קורונה, סיכום ביניים

"למרות הריכוזיות והבלגן, המאבק של ישראל בקורונה נראה כרגע כהצלחה", מוסרת כותרת על שער "הארץ". כן, ביבי, "הארץ". מה אתה יודע. הכותרת מפנה לכתבה של עמוס הראל. "ישראל היתה זכאית לציין השבוע ניצחון, זמני וחלקי ככל שיהיה, על נגיף הקורונה", כותב הראל. "הדיווחים ממערב אירופה וארצות-הברית קודרים לאין שיעור – וההשוואה עימן אפשרה ל'ניו-יורק טיימס' השבוע לפרגן ל'מדיניות התגובה האגרסיבית' של ישראל לנגיף. יש גם מדינות שמצבן טוב בהרבה. בנימין נתניהו אינו יחיד סגולה, כטענתם המדהימה של עורכי דינו בבג"ץ".

"המנהיג הוא סך כל פחדיו ושיקוליו", כותב עוד הראל, "לנתניהו אירע נס קורונה של ממש, בעיתוי מושלם עבורו. הגעת הנגיף לישראל סייעה לו לפצל את כחול-לבן, להכניס את מחציתה לממשלה בתנאי כניעה כמעט, ובה בעת לדחות את פתיחת משפטו בחודשיים לפחות. מסיבות העיתונאים הליליות עם מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, הותירו את האזרחים חרדים וצייתנים. בחסות המחלה המשיך ראש הממשלה בכרסום שיטתי של הערכים הדמוקרטיים, מאי-ציות לבג"ץ ועד מעקבי שב"כ פולשניים, תוך התנגדות אזרחית מוגבלת יחסית".

"האם בכלל ניתן לצפות לתגובה שלטונית רציונלית? אולי אלתור הוא הפתרון?", שואל סבר פלוצקר את שפרה שורץ, פרופסורית למדעי הבריאות והיסטוריונית בריאות. "תלוי בשלטון", היא משיבה. "מהיבט היסטורי, המשטרים שהצליחו בטיפול במגפות הם אלה ששיתפו את האוכלוסייה במידע וידע, פעלו בשקיפות מרבית ולא היססו להודות שהם אינם יודעים מה תהיה ההשפעה של האמצעים שעליהם החליטו וכיצד תתפתח המגפה.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי)

"כמובן שאין מנוס מלאלתר, כי לכל מגפה מאפיינים יחודיים ודפוסי תחלואה ייחודיים, אך כדי לזכות באמון הציבור אסור לממשלות לשקר לו. לא כדי להפחיד ולא כדי להרגיע. מקבלי ההחלטות בממשלה שלנו התייחסו לכולנו כמו היינו טמבלים. היחס הזה מערער את האינטגריטי של השלטונות ופוגע בנכונות האזרחים לציית להוראות, קל וחומר להמלצות. כעת משתמשים באותה טכניקה של הפחדה כאשר מדברים בביטחון על גל שני של קורונה, אי שם בסתיו-חורף".

"בניהול המשבר היה נתניהו, כהרגלו, צנטרליסט ומבולגן בעת ובעונה אחת", כותב הראל ב"הארץ". "כל ההמלצות בדבר מינוי 'צאר קורונה', אדם מנוסה שירכז את ההתמודדות עם הקורונה מתחת לראש הממשלה, נדחו. ההחלטות התקבלו בין ביבי לברסי, עם קצת עזרה מהיועץ לביטחון לאומי מאיר בן-שבת. הממשלה שימשה בעיקר כמועדון ויכוחים לילי, נטול השפעה ממשית. חלק ניכר מזמנה הוקדש להשגת הקלות לקבוצות לחץ: מהחזקות, כמו בעלי רשתות שיווק וראשי הישיבות החרדיות, ועד לאזוטריות, כמו בעלי מזנוני הפלאפל ומכוני הסרת שיער בלייזר".

