כאמלה טיון היא פעילה חברתית, רכזת פרויקט ייצוג הערבים בתקשורת במחלקה לחברה משותפת של עמותת סיכוי (השותפה עם "העין השביעית" בפרויקט "מדד הייצוג)". בעבר יועצת פרלמנטרית ודוברת של ח"כ איימן עודה וח"כ עאידה תומא סלימאן. לפני כן מנחת תוכנית אקטואליה שבועית בערבית בערוץ 10.

ביום יום שלך את עוסקת בניסיון להביא לייצוג הולם יותר של האוכלוסייה הערבית בכלי התקשורת. הקורונה מביאה איתה אתגרים חדשים בהקשר הזה?

אני לא יודעת אם להגדיר אותם כאתגרים או כהזדמנויות. אני מנסה לא לדבר בקלישאות אבל באמת בתקופה הזאת אני מרגישה שיש הזדמנות אמיתית לייצוג הולם לאזרחים הערבים, גם משום שמדובר במשבר עולמי ויש סוג של סולידריות בין כולם, וגם משום שמדובר בתחום הבריאות שבו הערבים באמת מככבים.

אם בשגרה אנחנו רואים מרואיינים ערביים בעיקר על רקע נושאים מסוימים, האם את מרגישה שיש שבירה של הדפוס הזה הפעם? אלו חלק מההזדמנויות שיכולות לחלחל גם לשגרה בעתיד?

נכון שאמרתי שזאת "הזדמנות" אבל חשוב לי לחדד שעדיין אין הישגים בעניין. הייצוג של האזרחים הערבים בתקשורת עדיין נמוך מאוד, גם בתקופה הזאת. יכול להיות שכן קיים סוג של "שבירה" של כמה דעות קדומות, אבל האמת שקשה לי להאמין שזה יחזיק מעמד ויחלחל לשגרה בעתיד, אני לא בן אדם אופטימי.

אילו דעות קדומות את רואה שנשברות?

ממממ, "הערבים פרימיטיבים" למיניהן. אי אפשר להגיד דבר כזה בימים האלה. אבל שוב, קשה להאמין שזה יחזיק מעמד.

שמתי לב שיש יותר שיחות עם רופאים ערבים למשל ושהם מופיעים גם יותר בתשדירי הסברה ממלכתיים.

נכון, יש יותר אבל עדיין לא מספיק. מדובר בכמעט חמישית מהאזרחים. מדד הייצוג (הפרויקט שלנו עם "העין השביעית") מראה כי אחוז הייצוג כמעט ולא הגיע ל-2%, לעומת האחוז שלנו באוכלוסייה שעומד על כ-20%. אנחנו דורשים ייצוג הולם. אם ראיינו כמה רופאים ערבים פה ושם, זה לא אומר שכבר יש ייצוג כזה. הכל יחסי כמובן.

אני בהחלט מסכים, אבל התופעה הזאת אינה ייחודית לערבים - בתקשורת "הכללית" כמו שנוהגים לכנות אותה, יש תת ייצוג גם לנשים, חרדים וקבוצות חברתיות-אתניות נוספות.

נכון, ואני חושבת שמגיע לכולם ייצוג הולם, ומגיע גם לנו, לכולנו, להכיר ולראות את התמונה השלמה האמיתית. לדעתי, התקשורת חייבת לעשות את זה, למען כולם, לא רק למען "המיעוטים". גם "גבר אשכנזי לבן מת"א" נפגע מכך שהתקשורת לא מביאה את מגוון הקולות.

ובכל זאת, הייצוג של האזרחים הערבים יותר חשוב בעיניי. גם משום שמדובר באוכלוסייה שאני חלק ממנה ואז זה הופך לאישי יותר וגם בגלל המעמד המיוחד שיש לנו פה, בצל כל ההיסטוריה. אנחנו עם יליד. היינו פה ואז הגיעה מדינת ישראל ובלי לשאול אותנו הפכנו פתאום לאזרחים במדינה, כאשר באותו זמן המדינה המשיכה להתייחס אלינו כאויבים. לא תשמע בתקשורת המיינסטרימית שאומרים על קבוצות אחרות במדינה "תומכי טרור"! יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל אסתפק בכך, גם בגלל הפורמט של השיחה שלנו :)

את מוזמנת להרחיב. 

