השבוע, באירוע יוצא דופן, קרע לרגע ynet את המסיכה הדקה שניצבת בין הקורא למושג האמורפי "מקורבים" (או בגרסאותיו האחרות "מקורות" ו"גורמים"). הטקסט בידיעה של איתמר אייכנר אמנם דיבר על "מקורבי ראש הממשלה בנימין נתניהו" שתוקפים בחריפות את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, וכותרת המשנה ייחסה את הדברים ל"סביבתו של בנימין נתניהו", אבל הכותרת עצמה הבהירה בדיוק מי הם אותם מקורות מסתוריים, כשהכריזה – "נתניהו: 'מנדלבליט איבד כל רסן, החליט להפיל בכל מחיר'".
ynet (ובמידה מסוימת גם "הארץ", שבכותרת שלו הציב את הצירוף "מקורבי נתניהו" במרכאות) הבהיר היטב את מה שהיה ברור לכל קורא עם אוריינות תקשורת מינימלית: במקרה זה, אין מקורות, גורמים או סביבה. יש רק ראש ממשלה רב-עוצמה שמעוניין להשתלח בראש השירות המשפטי בישראל, אך מבקש להלבין את הדברים מעט ולהגן על עצמו באמצעות ייחוס המתקפה לגורמים עלומי שם.
לא מדובר בפרקטיקה חדשה. העיתונאי לשעבר גבע קרא עוז סיפר בטוויטר שבתקופתו היה מקובל להשתמש בביטוי "מקור מדיני בכיר מאוד במטוס ראש הממשלה" כשם קוד לדברים שאמר ראש הממשלה. סביר להניח שפעמים רבות כשאתם קוראים על גורם בלשכת ראש הממשלה או בלשכת שר כזה או אחר, לא מדובר בכלל בגורם אלא בפוליטיקאי עצמו שמעוניין להתחבא ולהשתחרר מהאחריות לדבריו, בסיוע כלי עיתונאי מוכר בשם "אוף דה רקורד" (או שיחת רקע, לא לייחוס, רקע עמוק ועוד כמה כינויים שונים).
השימוש העיקרי באוף דה רקורד בימים אלו הוא דווקא מצד החזקים – ראש ממשלה, שרים, צבא, חברות ענק – כדי לתקוף יריבים וגורמים חלשים יותר או לעוות את המציאות לטובתם על חשבון האזרח והמתחרים
יש תפיסות שונות לגבי מהות האוף דה רקורד ותפקידו בעיתונות. בעיני, מדובר בכלי עבודה שנועד למטרה מרכזית אחת: לסייע לגורמים חלשים או כאלו הנמצאים בעמדת נחיתות להוציא החוצה מידע על התנהלות לא תקינה או בעייתית של גורם חזק, מבלי לחשוף את עצמם לפגיעה או התנכלות. זהו כלי לחשיפת שחיתויות, מחדלים או כשלים שארגון עוצמתי מבקש להסתיר ויכול לפגוע במי שיחשוף אותם.
בלי אוף דה רקורד, מארק פלט (הוא "גרון עמוק") לא היה מספק לוודוורד וברנסטין את המידע שסייע להם לחשוף את פרשת ווטרגייט, דניאל אלסברג אולי לא היה מעביר לעיתונאים את מסמכי הפנטגון, ואדוארד סנודן לא היה חושף את פעילות הריגול של ה-NSA. היכולת של עיתונאי להבטיח למקור שלא יחשוף את זהותו ושיעשה כל שביכולתו כדי להגן עליה היא זו שמאפשרת חשיפות חשובות רבות, תוך הגנה על המקור שמספק את המידע. חשיבותו מתגלה דווקא ברגעים שבהם כשל הכלי (או העיתונאי), כפי שיכולה למשל להעיד ענת קם.
