אחרי המלחמה ב-1967 התחלתי לעבוד בסניף הירושלמי של עיתון "דבר" ככתב לענייני השטחים הפלסטיניים. העבודה כללה סיקור מלא של הציבור הערבי במזרח ירושלים, בגדה ובעזה, וכן את מוסדות הממשל הישראלי שהיו מופקדים על השטחים. אולם החל מאביב 1968, כלומר פחות משנה אחרי כיבוש השטחים, התווסף לסיקור היומיומי השוטף גורם נוסף: מתנחלים ישראלים (יהודים), שדרשו להתיישב בשטחים בתוקף זכות היסטורית, לאומית ודתית.
קבוצת המתנחלים הראשונה הגיעה לחברון בפסח 1968, בהנהגתו של הרב משה לוינגר. אמנם כבר קודם קמו התנחלויות בכפר-עציון וברמת-הגולן, אבל מעשהו של הרב לוינגר היה הראשון שגרר ויכוח ציבורי ופוליטי ער.
איור: ליעד שמיר
המתנחלים, שלימים התארגנו בתנועת גוש-אמונים, עוררו את סקרנותי. מה הביא את הצעירים הדתיים בני דור הכיפות-הסרוגות של המפד"ל למסע נלהב כזה של התיישבות בתוך ריכוזי האוכלוסייה הערבית? בצד הדיווח על הערבים בשטחים, עקבתי אפוא גם אחרי המתנחלים וגוש-אמונים מדי יום. במהלך 1981 אף כתבתי ספר בשם "מי לה' אלי, גוש-אמונים" (הוצאת הקיבוץ-המאוחד) ובו ניסיתי לעמוד על מקורותיה ואופיה של תנועת המתנחלים.
על רקע זה עסקתי רבות בנסיון ההתנקשות שהיה בתחילת יוני 1980 בשלושה ראשי ערים בגדה. מטעני חומר נפץ הונחו אז, באישון לילה, במכוניותיהם של ראש עיריית שכם בסאם א-שכעה, ראש עיריית רמאללה כרים חלף, וראש עיריית אלבירה אבראהים טוויל. שכעה וחלף נפצעו קשה ורגליהם נקטעו. טוויל ניצל כאשר חבלן ישראלי שבדק את מכוניתו הפעיל את המטען ונפצע קשה. איש לא לקח אחריות על נסיונות ההתנקשות הללו, ועלו השערות שונות בדבר המניע למעשה. באותה תקופה היו פיגועים של מחבלים, והיו אמנם נסיונות של ישראלים (בעיקר מתנחלים) לבצע פעולות תגמול נגד ערבים. אבל פעולה מאורגנת מסוג כזה, וניסיון מאורגן לפגוע במנהיגי ציבור ערבים, נראו כמעשים יוצאי דופן. האם זו פעולה של מחתרת יהודית? רבים חשבו כך, אולם דוברים של ממשלת מנחם בגין הרבו להכחיש. "המחתרת נמצאת רק בראשו של חבר-הכנסת יוסי שריד", אמר פעם בלעג שר המשפטים דאז, משה נסים, מעל במת הכנסת.
גילוי מבצעי ההתנקשויות התמהמה במשך שנים, ובתקשורת פורסמו סברות שהשלטונות אינם להוטים למצוא את האשמים. לפיכך ניסיתי, כמי שמכיר היטב את הנעשה בשטחים, ובכלל זה בהתנחלויות, להרכיב מעין דיוקן של ישראלי שישתתף במבצע מעין זה. הערכתי שצריך להיות לו רקע צבאי, הבנה בחומרי נפץ, אמצעים ויכולת למעקב אחרי האישים הערבים, וגישה לאמצעי לחימה. צריכה להיות לו, כמובן, גם מוטיבציה לבצע זאת. כך אספתי שורה ארוכה של נתונים שנראו לי רלבנטיים: למשל, צעירים ישראלים קיצונים, לא רק מתנחלים, שהתבטאו בעבר בדבר הצורך לפגוע בערבים, או שנתפסו בעבר כחשודים בפעולות אלימות נגד ערבים. הרשימה היתה ארוכה.
בדיעבד, אחרי שנחשפה המחתרת ב-1984, התברר שהיא כללה קרוב ל-30 חברים ונספחים שידעו משהו על אודותיה, ואז התברר לי עד כמה טעיתי בדיוקן ששירטטתי. הכרתי אמנם את רוב הנאשמים, אבל ברשימות החשודים שהכנתי לעצמי נמצאו רק שלושה או ארבעה מתוכם, וגם הם אנשים משולי חבורת המחתרת.
מדוע טעיתי? היתה לכך סיבה חשובה אחת: לא הגדרתי, בהקשר זה, בצורה נכונה את המונח "קיצוני". חשבתי שקיצוני הוא מי שצועק בקול רם, משתתף הרבה בהפגנות ובפעולות מחאה שונות ומטיף לאלימות. לאחר שהתגלתה המחתרת התברר שאין די בכך. אנשי המחתרת הקיצונים, שמאוחר יותר גם רצחו סטודנטים ערבים במכללה בחברון וניסו לפוצץ אוטובוסים ערביים, לא הסתפקו בהשתתפות בהפגנות ומחאות. השקפת עולמם הקיצונית באה לידי ביטוי באורח חייהם היומיומי, שכלל נכונות גבוהה להקרבה אישית. מדובר היה בקבוצה קטנה של מתנחלים שהתרכזה סביב הרב לוינגר בלב חברון הערבית. הקיצוניות שלהם התבטאה בכך שהם לא הסתפקו במגורים בהתנחלויות רגילות, אלא חיפשו אתגר קשה הרבה יותר: מגורים בתוך השוק הערבי הצפוף של חברון. צריך היה להכיר אז את המקום כדי להבין זאת. למבנים עתיקים ומתפוררים, מלאי טחב וצחנה של שוק, ברעש מחריש אוזניים, עם שלוליות ביוב, בינות לערימות אשפה וזוהמה, הגיעו המתנחלים הללו עם בני משפחותיהם. עם כל השמירה שסיפק להם צה"ל שררה שם סכנת נפשות יום-יום ושעה-שעה. גברים ונשים שמביאים למקום כזה את ילדיהם כדי לחיות בתנאים מפחידים וקשים מנשוא עשויים מחומר מיוחד – של אמונה קיצונית בדרכם. בין אלה שמסוגלים לכך היה צריך לחפש את הגרעין הקשה של המחתרת – תובנה שאליה הגעתי באיחור.
דני רובינשטיין הוא חבר הנהלת מערכת "הארץ"
גיליון 25, מרץ 2000