חודש רמדאן האחרון התנהל בצל מגפת הקורונה. ההגבלות ומדיניות הסגר שהוטלו במדינות האזור העלו את קרנן של סדרות רמדאן והן היו למפלט ולנחמה, בוודאי לחלק מהמוסלמים. מדובר אמנם במוצר תרבות פנאי: הסדרות הייעודיות לחודש רמדאן מספקות בידור לצופים עם שבירת הצום, התכנים שלהן מותאמים על פי רוב לצפייה בחיק המשפחה ורשתות השידור גורפות בזכותן רווחים מפרסום בעונה של צפיית שיא. אלא שסדרות חודש רמדאן והשיח שחלקן מעוררות בתקשורת וברשתות החברתיות הם יותר מביטוי של תרבות פופולרית – הם יכולים להעיד על הלכי רוח ומגמות.

משום כך ראוי לשאול מה אפשר ללמוד מהם, למשל, על היחס המורכב כלפי העבר הקולוניאלי ותקופת שלטון המנדט הבריטי והצרפתי במדינות האזור, ועל מקומם של זרים ושל קבוצות מיעוט, כפי שהוא מצטייר בסדרות כמו "גרנד הוטל" (2016) ו"לילות אוג'יני" (2018) המתרחשות במצרים, או בסדרה הסורית המפורסמת עתירת העונות "שער השכונה".

סדרות אחרות מנצלות את חודש רמדאן לעורר מודעות לסוגיות שהן טאבו, כמו הסדרה "הקטינות" (2013) העוסקת בתופעה השנויה במחלוקת של חיתון ילדות ונערות, או הסדרה "מעל לכל חשד" (2016), שבמרכזה דמותה של פסיכולוגית מפורסמת שסובלת מבעיות נפשיות קשות ומנצלת לרעה את מעמדה המקצועי והחברתי. לעומת זאת, סדרת רמדאן המבוססת על ספרו של עלאא אל-אסוואני "בית יעקוביאן" (2007), יכולה להעיד על מגבלות השיח, כיוון שנעדרה ממנה דמותו "מעוררת המחלוקת" של עורך העיתון ההומוסקסואל (דמות שהופיעה בהפקה הקולנועית לספר ב-2006).

סדרה אחת, "אֻם הַארוּן" (2020), עוררה השנה עניין מיוחד וויכוח בעולם הערבי עוד לפני ששודרה, ואפילו זכתה לסיקור ישראלי ער בכתבות וטורים של רועי קייס, ירון פרידמן, צבי בראל, גאנם אבראהים, יובל אברהם, איריס פרוכטר-רונן, נטע איפרגן ואחרים.

מדובר בהפקה משותפת של חברת "אל-פהד" הכווייתית (בבעלות השחקנית שמככבת בסדרה, חיאת אל-פהד) ושל חברת הפקות מאיחוד האמירויות ("ג'רנס"). הסדרה צולמה באיחוד האמירויות ועלתה לשידור ברשת MBC הסעודית. "אֻם הארון" מגוללת את סיפורם של רופאה ומיילדת יהודייה ובני משפחתה, בכווית בשנות הארבעים של המאה ה־20, ולמעשה מציגה את מארג הקשרים בין מוסלמים ליהודים במדינות המפרץ הפרסי על רקע תקופה היסטורית הרת גורל לתנועה הציונית ולתנועה הלאומית הפלסטינית.

משום שהמיעוט היהודי הוצג בה כקורבן, נחשבה הסדרה בעיני מבקריה ומתנגדיה כאחד כקוראת לנורמליזציה עם ישראל, המשרתת אינטרסים של המשטרים בסעודיה ובאיחוד האמירויות. הצגה כזאת של יהודים בחברה מוסלמית בשנות הארבעים נתפסה כפגיעה, ואף כבגידה, בעניין הפלסטיני ובזכר הנכבה.

ביקורת מעניינת אחרת התפרסמה בטור של רשא עמראן בעיתון "אל-ערבי אל-ג'דיד", שכותרתו כוללת את המונח "ערבים-יהודים". עמראן חשפה היבט של המורכבות בעמדה של היהודים-הערבים והציגה את פגיעותם, אבל חיצי הביקורת שלה הופנו לשני הצדדים – החברות הערביות-מוסלמיות והמשטרים הערביים מצד אחד, והיהודים והתנועה הציונית מצד שני. הכתבה של עמראן, שהיא חלק משיח רחב יותר, יכולה להעיד על חשיבותן של סדרות חודש רמדאן הפופולריות ליצירת זהות לאומית-תרבותית, ועל הדימוי או המבט האלטרנטיבי שהן מציעות לדמותם של היהודים-הערבים.

סדרות רמדאן כמו "אֻם הארון" (2020) ו"הרובע היהודי" (2015), יוצאות, למעשה, נגד תפיסה הרואה בקהילות היהודיות קבוצה נפרדת, שולית, נבדלת מהחברה המקומית ומבודדת ממנה (קבוצה הרמטית, ללא קשרי גומלין עם סביבתה, שפיתחה זהות תרבותית נפרדת).

כך, למשל, סצנת הפתיחה של "הרובע היהודי" ממקמת יהודים, מוסלמים ונוצרים במבנה בית כנסת בקהיר, שאליו הם נמלטים בבהלה באישון לילה מאימת אזעקה בעיצומה של מלחמת 1948. הפרשנות לתמונה הזאת יכולה להיות כפולה, והיא מבטאת את היחס המורכב כלפי היהודים במצרים: מצד אחד, התכנסות של הקבוצות השונות בבית הכנסת, שנחשב מבנה עמיד ובטוח, מבטאת את החיים המשותפים; מצד השני, נרמזת כאן ביקורת כלפי הזהות הכפולה של היהודים במצרים, שבית התפילה שלהם חסין מפני התקפות של היהודים הציונים.