הבעיה היא שנראה שלאורך השנים חלה שחיקה משמעותית במעמדו של מוסד האוף דה רקורד, שלא לומר הזניה שלו, ובמקום לשמש ככלי עיתונאי להגנה על מקורות, לסייע לחלשים בחשיפת המחדלים של החזקים, הוא משמש דווקא בידי החזקים על מנת לתקוף חלשים מהם, לבודד את עצמם מביקורת על דברים שהם אומרים או להפיץ מידע סובייקטיבי או חד-צדדי מבלי לייחס אותו אליהם, כך שיראה אובייקטיבי או עצמאי, פרי עבודתו של הכתב.
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במבט מאחור. משרד ראש הממשלה, 12.3.2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
שימוש של אישים כמו ראש הממשלה בכלי האוף דה רקורד כדי לתקוף יריבים הוא רק דוגמה מוכרת אחת. כתיכוניסט האזנתי לדיווחים של כתבים צבאיים, שידעו למסור פרטים רבים על אירועים שרגלם לא דרכה בהם. איזה חיבור לשטח יש להם, תמיד הם מגיעים למקורות שהיו בזירת האירוע, חשבתי.
שנה מאוחר יותר כבר שירתתי בגלי צה"ל והתגלגלה לידי הודעה לעיתונות של דובר צה"ל לגבי אירוע ביטחוני כלשהו (לא זוכר איזה אירוע, וזה לא משנה כי ההתנהלות זהה בכל האירועים). חלקה הראשון של ההודעה סטנדרטי. "מדובר צה"ל נמסר ש...". אבל בהמשך, תחת הכותרת "מידע בשם הכתב", נמסר פירוט נוסף לגבי האירוע המדובר. כמה דקות מאוחר יותר עלה הכתב הצבאי לשידור וציטט את אותו "מידע בשם הכתב" כמעט מילה במילה, כאילו אלו דברים שגילה בעצמו, מקורות מהשטח, ולא מידע שהגיע בפקס (זה היה לפני 20 שנה) לדסק החדשות של גלי צה"ל - ישירות מדובר צה"ל.
זה ניצול לרעה של כלי האוף דה רקורד מכיוון שצה"ל, אחד הגופים החזקים במדינה, מבקש לקבע נרטיב לגבי אירוע מסוים באמצעות החדרת פרטים עובדתיים לכאורה לכלי התקשורת מבלי לייחס את מקורם לגוף בעל אינטרס בנושא. המטרה: ליצור את הרושם שנאספו בצורה אובייקטיבית לכאורה על ידי הכתב עצמו. זה קורה גם היום, וכמעט כל הכתבים הצבאיים חוטאים בזה. כשכתב צבאי מספר לכם על מקורות או מביא עובדות מאירוע שלא היה בו, יש סיכוי יותר מסביר שהמידע הגיע ישירות מדובר צה"ל, בחסות "מידע בשם הכתב".
בתור עיתונאים, אולי הגיע הזמן שנפסיק לשתף עם זה פעולה. אם לראש ממשלה, שר או מנכ"ל יש משהו להגיד, מידע שהוא רוצה להעביר או יריב שהוא רוצה לתקוף, צריך לדרוש שיתכבד ויעמוד מאחורי הדברים שלו
וכמו כל דבר בישראל, מה שקורה בצבא זולג במהרה גם לשוק האזרחי. את אחד הטקסטים האהובים עליי ב"עין השביעית" כתב ב-2008 ד"ר יובל דרור. הוא עוסק באיזו נסיעת יח"צ שהציע משרדו של רני רהב לעיתונאים, אך הבונבון האמיתי שם הוא תמלול נרחב של שיחה בין דרור לרהב. בסיום מתוודה דרור: "בתחילת השיחה ביקש רהב שהשיחה איתו תהיה שיחת אוף דה-רקורד".
