- מבקשת הצו: משטרת ישראל
- השופטת: מירב קלמפנר-נבון, בית-משפט השלום בחיפה
- ההחלטה: הבקשה התקבלה. בדיון שהתקיים ב-12.10.2020 ביקשה המשטרה מבית-המשפט להאריך את תוקפו של צו איסור פרסום שחל על חקירת השלכת רימון בחצר של בניין בחיפה. לפי הודעה שהפיצה המשטרה, הרימון לא התפוצץ, וגבר מהקריות נעצר בחשד להשלכתו. השופטת נעתרה לבקשה, וקבעה כי הצו יישאר בתוקף עד 4.11.2020. הצו אוסר לפרסם כל פרט מפרטי החקירה. דוברות המשטרה הפיצה תצלום של הצו לכתבים ולמערכות.
* * *
בשנים האחרונות אימצה לעצמה משטרת ישראל דוקטרינה חדשה להתנהלות מול התקשורת. המשטרה הגבירה באופן דרסטי את כמות צווי איסור הפרסום שהיא מבקשת – ומקבלת – מבתי-המשפט, ולצד זה החלה ללחוץ על קצינים ושוטרים להימנע ממגע ישיר עם עיתונאים. יד אחת של המשטרה הטילה הגבלות דרקוניות על מה שמותר לעיתונאים לדווח. היד השנייה ניסתה לגרום להם להסתמך אך ורק על מערך הדוברות המשטרתי.
קו פרשת המים הוא דצמבר 2015, אז הוצנח על המשטרה המפכ"ל רוני אלשיך. המפכ"ל אלשיך, יוצא שירות הביטחון הכללי, הביא עמו למשטרה נורמות ושיטות עבודה שמתאימות לגופים חשאיים. אם עד אז מותר היה לעיתונאים לדווח על הכל למעט מקרים חריגים – מאז התהפכה המגמה. כיום, בחקירות של פשעים קשים ותיקים מורכבים, המשטרה מבקשת צווי איסור פרסום באופן אוטומטי, ורק במקרים חריגים מאפשרת להסיר אותם לפני תום עבודתה.
מאז כבר סיים אלשיך את תפקידו, אבל הדוקטרינה שהנחיל נותנת את הטון גם תחת מחליפו, המפכ"ל הזמני מוטי כהן. אבל לא רק המשטרה אחראית למצב הבעייתי: אחראית גם מערכת המשפט, שמאשרת את בקשות המשטרה כמעט ללא סייג, במתכונת של חותמת גומי.
במשטרה טוענים שצווי איסור הפרסום נחוצים כדי להגן על פעולות החקירה. אבל לאינפלציית צווי איסור הפרסום יש עוד השלכות. היא מייצרת חורים שחורים בידע של הציבור על הנעשה במדינה, ומעוררת חרושת של שמועות. והיא גם מאפשרת למשטרת ישראל לחמוק מביקורת ציבורית. מה שלא חשוף, כמעט בלתי אפשרי לבקר. ובכל זאת, ואולי בגלל זה, במקום למצוא איזון בין טובת החקירה לזכות הציבור לדעת, במשטרה מעדיפים לפעול במחשכים.
צווי איסור הפרסום בפרויקט "משטרת הצווים" מוצגים כפי שהופצו על-ידי המשטרה. עיתונאים וגולשים שמחזיקים בידיהם צווי איסור פרסום נוספים מוזמנים לשלוח אותם לכתובת contact@the7eye.org.il