אהרון (אהרל'ה) גולדפינגר הוא מפיק ועורך תוכניות טלוויזיה וסרטים. ההוגה והמפיק של תוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", מפיק "סיבה למסיבה" ו"שעה טובה". שותף לשידור החי של מצעד צה"ל ביום העצמאות ה-20, במאי 1968. הפיק וערך הפקות מרכזיות ומשדרים מיוחדים של רשות השידור ובהם ימי העצמאות, המכביות, סיקור ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל ועוד. הפיק וערך בשנת 1999 את שידור תחרות האירוויזיון מירושלים. ערך את המטה המרכזי בערוץ 10.
אין לך הרהורי חרטה, כמי שעומד מאחורי המצאת הפורמט של "פופוליטיקה", כשאתה רואה מה קורה היום בפאנלים ובאולפנים השונים, כשתרבות השיח הזאת גולשת עמוק אל תוך מהדורות החדשות ועוטפת את כל לוח שידורי האקטואליה?
אין לי שום הרהורי חרטה, להיפך. לקראת השיחה שלנו אפילו אמרתי שאציץ מה היה שם, כי בכל זאת עבר קצת זמן. נפלתי על שיחה שבה השתתף אביב גפן מול טומי לפיד, וישבו איתם עוד אנשים בפאנל רחב והשיחה היתה נוקבת ומרתקת ומשעשעת וחשובה גם בפרספקטיבה לאחור ואפילו שהוא היה נער בן 20. עם כל הפופוליזם ובהסתייגות מהצעקות היה בתכנית הזאת הרבה מאוד תוכן. המון מחשבה הושקעה אז ביצירת תכנים ויצירת התכנים הזאת היא לא תמיד מילולית אלא בנשמתו של הצופה שמאוד איכפת לו שמי שמייצג אותו בדיון יהיה הדמות המעניינת יותר ואם היא סופגת, גם אתה כועס וככל שהדיון מדויק ונוקב יותר, גם אתה כועס עוד יותר. לכן אין לי שום חרטה והלוואי שהיו מתקיימים דיונים כאלה במרחב הזמן מאז ועד היום.
ואולי, גם אם מקבלים את כתב הסנגוריה שלך, נשארנו רק עם הנקודות החיוביות פחות מהמודל המקורי. היום אפשר להבחין בשתי תופעות עיקריות: הראשונה היא מחנאות שיש בה משהו אוטומטי והשניה היא התאהבותו של הדובר בדברים שלו עצמו ופחות נכונות להקשיב וליצור שיח.
אין ספק שכל מימד העריכה, התכנים, התשדיר וכל נושא הזמנת האנשים לאולפן, מגלם חוסר כבוד אל הצופה. אני קצת מקצין בעניין הזה, אבל יש לי הרגשה שאולי נהיו עצלים ומי שמופיע ראשון בספר הטלפונים מדלג מתכנית לתכנית. אין למעשה ראיון ואין מגמה של עורך שיכוון ושיתחשב בי כצופה. קטונתי, אבל לדעתי שיעידו עליה ידידיי, המון מחשבה הוקדשה על ידי לשאלה מה יחשוב הצופה בבית על האורחים שאני מזמין, רמתם, רמת הדיון וכדומה, ב"פופוליטיקה" אבל גם בתכניות אחרות שערכתי.
אתה גם ערכת את "המטה המרכזי" בערוץ 10, עד לפני מספר שנים.
גם כשערכתי את "המטה המרכזי" עם נדב פרי, אני זוכר שהשקענו מחשבה בדמויות על המסך, לאו דווקא בהיבטים של ימין ושמאל. אני זוכר שהבאנו את חנוך דאום ואת רונאל פישר, שניהם צבעוניים אבל היה להם מה להגיד, עם כל ההסתייגויות לגבי מה שקרה אחר כך...