אבל אני יודעת שהרבה יקפצו עכשיו ויגידו: מה לא טוב לך פה? אז עופי לעזה או לסוריה.

אבל נדמה לי שגם אוכלוסיות אחרות, כמו החרדים ובמיוחד בזמן הקורונה, זכו ליחס רחוק ממלטף מהתקשורת.

נכון, אמרתי שאני מסכימה. התייחסו לחרדים מאוד גרוע בתחילת המשבר הזה וזה מאוד הפריע לי. אבל מה זאת אומרת? אם מתייחסים גרוע ליהודים, אז לערבים אין את הזכות בכלל לדרוש ייצוג הולם וזכויות?

אם הזכרת את סוריה או את הרשות הפלסטינית, יהיה מעניין לשמוע האם הסיקור שם של משבר הקורונה מעלה נקודות למחשבה שאולי היו יכולות להיות מיושמות גם כאן?

האמת שבתקופה האחרונה, גם בגלל סוג העבודה שלי, אני מאוד עסוקה ועוקבת בעיקר אחרי התקשורת בישראל. כמעט ולא יצא לי לעקוב אחרי מה שקורה בסוריה. עזה היא סיפור אחר. אני כן עוקבת כל הזמן אחרי מה שקורה שם, ולא רק כי אני חלק מהעם הזה, אלא גם בגלל המצור הישראלי המתמשך על עזה, והקושי לחיות חיים נורמליים ולקבל שירותי בריאות גם לפני הקורונה.

אבל נראה לי שהתרחקתי קצת מהשאלה שלך. לגבי סיקור תקשורתי, עזה היא חלק מהמדינה הפלסטינית, ונקודה אחת שעולה עכשיו היא לגבי הפניית שאלות לפוליטיקאים, כולל רה"מ. מעצבן אותי לראות את כל זמן האוויר שנתניהו מקבל בעקבות המשבר, זמן אוויר בפריים טיים שהוא יכול להשתמש בו כפי שהוא רוצה. לדעתי התקשורת צריכה להתעקש יותר, וגם לדעת לשים גבולות.

נדמה שלמרות שעזה והגדה הן מעבר לפינה, התקשורת הישראלית לא עוסקת בהן בהיבטי הקורונה. איפה את רואה את הסיפורים מתחברים?

אחד הסיפורים החשובים שהתקשורת הישראלית פיספסה לדעתי, הוא סיפורם של העובדים הפלסטינים בישראל. רובם קיבלו יחס משפיל ופשוט לא אנושי בתחילת משבר הקורונה. בנוגע לעזה, לדעתי התקשורת הישראלית אף פעם לא סיקרה את הנושא בהגינות. תמיד לוקחים צד, את הצד של הממשלה הישראלית. בעיניי עיתונות אמיתית היא כזאת ששואלת את השאלות הקשות. בסוגייה של עזה, מרגיש לי לפעמים שתקשורת המיינסטרים הפכה ברובה למשרד יחצי ציבור שעושה עבודה לצורך קידום נתניהו וממשלתו.

אם נתמקד לרגע שוב בעובדים הפלסטינים שהזכרת, איך זה בא לידי ביטוי בזמן הנוכחי? איך הקורונה השפיעה על אותם עובדים? שמעתי למשל דיווח שניתן היה להגדיר אותו כמדהים: אם פעם הצד הפלסטיני היה מעודד פרצות בחומת ההפרדה, היום מנסים לתקן את הפרצות האלה כדי להדק את ההפרדה ולהקטין את סיכוני הקורונה מתוך ישראל.

אחד הסיפורים המזעזעים לדוגמה, בתחילת המשבר אחד העובדים הפלסטינים הראה סימני קורונה וחולשה. המעסיק שלו לקח אותו באוטו וזרק אותו ליד המחסום (והדברים תועדו).