"ביוגרף מהולל של היטלר, איאן קרשו, גילה לפני 20 שנה ויותר את העיקרון המנחה של ממשלת גרמניה בימי המשטר הנאצי", כותב יואב קרני במוסף "G" של "גלובס", "מאחר שהיטלר לא היה מנהל ריכוזי, לא ניהל ישיבות ממשלה, לא העניק הוראות פרטניות והיה נעלם לפעמים לחודשים, הכפופים לו נאלצו לנחש את כוונותיו. כך התפתחה נוסחת 'לצעוד בכיוון הפיהרר'. רוצה לומר, כל בורג קטן או גדול היה צריך לראות את עצמו כהשתקפות של רצון הדיקטטור, גם אם הרצון הזה לא הובע, וגם אם לא יובע לעולם.

"כאשר הבוסים הקומוניסטים של ווהאן השתיקו את הרופאים, שהקדימו להזהיר מפני הנגיף, הם לא בהכרח עשו את רצונו המובע של הדיקטטור שי ג'ינפינג; אבל ברור בהחלט שהם הניחו כי הם עושים את רצונו. אפשר שהבוסים של ווהאן הניחו כי במהלכי ההשתקה והחיפוי שלהם הם 'צעדו בכיוון היושב ראש', גם אם היושב ראש לא ציווה עליהם במפורש להשתיק ולחפות".

מסקנת הטור של קרני היא כי "מנהיגים חזקים, בלתי מעורערים, עם פוטנציאל כמעט בלתי מוגבל של הישארות בשלטון, מגלים מידה מפתיעה של פחדנות לנוכח משבר".

ציטוט מטורו של נחום ברנע מופיע בשערי "ידיעות אחרונות" ו"המוסף לשבת": "הממשלה הבאה תהיה ממשלתו של אדם אחד. לא דו-ראשית, לא אחדות, לא חירום. כל התארים המצלצלים האלה הם אחיזת עיניים. איש לא מאיים על שלטונו של נתניהו, לא במערכת הפוליטית, לא במנגנון הממשלתי ולא ברחוב. ליתר דיוק: איש לא מאיים על שלטונו חוץ ממנו".

אחריות

"נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים – עוד טרם ימי הקורונה – ש-42% מהישראלים נמצאים באוברדראפט לפחות חודש בשנה ו-35% נמצאים באוברדראפט כל הזמן", מצטטת שלומית לן יזם אפליקציית ניהול חשבון-בנק במוסף "G". "לצד אלה יש חובות לגורמים שאינם בנקים, וההערכה היא ש-50% מהחברה הישראלית נמצא בחוב".

"גלובס" ממשיך לעקוב אחרי יישום תוכניות החילוץ והסיוע הממשלתיות. לפני שבועיים היתה הכותרת הראשית של גליון הסופ"ש "לא 80 ולא 30, המדינה העבירה רק 6.3 מיליארד שקל לסיוע למשק". היום קוראת הכותרת הראשית: "רק 7.7 מיליארד שקל הגיעו למשק מתוך 80 מיליארד".

"בשבועיים שחלפו מאז הבדיקה הקודמת שקיימנו לא חל שיפור משמעותי והיקף הסיוע שהגיע בפועל לא חצה אפילו את רף ה-10%", נכתב בכותרת המשנה. בכותרת המשנה לפני שבועיים נכתב כי "בניגוד להבטחות, הסכום שהוזרם עד היום רחוק מלהציב את ישראל בצמרת המדינות שמסייעות לכלכלה המקומית. המשמעות: המצוקה התזרימית עשויה להכריע עסקים רבים".

ב"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מראיינים בעלי עסקים ש"הקורונה נתנה להם מכת מוות כלכלית". "את הפצע הכלכלי שיצרה מגפת הקורונה אפשר כבר להרגיש, וזה רק ילך ויתגבר", כותבת מירב קריסטל, "לפי ההערכות, 65 אלף עסקים יפשטו את הרגל בעקבות המשבר, וזאת בהשוואה לכ-19 אלף עסקים בלבד שפשטו את הרגל ב-2019". במוסף מציינים כי השכר הממוצע של מי שהוצאו לחל"ת עומד על 6,342 שקל לחודש.

