, כדי לפזר את הכנסת. פיזור הכנסת נעשה גם נוכח התנהלות חברי-הכנסת בקשר להצעת החוק".

בזמן אמת, חשוב לציין כאן, "חוק 'ישראל היום'" כלל לא הוזכר על-ידי נתניהו כעילה לפיזור הכנסת. נרטיב זה, המנוסח כעת בכתב הבקשה כמובן מאליו, הופץ על-ידי נתניהו רק אחרי התפוצצות "תיק 2000".

ביד אחת מסכל, ביד שנייה מקדם

נתניהו, אם כן, מנסה לשכנע כעת את השופטים כי הקדיש מאמצים למלחמה ב"חוק 'ישראל היום'", משאת נפשו של נוני מוזס. זאת כמובן בניגוד לכתב האישום שהוגש נגד נתניהו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, המתאר כיצד במקביל ליישום התוכנית לסיכול הצעת החוק פעל נתניהו למטרה הפוכה. נתניהו, מאשימה המדינה, ניהל משא-ומתן מושחת עם מוזס לקידום החוק, כדי "להזיז את הספינה" ולספק לנתניהו סיקור חיובי ב"ידיעות אחרונות" ובאתר ynet.

הפגישות שבהן דנו נתניהו ומוזס בחקיקת חוק מרוכך להגבלת כוחו של "ישראל היום" התקיימו ברבעון האחרון של שנת 2014. התוכנית של נתניהו ולרנר לסיכול "חוק 'ישראל היום'" נוסחה והחלה לצאת לפועל בחודשים הראשונים של אותה שנה.

ועדת השרים לענייני חקיקה דנה בהצעת החוק בתחילת נובמבר 2014. במועד זה כבר התקיימו שלוש פגישות בין נתניהו למוזס שמוזכרות בכתב האישום נגדם. יום לפני הדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה נפגשו מוזס ונתניהו ושוחחו לגבי האפשרות שיינתן לשרים חופש הצבעה כדי שההצעה תוכל לעבור במליאה.

זאת ועוד, לפי כתב האישום, תחילה ביקש ח"כ כבל ממזכירות הכנסת להעלות את הצעת החוק להצבעה בקריאה טרומית מבלי שתידון קודם לכן בוועדת השרים לענייני חקיקה, אולם בתוך יומיים התחרט וביקש לדחות את ההצבעה כדי שההצעה תוכל לעבור קודם בוועדת השרים.

בין לבין קיבל מוזס פנייה מנתניהו, באמצעות ארי הרו, אז ראש הסגל במשרד ראש הממשלה וכיום אחד מעדי המדינה במשפט, שביקש ממו"ל "ידיעות אחרונות" לדבר עם כבל ולגרום לו לדחות את ההצבעה עד לאחר הדיון בוועדת השרים. במלים אחרות, ביד אחת פעל נתניהו לסיכול הצעת החוק וביד השנייה פעל להפיח בה רוח חיים.

בנימין נתניהו ונוני מוזס (צילומים מקוריים: פלאש 90)

גילויי "תיק 2000" הנכללים בכתב האישום אינם העדות היחידה לכך שנתניהו שיחק משחק כפול. "מסמך לרנר" מוסיף להם, לפחות בעקיפין, עוד נדבך – זה של הערר שלא היה. בשנת 2017, זמן קצר לאחר התפוצצות פרשת שיחות השוחד של נתניהו ומוזס, שב הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, אל הדיון שנערך בוועדת השרים בנוגע ל"חוק 'ישראל היום'" ותהה מדוע לא הוגש ערר.

"נתניהו רק היה צריך לבקש מאחד משרי הליכוד להגיש ערר, ובכך הסיפור היה נגמר. ח"כ כבל לא היה טורח להביא את החוק להצבעה, בהיעדר רוב. אם היה מביא, החוק היה נופל מן הסתם", כתב אז ורטר, והציג שאלה: "האם עשה מצג שווא של מאמץ לחסום את החקיקה, אך בפועל לא בלם אותה, כ'דמי רצינות' למוזס?".