אכן, הצד הפלסטיני קרא לעובדים לחזור מישראל בעקבות התפשטות הנגיף, אבל עד לתקן את גדר ההפרדה ולקחת חלק באפרטהייד, לא יודעת, נשמע לי מוזר. אני צריכה לבדוק את זה.

עבדת כמה שנים בתקשורת הישראלית, גם בכלי תקשורת מרכזיים כמו ערוץ 10 - מה הקשיים והאתגרים של עיתונאי ערבי במערכות מהסוג הזה? מתי נראה כאן מגיש מהדורה מרכזית שהוא ערבי או אולי כתב לענייני מפלגות או כתב צבאי?

בתחילת דרכי המקצועית הגשתי תכנית בערוץ 10 בשם "חאול אל מודוע" ("מסביב לעניין"), תכנית שהתמקדה במה שקורה בחברה הערבית. הערוצים מתייחסים לתוכניות האלה כאל חובה שהם חייבים למלא, בלי שום מחוייבות אמיתית לאזרחים הערבים. עושים את מה שהם חייבים מבחינת החוק, מנסים שזה יהיה זול עד כמה שאפשר (מבחינת תקציבים) מסמנים וי וזהו. במשך חמש שנים הגשתי תכנית בערוץ ונראה לי שאף אחד בהנהלה לא הכיר אותי :) זה לא סיפור של מישהי שמתבכיינת, אלא דוגמה שנוגעת אליי אישית, על היחס שהציבור הערבי מקבל.

יש כמה סיפורי הצלחה של מגישים וכתבים ערבים. בעיניי האתגרים רבים. קודם כל השפה אינה שפת האם שלנו, למרות שרובנו מבינים ומדברים עברית ברמה טובה, אבל עדיין קורה שנתקעים, ובתקשורת, במיוחד בחדשות, זה מאתגר.

עניין אחר הוא השיח הכללי. לדוגמה, אם יש אירוע ביטחוני כלשהו, איך העיתונאי הערבי יסקר אותו? לדעתי הגיע הזמן שהמערכת תשתכלל ותקבל את "האחר" ואת הנרטיבים השונים. אני אישית מאמינה שזה יכול לייצר מציאות יותר טובה לכולנו פה.

לגבי כתב צבאי, האמת שאני חושבת שלא צריך כתב צבאי  ברוב המדינות המתוקנות בעולם אין צורך בזה. איכשהו רק פה זה כל כך תפקיד חשוב. אגב, הדעה הזאת שלי לא בהכרח קשורה לכך שאני ערביה, אני נגד מילטריזם באופן כללי (למרות הסלפי המבודח ששלחתי וצבעי המסיכה).

את מי היית מציינת כפוטנציאל ממשי להבקיע בסופו של דבר את תקרת הזכוכית הזאת?

זכוכית? אולי בטון או פלדה? זה שוב ישמע קלישאתי אבל אני באמת חושבת שזה לא עניין של סיפור הצלחה אישית או תכונות אישיות. גם בתקשורת, כמו בכל תחום אחר, הכל מורכב. רק דרך הכרה בזכויות קולקטיביות לערבים יהיה שינוי אמיתי. אבל כדוגמה אציין את העבודה המאוד טובה של פוראת נסאר ושל אימאן אל קאסם.

אלו שני שמות מעניינים. 

אכן והכי חשוב שהם מייצגים את החברה שלנו באמת. לא ניסו לשכוח את השורשים שלהם כדי להשתלב ולהתקדם. אני גם רוצה להוסיף ולצין את ג'קי ח'ורי.

בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד

סרטים: "אל מסיר" ("הגורל"): סרטו של יוסף שאהין, לא בטוחה אם יש את זה בתרגום לעברית, אבל בטוח תמצאו באנגלית. "תל אביב על האש",  סרטו של סאמח זועבי. סרט חכם ומצחיק, משקף את המציאות המורכבת והקשה שאנחנו חיים בה. "האפיפיורים" ("The two popes").

ספרים: אני לרוב קוראת ספרים/ רומנים בשפה הערבית אבל אחד הספרים שאני אוהבת הוא מתורגם ושמו "לאכול, להתפלל, לאהוב". גם "קולות מן ההרים" של ח'אלד חוסייני מומלץ.