בסדרת מאמרים ב"הארץ" ובוויכוחים לא מעטים ברשת הטוויטר מבקש רביב דרוקר לבסס תזה, לפיה ההצטרפות של גנץ ואשכנזי לממשלת נתניהו ("ממשלת החירום" המפורסמת) היתה כורח המציאות. לפי דרוקר, מכל האפשרויות שעמדו בפני ראשי מפלגת חוסן לישראל עם תוצאות הבחירות, זו היתה הפחות גרועה, והיא תביא לכך שיוכלו לדאוג לעצמאות מערכת המשפט ולמנוע סיפוח חד-צדדי של חלקים מהגדה המערבית.

אין לי את היכולת או היומרה להתחרות בדרוקר בשדה הפרשנות הפוליטית, שם מרוכז ודאי חלק משמעותי מכישוריו ומקורותיו, אך אני מבקש לבקר את נקודת המבט שעומדת בבסיס התזה שלו.

פרופ' יצחק בן ישראל העביר בזמנו סמינר על קאנט בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב. אולי בגלל הרקע הצבאי שלו בחיל האוויר המשיל את תורת ההכרה של קאנט לטיל מונחה המחפש בעצמו את דרכו למטרה, ורואה את המציאות רק דרך התוכנה שהותקנה בו.

השינוי העצום שהנחיל קאנט לפילוסופיה המערבית היא העמדה לפיה יש פער אולי בלתי ניתן לגישור בין "העולם כשלעצמו" לבין היכולת שלנו "לחוש" אותו, הנעשית בהגדרה רק דרך אמצעי ההכרה האנושית. לכן כל תפיסת המציאות שלנו תהיה תמיד בהכרח רק של "עולם התופעות", כפי שהוא מוכר לנו דרך אמצעי ההכרה שלנו, ולא של "הדבר כשלעצמו".

אני מבקש לטעון כי דרוקר, בפרשנות שלו את העולם הפוליטי, לא מסוגל (אולי לא רוצה) לבחון אותו כשלעצמו, ולכן הוא מסתכל עליו רק בהתאם לניסיון (עשיר השנים שלו) בפרשנות פוליטית.

אחד המאפיינים העיקריים של העולם הפוליטי בישראל, ואתר "העין השביעית" הצביע על כך בסדרה ארוכה של מחקרים במהלך מערכות הבחירות האחרונות, הוא ש"הכל אישי ורק אישי". רוב רובה של התקשורת בישראל לוקה באופן חמור בהפיכת הפוליטיקה ל"מירוץ סוסים". היא מתמקדת כמעט רק בסוגיות האישיות. האם שקרן א' עובר למפלגת נוכלים ב' ומה צייץ ג' על ד'.

תכונה גרועה זו נוחה לשני הצדדים - המסקר והמסוקר. הדבר מאפשר לפוליטיקאים שלנו להימנע מכל התמודדות עם סוגיות רציניות שעל סדר היום, ולעיתונאים להגיע לראיון עם שאלות בנאליות שחוזרות על "מי אמר למי" ואינן דורשות מינימום של למידת פרטים טרם הראיון.

זה העולם בתוכו חי שוחה ונושם דרוקר (הכוונה לדרוקר הפרשן הפוליטי, ולא לתחומים האחרים של עיסוקיו כעיתונאי), וזה בוודאי העולם הפוליטי של ישראל, כפי שהוא מוצג לנו על ידי התיווך של כלי התקשורת.

בעולם זה, בו הכל אישי, אם גנץ או אשכנזי יקבלו תפקידי שרים כאלו או אחרים, המציאות תשתנה לטובה. כי מה שמשנה בעולם הזה הוא רק מי יהיה שר זה או אחר. מהתזה של דרוקר נעדרת למרבה הצער כל התייחסות, אולי אפילו כל הבנה, של שאלות חוקתיות, של מבנה מוסדות השלטון בישראל, של מה התקלקל ואיך כדאי לתקן אותו.

גם אם נניח, לגישת דרוקר, כי לגנץ לא היתה כל אפשרות מעשית להקים ממשלה, ניתן היה לאפשר לנתניהו להקים ממשלת מיעוט או ממשלה רעועה אחרת, מבלי להיגרר לבחירות רביעיות, ולנהל אופוזיציה חזקה השולטת בכנסת ובתפקיד יו"ר הכנסת. מרגע שגנץ נבחר לראשות הכנסת הוא עצמאי לחלוטין ולא ניתן להדיח אותו אלא ברוב לא סביר של 80 חברי כנסת, כך שהיה לו את הכח לשרת את המדינה בכנסת למשך קדנציה שלמה.

מצב דברים זה, בו גנץ אינו ראש ממשלה או שר בכיר, לא רק שאין בו "הפסד" אלא יש בו יתרונות משמעותיים. גם דרוקר, אני מתאר לעצמי, לא יחלוק על כך שאחת הבעיות המרכזיות של המבנה החוקתי בישראל הוא שהכנסת היא סוג של "להקת המעודדות של הממשלה". היעדר הכח והסמכות של הכנסת בוודאי אינו הבעיה היחידה של הפוליטיקה בישראל, אבל היא נמצאת במקום גבוה בטבלת הבעיות החוקתיות.

שליטה של כחול-לבן בכנסת הייתה מאפשרת לה, לא בקלות אמנם, אבל באופן שקרוב לוודאי, לחזק את הכנסת מול הממשלה לא רק לשם חקיקת חוק פרסונלי על מנת "להעיף" את נתניהו ממשרד ראש הממשלה (שוב במסגרת הכל אישי), אלא כדי לתקן ולו במעט את מערכת היחסים הבלתי סבירה בין הכנסת לבין הממשלה, ולהעניק לכנסת מעמד עצמאי משמעותי יותר.

אחד הטיעונים המגוחכים שהשמיע עו"ד איל ינון בבג"צ בעניין אדלשטיין, הוא כי בחירת יו"ר טרם כינון הממשלה עלולה להביא למצב של "כנסת לעומתית". אם יש משהו שאנחנו צריכים בשלטון בישראל הוא בדיוק זה - "כנסת לעומתית". כזו שתשמש ביקורת או בקרה על מעשי הממשלה אשר פועלת -  בוודאי בכל שנות שלטון נתניהו - כאילו "אין לה אלוהים".

אבל בדיוק כמו איל ינון, גם דרוקר רואה את המציאות דרך התוכנה הרגילה (והמקולקלת) של הפוליטיקה בישראל, שבה הדבר היחיד שמשנה הוא מה התפקיד שקיבלת.