"מסמך לרנר" מזכיר גם, ואולי מוסיף עוד נופך, לאלכסון נוסף בין נתניהו ל"ישראל היום". לרנר, החתומה על תוכנית המלחמה ב"חוק 'ישראל היום'", נשואה לאבי לרנר, בעלים של משרד יחסי-ציבור וקשרי ממשל. פרח לרנר, בעבודתה כיועצת בכירה של נתניהו לענייני חקיקה וכנסת, לא מנעה עצמה מעיסוק בענייניהם של לקוחותיו של בעלה. בסופה של חקירה הוגשה נגדה תובענה לבית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה והיא נאלצה להודות בשורה של עבירות משמעת, כולל פעילות בניגוד עניינים, והורחקה משירות המדינה לחמש שנים. אחד מאותם לקוחות היה "ישראל היום".

בכתב האישום מתואר כיצד לרנר פעלה מאחורי הקלעים כדי להשפיע על הממונה על ההגבלים העסקיים כדי שיאשר את עסקת המיזוג של "מקור ראשון" עם "ישראל היום", בעת שבעלה ייעץ ל"מקור ראשון". בהמשך מתאר כתב האישום כיצד סייעה לרנר לבעלה כשהיה היועץ של "ישראל היום", העבירה לו מידע פנימי ושימשה צינור בינו לבין נתניהו להעברת מסרים מ"ישראל היום". הנושא: המאבק ב"חוק 'ישראל היום'".

במלים אחרות, המסמך שחושף נתניהו במסגרת מאבקו באישום הפלילי שלו עצמו היה יכול לשמש ראיה לפרשייה הפלילית שבה הואשמה והודתה היועצת הבכירה שלו.

מסכת עובדתית חדשה

האם נתניהו לחם שכם אל שכם עם בעלי "ישראל היום" כדי שיוכל להמשיך ולהציף את השוק במאות אלפי גליונות חינם, או שבדיוק להפך – היה מוכן למכור אותו ואת העיתון שלו ולהחליף אותו ב"ידיעות אחרונות" בתור העיתון שמשרת את האינטרסים של ראש הממשלה ומשפחתו?

התשובה המלאה, כפי שהיא מצטיירת עד כה מהעובדות ההולכות ונגלות, היא "גם וגם". ההשלכה של תשובה זו על האישום ב"תיק 2000" תתברר במשפט, אם נתניהו לא יצליח לבטלו או יחתום על עסקת טיעון, אולם ישנה גם השלכה משמעותית נוספת.

דף הבית של "ישראל היום" ביום הבחירות

דף הבית של "ישראל היום" ביום הבחירות באפריל 2019

אם בין נתניהו ו"ישראל היום" שררה סימביוזה ואחדות אינטרסים, כפי שנתניהו מנסה להוכיח כעת בכל כוחו לשופטים במשפט "תיק 2000", יכולה וצריכה להיות לכך השפעה על שופטים אחרים, שיידרשו להכריע בשאלה אם היחסים בין "ישראל היום" ונתניהו הם עבירה על חוקי הבחירות.

מ"מסמך לרנר" שחשף כעת נתניהו עולה תמונה של פוליטיקאי שמשמש כלוביסט הלכה למעשה של כלי תקשורת מרכזי: הוא פועל למענו בקרב ראשי מפלגות, ואולי אף יוזם חוות דעת מומחים שאחר-כך מופיעות בעיתון כדעות בלתי תלויות.

בשנים האחרונות הגיש עו"ד שחר בן-מאיר כמה עתירות לוועדת הבחירות המרכזית, ערר לבית-המשפט העליון ותלונה למבקר המדינה, בטענה שפעילותו של "ישראל היום" בעד נתניהו היא בגדר תעמולת בחירות אסורה ומהווה עבירה על חוקי מימון הבחירות. העתירות נדחו מהיעדר ראיות שהוכיחו את הזיקה בין לשכת ראש הממשלה ללשכת העורך הראשי בחינמון, אך השופטים השאירו דלת פתוחה.

כך כתב השופט חנן מלצר, יו"ר ועדת הבחירות, בהחלטה שניתנה בדצמבר 2017: "טרם סיום, זה המקום להעיר כי ככל שתיווצר, במערכת בחירות עתידית, מסכת עובדתית חדשה – דרכו של המבקש לבקשת סעד באותה מערכת בחירות לא תהיה חסומה בשל ההחלטה המקורית, שהיתה יפה לשעתה ולנסיבותיה בלבד".

* * *

לעיון במסמך

להורדת הקובץ (PDF, 380KB)