מה שאתה מתאר בעצם, מעיד על היחלשות בולטת בשדרת העריכה. היום כשמי שנותן את הטון הוא בעיקר הטאלנט, יש פחות מקום לעורך ופחות מקום לשיקול הדעת שלו ולהיותו פוסק אחרון או מכוון.
אתה מכוון למקום שהוא מאוד מורגש. כל התכניות בנויות היום סביב טאלנטים ולא על כיוונים של עורך. יש תוכניות מצוינות ואין לי ביקורת על כולן אבל אין ספק שמרכיב העריכה במיוחד, הלך וירד. אמרו למעשה, "יאללה, בואו נפטור את עצמנו, נביא אחד מימין ואחד משמאל, זה ממילא לא חשוב" והראשון שיגיע הוא זה שישב. אני שוב מקצין את זה, אבל ההקצנה הזאת מרמזת שזה פחות או יותר מה שקורה בשטח.
שוב אני אסובב את האצבע המאשימה כלפיך: גם אצל הטאלנטים שהיו אצלך ובתקופתך, כמו טומי לפיד, אמנון דנקנר, אייכלר וכו', הורגשו תופעות דומות והן קרו במשמרת שלך.
זה נכון. אבל גם נכון שטומי לפיד הפך להיות סגן ראש הממשלה, דנקנר הפך להיות עורך "מעריב" ואייכלר חבר כנסת. הם היו חלק מפאנל מכובד, כולל המנחה דן מרגלית, ועדיין הושקעה המון מחשבה בכל התכנים שנוצרים מולם. האייטמים היו מתוחקרים כראוי, אנשים היו נבחרים מאוד בקפידה, היו פעמים שהזמנו מישהו ולאחר מחשבה נוספת התחרטנו וביטלנו והבאנו מישהו ראוי יותר לשבת על הכיסא.
והיום, כשאתה צופה ב"אולפן שישי" למשל?
היום נראה שהכל מאוד מקרי. יוצאים ידי חובה. מביאים מישהו שהוא ימני מחמד לכל תכנית, בכל ערוץ יש את הדמות שלו ומבלי שום מחשבה על הנושא עצמו, האם ראוי שהוא ישב שם. איפה הדוברים של פעם – מבלי להיכנס שוב לימין ושמאל – אנשים כמו ישראל הראל, אליקים העצני, ישראל אלדד ואריה אלדד, איפה הם היום? היום אתה רואה את שמעון ריקלין – שגם הוא אגב התחיל ב"פופוליטיקה" בהזמנתי כארכיאולוג צעיר ומרדן והיו לו דברים לומר וכשהוא הוזמן, זאת לא היתה הזמנה קבועה אלא לצורך נושא מסוים. היום הוא מוזמן על תקן הליצן הימני התורן.
אבל הטענה היא שהיחס המספרי באולפנים לא השתנה. בשנות התשעים היתה נחיתות מספרית, ועל כך מלינים חלק מעיתונאי מחנה הימין. גם היום הם טוענים שהם צריכים להתאזן, עיתונאי אחד ימני מול חמישה שמאלנים. הטענה שלהם היא שלא תראה אף פעם פאנל עם ארבעה ימנים ושמאלני אחד.
יש לי הסתייגות מכך שרק מעצם היותה של תכנית פוליטית באופייה, היא חייבת להיות פחות או יותר מאוזנת, בטח שלא לגמרי מאוזנת. גם באותו פאנל שהזכרת קודם, של לפיד, דנקנר ואייכלר הם היו יותר ימנים. זה נכון שעם הזמן הם הפכו את עורם ואז אמרנו שנשאיר את המגרש לאנשים שיש להם דברים חכמים לומר, לאו דווקא מתוך משחק של תפקיד פוליטי מסוים וזה דבר שהוכיח את עצמו.