משה בר סימן-טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, על שער "7 ימים". 24.4.2020

"החלק הקשה של המשבר עוד לפנינו, והוא קשור בנזקים הכלכליים ארוכי הטווח", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "יהיה מעניין לעקוב אחר גורלו של בר סימן-טוב, כאיש המרכזי שזוהה עם מדיניות הסגר המחמירה, בטרם החליטה הממשלה לשבור ממנה בחריפות בסוף החודש שעבר. לפעמים נדמה שהתסריטאים של 'ארץ נהדרת' קיבלו גישה ליכולות הציתות של 8200. הדיאלוג בין דמותו של נתניהו לבר סימן-טוב בתוכנית שלשום נשמע כמעט אמיתי. אני, אומר ראש הממשלה למנכ"ל, הנהגתי סגר שהציל חיי אלפים; זה הסגר שלך שהרס את המשק".

לפני שבועים הוקדשה כתבת השער של מוסף "7 ימים" לסימון צלב על מצחו של בר סימן-טוב, כמועמד לתפקיד נושא הצלב של נשיאת האחריות בתוצאות הפחות מוצלחות של הסגר. היום חוזרים ב"ידיעות אחרונות" לזירת הפשע כדי להמשיך ולאתר חשודים שאינם נתניהו. באופן מעניין, אחרי חמש שנים שבהן כיהן משה כחלון כשר אוצר, בעיתון נזכרו להכין כתבת דיוקן נשכנית על אודותיו – דווקא כשהוא פורש, שוב, מהחיים הפוליטיים והופך חסר השפעה, כוח ומשמעות.

"בכניסה אל השוק מכיוון רחוב יפו השתרכו תורים של לקוחות, והפקחים הקפידו על כל הנהלים", כותב יורי ילון בידיעה קצרה ב"ישראל היום". "שלומי ועקנין, קונה ותיק בשוק מחנה-יהודה, הגיע במסיכה מאולתרת עם שמו של ראש הממשלה נתניהו ואמר: 'זו מכה שנכפתה עלינו, אבל עכשיו ההרגשה טובה מאוד. יהיו תלונות, אבל בסוף הכל יחזור לקדמותו".

בעלי המניות

"איך מסבירים את הנתק בין הבורסות העליזות לבין הקריסה הכלכלית?", שואל גיא רולניק בטורו ב"דה-מרקר". "התרוממות רוח לא רציונלית של המשקיעים? או שמא האנליסטים מעריכים שתוך שבועות ספורים יחזרו כולם לעבודה והעסקים ייפתחו מחדש?".

לפי רולניק, "מחירי המניות בוול סטריט וברוב השווקים הגלובליים שהתנתקו מחייהם של מיליארדי אנשים נובעים ממדיניות כלכלית ארוכת שנים, שהעדיפה את האינטרסים של קבוצה אחת, חזקה במיוחד, במשחק הכלכלי: בעלי המניות. מחוקקים, ממשלות ובתי-משפט נתנו לבעלי המניות בארצות-הברית ובמקומות רבים אחרים עדיפות על פני ארבעת בעלי העניין המרכזיים בכלכלות שלנו: הסביבה, העובדים, הצרכנים והאזרחים.

"[...] ואז הגיע נגיף הקורונה. משבר חסר תקדים. לכאורה, רגע של התפכחות, רגע שבו החברות והבורסות לא יוכלו עוד לבנות סביבן חומות של חקיקה ורגולציה שיגנו עליהן מתחרות, לחצי העלאת שכר, עלויות שמירה על הסביבה ותשלום מסים. ואולם, תוך שבועות ספורים התברר שהמדיניות הכלכלית לא תשתנה, היא רק תתאים עצמה במהירות לסיטואציה: ממשלות ובנקים זרים בכל העולם, ארצות-הברית בראש, הזרימו מיד טריליוני דולרים לרכישת ניירות ערך של חברות ומוסדות פיננסיים".

