בשנה האחרונה עשיתי מהפך. עברתי ערוץ. נטשתי את ערוץ הבית שלי, ערוץ 10 שהפך לערוץ 13, ועברתי למקום הנטוש עד אז, ערוץ 11, תאגיד כאן. אני לא לבד. תאגיד כאן מחזיר לי ולאחרים את האמון בטלוויזיה. הפורמטים (סליחה על הפלצנות) המקוריים, מגוון תוכניות התרבות, החמלה האנושית השפוכה על "סליחה על השאלה" ופגישות רוני קובן, השנינות המדויקת של תם אהרן ועוד ועוד.
חבורת המחץ של ערוץ 10 היתה מביאה גם את תחום החדשות של כאן לפסגות, ומואב ורדי החכם והרהוט שעבר מ-13 הוא רק דוגמה. שאול אמסטרדמסקי ("אבל שמעתי שהוא שמאלן", התלונן דודי אמסלם, זוכרים?) הוא פרשן מרתק ומדויק של התחום הכלכלי הקשה למדיום הטלוויזיוני. בינתיים, לצד דוריה למפל הנהדרת, הם עדיין מגדלים את הדרוקרים והקראים שלהם. ערוץ 12? הם ממש בסדר, אבל אני לא אוהב להצטופף היכן שמצטופפת כל המדינה, ולא רק בימי קורונה.
אגב, לכל אלה אין קשר בין ימין לשמאל. כאשר הקמתי בראשית שנות התשעים את מדור הדעות ב"חדשות" הוטרדתי בעיקר מכך שכמעט אין כותבים ימניים בתקשורת המרכזית. גייסתי כמה מהם: במבי שלג עליה השלום, ישראל אייכלר, יובל שטייניץ, הלל וייס ואחרים. היום הייתי מגייס את גלית דיסטל-אטבריאן, למרות שהיא באמת מביאה לי את הסעיף, אבל אלה האנשים שחיפשנו ומצאנו. מגוון הדעות חיוני לדמוקרטיה לא פחות מעיתונאים מקצועיים.
ראיתי איך בתנועת מלקחיים באים עופר נמרודי ואמנון דנקנר והורסים כלי תקשורת מפואר, רב תפוצה ורב יוקרה, "מעריב". אם לא יהיה מהלך משנה מציאות, זה מה שעומד לקרות גם לערוץ 13
אבל הסיפור הקשה, הכואב, הוא ערוץ 13. ההתרחשות המטלטלת העכשווית, שבה מונעים מכתביו לסקר כראוי את משפט נתניהו, היא שיאו של תהליך שהביא אותי להחליף ערוץ.
ועכשיו לרגע הכואב מכולם. אילה חסון היתה תלמידתי בבית-הספר לעיתונות כותרת. כל מורה ידע שהיא נועדה לגדולות מן השיעור הראשון ועד האחרון. היו שם להט ותשוקה, והבנה חדשה של המדיום העיתונאי. היא גם פרעה את הקבלות, ואת ערוץ 1 הישן והזכור שלא לטוב עזבה מהסיבות הנכונות. התחלתי להרים גבה כשהסתמן אצלה מהלך ונדטה גלוי נגד אנשים מסוימים, שאיש מהם כמובן אינו נקי מביקורת. שוב גבי אשכנזי. שוב שי ניצן.
ועדיין, לגיטימי, עד הרגע הזה, שבו שבוע לפני ההודעה על כתבי האישום לנתניהו מרימה חסון כתבה נרחבת בתוכניתה על שי ניצן, שלא היה בה בדל של חידוש, בדל של הנמקה למה עכשיו ומדוע זה שוב מעניין. כמובן, המכונה האדירה שהקים נתניהו נגד מערכת המשפט בעניינו זכתה לעוד ועוד תחמושת. מיד לאחר הכתבה הזו כיביתי את ערוץ 13 בשלט ועברתי עם כל הציוד לתאגיד.
ועכשיו, שבוע לפני פתיחת המשפט, ציטוטים מוקלטים שנויים במחלוקת מלפני שנים רבות בפרשה שנקברה מזמן, בימים האלה שבהם מנדלבליט מסתובב עם שומרי ראש. הצלחה עיתונאית? סקופ? ייתכן. התוצאה ידועה: כל המערכת התגייסה ליצור שיווי משקל בין ציטוטי מנדלבליט, שאין באפשרותו להגיב עליהם, לבין שלושה תיקי שוחד, מרמה והפרת אמונים כנגד האיש החזק המדינה, שנלמדו ועובדו לאורך שנים ומגובים בהררי מסמכים.
כך נוצר שיווי משקל בין אמירה נטולת הקשר מלפני עשר שנים לבין מערכת מפלצתית של קשרים, מניפולציות, הזזת מיליארדים מכאן לכאן, סירוס קיצוני של כלי תקשורת – אז "וואלה" ועכשיו, כנראה, ערוץ 13. כל יחידת הקומנדו עטה על הסיפור מבסיס האם בבלפור. כבר שבוע מנדלבליט הוא הסיפור של המשפט הזה, הייתם מאמינים? אילה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה? לא בטוח.
לבי עם אנשי ערוץ 13 על מפעל חייהם ההולך ונקבר. אבל אני הייתי שם. בעיתונות הכתובה. ראיתי איך בתנועת מלקחיים באים עופר נמרודי ואמנון דנקנר והורסים כלי תקשורת מפואר, רב תפוצה ורב יוקרה, "מעריב". נמרודי על פרשותיו החוזרות, שהעיתון גויס להגן עליהן, הרס את המוניטין והיוקרה ואת אמון הקוראים. דנקנר ריסק מבפנים את המפרקת החברתית של העיתון. ואני ראיתי ממקומי ככותב "הזירה הלשונית", לאחר שהודחתי מתפקידי כעורך הדעות במהלך דנקנרי מכוער, איך הקוראים הולכים ונעלמים משבוע לשבוע.
אחר-כך בעלים ועורכים באו והלכו, ודנקנר השני עם ניר חפץ הצדיק השלימו את המלאכה. ואם לא יהיה מהלך משנה מציאות, זה מה שעומד לקרות גם לערוץ 13, עם כל הכבוד להישרדות VIP ושאר מיני ריאליטי, ואין כבוד.
ד"ר רוביק רוזנטל הוא לשונאי וסופר, הבעלים והכותב של אתר "הזירה הלשונית"