הדימוי המורכב של קהילות יהודיות במצרים ובכוויית (והמפרץ) בשתי הסדרות, "אם הארון" ו"הרובע היהודי", מבטא במידה מסוימת תפיסה המחזירה את הדיון בקהילות היהודיות במרחב היהודי-המוסלמי להיסטוריה של החברות המקומיות ורואה בו חלק מדברי ימיהן של מצרים, של עיראק ושל סוריה, למשל, ואפילו של מדינות המפרץ, שבהן היה מספר היהודים קטן יחסית.

הסדרות הללו מביאות אל המסך ואל בתיהם של מיליוני צופים אלטרנטיבה מוחשית, גם אם חלקית ולא מדויקת מבחינה היסטורית או דתית, להצמדה בין שני רכיבי הזהות: הדתית – היהודית, והלאומית – הציונית, שתרמה להפרדה של היהודים מסביבתם המוסלמית והמזרח-תיכונית.

כפי שמציינת עמראן, הצמדה זו שירתה את המשטרים הערביים, שכפו סממני בידול על היהודים במדינותיהם, הסיטו את הביקורת שהופנתה נגד התנהלותם מבית לעבר קבוצות מיעוט, ובכך ליבו שנאה כלפי היהודים. היא שירתה גם את העניין הציוני – היא העניקה משנה תוקף לנרטיב הרדיפה והסבל שחוו יהודים בתפוצות והדגישה את נחיצותו של בית לאומי ליהודים. ההפרדה של רכיבי זהות מקומיים של היהודים-הערבים (אבל לא רק שלהם) לטובת הזדהות עם הציונות ועם מדינת ישראל שירתה את יצירת "הסיפור של כולנו".

אלא שהסיפור של כולנו מורכב יותר, והוא מצריך טוויה מחדש של נרטיב זהות מורכב יהודי-ערבי-ציוני, לכל הפחות, וגם בחינה מחדש של הזהות הלבנטינית.

שאלת הזהויות של היהודים-הערבים בהקשר הציוני ושאלת הנאמנות שלהם למדינה המצרית עלו ב"רובע היהודי" והציפו גם מתח בין-דורי. בפרק הסיום של הסדרה מאשים אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בקהיר (גבר מבוגר קראי) צעיר יהודי-מצרי-ציוני בהחרבת הקיום היהודי במצרים. הוא טוען כי הצעירים המצרים תומכי הרעיון הציוני ערערו את חיי יתר חברי הקהילה והציבו אותם בפני דילמת זהות בלתי אפשרית: להיות מצרים או להיות יהודים.

חלק מהם, מי שבחרו במצריות ונותרו במצרים, הבינו כי במצב שנוצר אחרי 1948 מצריות פרושה התאסלמות. תפיסה כזאת באה לידי ביטוי בסדרת הרמדאן "ליבי מדריך אותי" (2009) על הזמרת והשחקנית היהודייה לילה מוראד, שהתאסלמה וחיה במצרים, עד מותה ב-1995. במקרה הזה נעשה דווקא מאמץ לטשטש את העבר היהודי של מוראד, בשל היותה סמל תרבות מצרית.

הסדרות האלה בוודאי אינן משקפות את היחס לקהילות היהודיות ולישראל, ולצידן אפשר למצוא סדרות כמו "הסוף" (2020), דרמה עתידנית המנבאת את קריסת ארצות הברית וחיסולה של מדינת ישראל. חשיבותן טמונה כאמור, בהצגת אלטרנטיבה או מודל אחר ובעיבוי יוזמות המתקיימות מחוץ למסך, בעולם האמיתי.

דוגמה חשובה ומרשימה היא מחקרו של פרופ' יורם מיטל והפרויקט החלוצי שהוא מעורב בו לשיפוץ והשמשה של בתי כנסת במצרים. למונומנטים כמו בתי כנסת ובתי עלמין חשיבות מרובה בייצוג של הקהילות היהודיות, בעיקר לנוכח היעדרם של יהודים וקהילות של ממש במצרים ובמדינות ערביות אחרות. עם זאת, מבנים כאלה, כמו הקהילות שהם שירתו, הם חלק מההיסטוריה המצרית ומהמרחב המצרי העכשווי.

דוגמאות אחרות הן היוזמות להקמתו של המתחם הרב-דתי "בית משפחת אברהם" שיוקם באבו דאבי שבאיחוד האמירויות ויכלול בית כנסת, או פתיחת חשבון טוויטר רשמי של הקהילה היהודית באיחוד האמירויות במאי השנה - Jewish Community of UAE. סרטונים רשמיים של יהודים מתפללים באיחוד האמירויות ותפילה בעברית לשלומם של שליטי המדינה וכוחות הביטחון שלה, מבטאים לא רק יחס סובלני כלפי יהודי איחוד האמירויות המעטים, אלא הם ממקמים את יהדותם בהקשר לאומי מובהק ומחדדים את ההבחנה בין מדינת ישראל לבין היהודים.

פעולות כאלה הן בוודאי תוצאה של אינטרסים פוליטיים ואחרים, וממילא הנוכחות הדלילה של יהודים במפרץ אינה מאיימת על המשטרים. ובכל זאת, היא מציגה נוכחות יהודית במרחב ערבי-מוסלמי כעובדה קיימת, והקהילה זוכה להכרה רשמית מצד השלטון, חרף הביקורת וההתנגדות.

ענבל נסים-לובטון היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה איזורית