אחד מהדברים הנוספים שאתה עשית בטלוויזיה ויכול להיות שיש קשר בין העניינים, הוא הפקת תכניות בידור מובילות וכאן אני רוצה לשאול אותך אם חדשות הן בעצם בידור במסווה?
זה לאט לאט הופך להיות כך. אני זוכר שכשהפקתי את "סיבה למסיבה", ולפני התכנית שודר היומן, אוי ואבוי היה אפילו לחשוב להזכיר את התכנית שלנו במסגרתה שלא לדבר על פרומו. היום יומני החדשות הם פרומואים לתכניות הבידור שמגיעות אחר כך. אולי כך זה היה צריך להיות.
באותן תכניות היה גם חלק של פינות סאטיריות שהיתה בהן השקעה מתוך תקווה שתהיה להן איזשהי השפעה, אבל היום אני רואה את "ארץ נהדרת" שהיא תכנית מצוינת או ליאור שליין שהוא יוצא מן הכלל ואני מקווה שהוא יחזור למסך, אני קורא את מאיר שלו - כולם מתעסקים באותם הנושאים כאילו ששום דבר לא השתנה ויש מחיאות כפיים אבל הסאטירה אינה משפיעה. אולי כך באמת הדמוקרטיה מפסידה לקורונה.
מה המתכון המוצלח לעשות את זה, לא רק בצד החדשותי, אלא גם בצד הסאטירי?
בשבועות האחרונים ארצות הברית סוערת. יצא לי לצפות בלילות האחרונים ב"פוקס" וב-CNN ופתאום אני מגלה שם עיתונות. "פוקס" עדיין נותנים במה לטראמפ אבל הם גם מדווחים, וב-CNN נוקטים עמדה ואומרים מה שהם חושבים בלי פחד. אלו דברים שהיו פעם וכאילו נעלמו.
עיתונאים נוקטים עמדה גם כאן והשאלה היא מה ההבדל בין מה שאתה רואה בארצות הברית לעומת ישראל?
לדעתי כל אחד רואה את ההבדל הזה. במובן הזה אני מתגעגע לאנשים כמו מוטי קירשנבאום ויש ציבור די מסוים היום שיש לו פחד שאמנון אברמוביץ', או דנה ויס או מוטי גילת, ברוכי או דרוקר יותקפו ולדעתי בקרוב זה גם יקרה.
בחינה של שידורי התאגיד לעומת מה שקרה ברשות השידור – מעודדת אותך או מאכזבת אותך? המהלך הזה שיפר את התוכן והצורה או שהוא היה מיותר?
בתאגיד היום מייצרים תכניות מעולות. מהדורת החדשות שלהם לדעתי היא טובה. הרייטינג, לעומת זאת לא ממש בשמיים בלשון המעטה.
היו מי שהזכירו שבחלק מהפעמים הוא נמוך יותר מזה של רשות השידור בימיה האחרונים.
לא עקבתי אחרי זה אבל אני לא אתפלא. אין לי געגועים לתקופה האחרונה של רשות השידור וזאת הסיבה שגם אני עזבתי ופרשתי. יש בהחלט געגועים לתקופה הטובה והיצירתית ועד היום אנחנו נהנים מאותם אנשים שיצרו אותה, אבל בהחלט כשמשדרים היום סדרות על אלי כהן, או "מלחמה ללא שם" או התכנית של גיא זהר ו"היהודים באים" – אלו תכניות מצוינות שלא בטוח שיש להן במה בערוצים המסחריים.
המלצות מדיה:
הסדרה הדוקומנטרית על ג'פרי אפשטיין ב"נטפליקס" ("ג'פרי אפשטיין: עושר מחריד"). צפיית חובה שמדגימה את השפעת ההון על השלטון.
הסדרה "הילארי" ב-yes, על הילארי קלינטון. אישה מוכשרת.
ספר הילדים "פנדה יוצאת למרעה" של מאיר שלו.
"המקור" ודרוקר – הקלטות אלוביץ' וישועה.