באותה עת עבדתי בעיתונות כבר קרוב לעשור, אך רק בתפקידי עריכה. לא הכרתי כל כך את מערכת היחסים בין כתבים ליחצנים, אך נראה לי תמוה שיחצן, שכל עבודתו היא להוציא מידע לתקשורת, מבקש להתנהל עם כתב "אוף דה רקורד". שנה מאוחר יותר, ככתב טכנולוגיה ב"כלכליסט", זכיתי לשיחה מרהב שגם בפתחה הוא ביקש לנהל אותה אוף דה רקורד.
וזו לא היתה הפעם האחרונה. עם רהב ובכלל. לאורך השנים מבקשים ממני באופן קבוע יחצנים ודוברים לנהל שיחות שלא לייחוס או רק לרקע. לפעמים הם יצרפו לשיחה מנכ"ל או בכיר אחר בחברה, לפעמים יימסרו מידע משמיץ על חברה יריבה, או מידע אחר שהם רוצים שיופיע בתקשורת, אך יולבן ולא ייוחס אליהם. לא מדובר כאן בחשיפות של מחדלים או שערוריות, סתם מידע שיותר נוח לחברה שלא יצא בשמה.
וזה קורה כל הזמן. אף שיש עדיין שימוש באוף דה רקורד לצורך חשיפת מידע על החזקים, השימוש העיקרי בו בימים אלו או דווקא מצד החזקים עצמם – ראש ממשלה, שרים, צבא, חברות ענק – כדי לתקוף יריבים וגורמים חלשים יותר או לעוות את המציאות לטובתם על חשבון האזרח והמתחרים.
בתור עיתונאים, אולי הגיע הזמן שנפסיק לשתף עם זה פעולה. אם לראש ממשלה, שר או מנכ"ל יש משהו להגיד, מידע שהוא רוצה להעביר או יריב שהוא רוצה לתקוף, צריך לדרוש שיתכבד ויעמוד מאחורי הדברים שלו, שלא יפיל אותם על מקורבים או גורמים בשוק. לא מעוניין? מותר ורצוי לשלוח אותו לחפש פראייר אחר שיפרסם את הדברים שלו. אם לחברה כלשהי יש מידע שהיא רוצה שהציבור ידע, בפרט אם זה מידע שמקדם אותה או מזיק למתחריה, היא צריכה לעמוד מאחוריו ולקחת עליו אחריות. לא לנסות לייחס לו אמינות גדולה יותר על ידי כך שכתב יציג אותו כאילו היה מדובר במידע שהושג באופן עצמאי.
יש מקום לשיחות רקע עם בעלי שררה או בכירים בחברות שונות (אני פחות משוכנע שיש מקום לשיחות כאלו כשמדובר בדובר או יחצן), ולא הייתי אומר שצריך להימנע לחלוטין משימוש במידע שנמסר באופן זה. אבל כן צריך למתן מאוד את השימוש במידע שמתקבל. במיוחד כשלא מדובר במידע פנימי רגיש אלא בדברי בלע נגד יריבים, מידע כללי על השוק, עדכונים שגרתיים על מהלכים בארגון, עמדה של החברה לגבי הליכים משפטיים שמתנהלים נגדה וכיוצא בזה – כולם דברים שנתבקשתי לפרסם מבלי לייחס למקור, הגם שאין סיבה אמיתית לכך.
כשאנו משתפים פעולה במקרים כאלו, ומלבינים בעבור החברה או הבכיר מידע מסוג זה, אנחנו עושים שירות רע לקוראים שלנו, מונעים מהם מלראות את תמונת המציאות המלאה או מסייעים לעוות את תפיסתם לגבי אירועים, אישים ועמדות שונים. זה דבר אחד כשעובד בלשכת ראש הממשלה תוקף את היועץ המשפטי לממשלה, דבר אחר לגמרי כשמי שעושה זאת הוא ראש הממשלה עצמו. לקוראים יש זכות לדעת את זה, ולראש הממשלה, או לכל בכיר אחר, אין זכות להתחבא מאחורי גורם לא קיים.