ב"ממון" קורא פלוצקר לממשלה להזרים כסף לחברות פרטיות (לאו דווקא ישראליות, אגב). הוא כמובן לא כותב את זה ככה. בפלוצקרית זה "מהלך של התערבות גם בשוק אג"ח קונצרני".

בג"ץ "הארץ"

"החלטת בג"ץ לדחות את העתירה למנוע מבנימין נתניהו את הרכבת הממשלה היא ההחלטה הסבירה וההגיונית ביותר שיכולה היתה להינתן", קובעת רוית הכט בעמוד הדעות של "הארץ" (עמוד 2).

מכאן ואילך שולטת בעמודים העמדה ההפוכה: "השופט בדימוס מצא: בג"ץ פספס הזדמנות לבסס כאן שלטון ערכי", נכתב בכותרת קטנה שנדפסת בראש עמוד 4, המוקדשת לראיון שנערך עם מצא ברשת ב'. כותרת הנמתחת לכל רוחב עמוד 5 מוקדשת למאמר של פרופ' מרדכי קרמניצר: "שופטי בג"ץ העדיפו להתעלם מהמוסר – והלבינו את חטאי נתניהו". פסק הדין הוא תוצאה של "עיוורון" ויוביל ל"תוצאה מעוותת".

"מופע האשליות של בג"ץ פגע בצורה אנושה בשוויון והכשיר מעמד-על לראש הממשלה", נכתב בכותרת בראש עמוד 6, מעל מאמר של גידי וייץ. לצדה מופיע כותרת של מאמר מאת חמי שלו: "בג"ץ נכנס לבונקר. אם לא הגן על הדמוקרטיה, לפחות הגן על עצמו".

בעמוד 17, העמוד הלפני אחרון, נדפס מאמר של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, מבכירי הלוחמים בעצמאותו היתרה של בית-המשפט כשעוד מדובר היה בקרב שהתרחש בתוך האליטה החילונית. פרידמן סבור שהחלטת בג"ץ היתה חזרה לשפיות, רגע לפני התהום.

בג"ץ "ישראל היום"

וייץ חותם את מאמרו בתחזית שלפיה בקרוב יתחדש "הבליץ על בג"ץ" מצד נתניהו, מאחר שפסק הדין השאיר בכל זאת פתח להתערבות עתידית של העליון ביישום ההסכם הקואליציוני. יוסי ורטר מתאר באותו גיליון כיצד הבליץ מעולם לא נפסק. גליון "ישראל היום" היום הוא מקהלה אחידה שאפילו ב"הארץ" אין כמוה, ללא שום עלה תאנה, קול להכעיס או פרובוקטור תורן.

בכפולת העמודים הפותחת העורך הראשי בועז ביסמוט "מברך על החלטת" בג"ץ, אולם רק כדי להקדיש טור שלם לחבטה בעליון. "הדיון היה מיותר", הוא קובע, ומוסיף שגם "הלכת דרעי פנחסי" היא בעצם אקטיביזם משפטי מיותר. הבו לנו שרים מושחתים! עמוד 5 מוקדש כולו לשני מאמרים, של יעקב ברדוגו ושמחה רוטמן. האחד סבור שבג"ץ סובל משכרון כוח ושהשופטים הם שקרנים, השני לעומת זאת אוחז בעמדה הפוכה ב-360 מעלות: הוא סבור שמעל בג"ץ צריך לרחף האיום שיעלו עליו בבולדוזר, והשופטים צריכים "להשפיל את עיניהם".

הכותרות הראשיות

גם השבוע מגישים ב"ידיעות אחרונות" שער שישי נטול פואנטה. החצי העליון של העמוד מוקדש להפניות למוספים, השני לאוסף מבולגן של הפניות. הכותרת הראשית היא כנראה "חזרנו". לידה נדפסת כותרת בפונט מעט קטן יותר, לקונית הרבה פחות, ועדיין חסרת משמעות במידה דומה: "התא"ל שחדר במנהרה ללבנון ביקש לפרוש". ההפניה לכתבה נגד כחלון – "לאן נעלם שר האוצר?" – מודפסת בפונט שכאילו נלקח מיומן נוער (יש עדיין?). "ידיעות אחרונות" תמיד היה טבלואיד נמוך מצח. עכשיו אפילו זה לא נשאר.

"ישראל היום", לעומתו, ממשיך במסורת שערי הקיוסקים, עם כותרות מודגשות וברורות. "בדרך לממשלה: גם גנץ המליץ – המנדט אצל נתניהו" היא הכותרת הראשית. אבל כמו בכל יום ב-13 השנים שבהן הוא קיים, גם היום נראה "ישראל היום" כמו תחליף ולא כמו הדבר האמיתי.

את "ידיעות אחרונות" הוא ניצח והשפיל, אבל לא בזכות עורמה, יצירתיות או עדיפות בפואטיקה של הטבלואידיות, אלא סתם בגלל הררי הכסף הבלתי נדלים של משפחת אדלסון. "ידיעות אחרונות" היה צהובון משוכלל, "ישראל היום" תעמולתון מפוהק. במקום סנסציונליזציה – אינדוקטרינציה.

"אחרי ההכשר של בג"ץ, נתניהו קיבל את המנדט להרכבת הממשלה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "חברי כחול-לבן, פרץ ושמולי המליצו על רה"מ לאחר שהכנסת אישרה את השינויים בחוקי היסוד. חברי ימינה נעדרו מהמליאה ונמנעו ממתן ההמלצה".

הכותרת הראשית של "מעריב" היא משחק מלים: "תיקי נתניהו". לא הפליליים, אלא תיקי השרים שיחולקו בין חברי הקואליציה. היסטוריונים אולי יכתבו על כך שכדי שמשחק המלים הזה יוכל להיווצר ישנה הנחת יסוד סמויה שצריכה להיות מקובלת על מי שכתב אותו ומי שקוראים אותו – והיא שרק אדם אחד מחלק את התיקים בממשלה.

אנחות רווחה

שני נושאים לא מקבלים היום את תשומת הלב שהיו יכולים לקבל: יחסי מפלגת ימינה ונתניהו ומתווה החזרה של גני הילדים. הנושא הראשון אמנם מוזכר בשערי העיתונים, אבל לא זוכה לפיתוח משמעותי. לרווחתו של ראש הממשלה, באף עיתון לא בוחרים היום לעשות צימעס מהחיגרות המביכה של הלבנה השחורה של הבלוק, ומהאופן שבו נתניהו מסובב על אצבעו הקטנה את נציגי הציונות הדתית בכנסת. ובכל זאת, בעיתון אחד מבליטים את הנושא יותר מבכל השאר: "ישראל היום".

הנושא השני זוכה כמובן גם הוא לכותרות בולטות, אולם סובל מאותו תת-פיתוח. השאלות הנוקבות המתבקשות על מתווה החצי-שבוע-חציגן, החלטה מוזרה שהיא לא לכאן ולא לכאן, שגם תשאיר את ההורים בבית וגם תאמלל את הפעוטות והגננות, נשארות בשוליים. נתניהו שוב יכול לנשום לרווחה. או כמו שכותבים ב"ישראל היום": "אנחת רווחה".

"אנחת רווחה". מתוך שער "ישראל היום"

תחרות

רועי ברגמן, עורך מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", כותב נגד ההתגייסות של חברי-כנסת, ובראשם מיקי זוהר מהליכוד, לטרפוד קידומה של רפורמת שטרום להגברת התחרות בשוק הבנקאות המונופוליסטי בישראל (כעת מדובר בסוכני הביטוח נגד גופי האשראי שהופרדו מהבנקים).

מעניין. כשהתנהל מאבק על קיומה של הרפורמה והבנקים היו שחקן מרכזי שהתנגד לפתיחת השוק והפרדת חברות האשראי, בקבוצת "ידיעות אחרונות" נטו לאמץ את עמדת הבנקים. אחרי שהוכרעה הרפורמה והמאבק עבר להתנהל בין שחקנים אחרים, בקבוצת "ידיעות אחרונות" מאמצים את עמדת גופי האשראי. מה לעשות שהנימוקים היו הפוכים? שכדי להילחם בעד מונופול הבנקים היה צריך לקבוע שאין בעיה של ריכוזיות בישראל ושהכל תחרותי אש, ושכדי להילחם כעת בעד חברות האשראי צריך באמת להגיד בדיוק להפך? נו, אל תהיו חמוצים.

ובכל זאת, אפשר להעלות השערות. הנה למשל ברגמן מציע "הסבר אפשרי, לכאורה", לתמיכה של זוהר (ופטרונו נתניהו) בסוכני הביטוח: תא סוכני הביטוח בליכוד, המונה אלף סוכנים "ומהווה כוח משמעותי". הנה הסבר אפשרי לזיגזג של "ידיעות אחרונות" בנושא הרפורמה בבנקים: הבנקים, כמו חברות האשראי, הם "כוח משמעותי" מול "ידיעות אחרונות" מבחינת תקציבי הפרסום (והכנסים, המינויים וטובות ההנאה).

התלוננו במשרד

"בנט הוכיח את עצמו מעל ומעבר בטיפול במשבר הקורונה, וגם ממשרדו שבקריה, שאמור להיות רחוק מקבלת ההחלטות הרלבנטיות, הוא הצליח להוביל כמה מהלכים יוצאי דופן שאופיינו במקוריותם ובתפיסת המציאות החדה הטמונה בהם", כותב מתי טוכפלד בטורו במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום".

"המעבר לתיק הבריאות הוא אך טבעי. אבל בפוליטיקה התיקים נקבעים לפי צורך פוליטי. ממש לא לפי כישורים. יכולת, ניסיון וכישרון לא רק שאינם גורם מקדם לשיבוץ אדם למינוי, אלא אפילו לא התחלה לכך. מדי פעם הם אף פועלים לרעתו. השיקול האחד והיחיד המחולל מינויים בכירים במדינת ישראל הוא השיקול הפוליטי. הוא ואין בלתו. במידה שמבחינה פוליטית מינוי בנט לשר הבריאות יתאפשר – כך יקרה. ואם לא – לא. כל השאר פשוט לא רלבנטי. אפשר להצטער ולהתלונן אבל כך זה. וכך תמיד היה".

טוכפלד, פרשן פוליטי בכיר בעיתון הנפוץ במדינה, אינו שונה מרוב יתר העיתונאים. הללו רואים עצמם כקיביצערים, משקיפים מהיציע, מפצחים גרעינים ומחליפים כאפות (במקרה הטוב) עם השחקנים על המגרש. מקסימום הם יכולים להצטער, אולי אפילו להתלונן.

אמריקה

"במופע הניצחון שלו על הקורונה השבוע ביקש נתניהו לאמץ 'שיטות אמריקאיות'. יש מה לאמץ?", שואל פלוצקר את פרופ' שורץ. "ארצות-הברית נפלה במגפת הקורונה למשבר לא נורמלי, ואני לא רואה איך היא נחלצת ממנו כאשר הממשל והנשיא מתנהלים כמו בורים ועמי ארצות", היא משיבה. "מערכות הבריאות והרווחה האמריקאיות נתגלו כקטסטרופה גמורה. אין היגיון לקחת איזושהי דוגמה לניהול בשעת חירום ממדינה שחטפה את הנזק הבריאותי, הכלכלי והחברתי הגדול ביותר".

ענייני תקשורת

כתבת חדשות 12 עמליה דואק מתראיינת לכתבת השער של "מוסף מוצ"ש" של "מקור ראשון". דואק אומרת לאריאל שנבל, המראיין, ש"לא דחוף לה" להביע עמדות פוליטיות וכי "זיהוי פוליטי לא ישרת אותי בשום צורה". בחירת מלים מעניינת המעמידה את המשתנים (הציבור; העיתונאי) במשוואת השירות העיתונאי במקום מובהק.

הבן של אורלי וילנאי וגיא מרוז מתגייס. אורלי כותבת על כך ב"הארץ", גיא ב"ישראל היום".