רציתי להתריע על תופעה פסולה של יחסי גומלין פסולים בין עיתונאים מסוימים לפוליטיקאים, קציני צבא בכירים ואנשי כלכלה בכירים במשק. כוונתי ליחסים חברתיים המשבשים את יכולתם של העיתונאים לתפקד בהגינות. בעיני כצרכנית תקשורת מן השורה, המצב הזה אינו תקין והוא הורס את אמון הציבור בסיקור ובשיפוט עיתונאי נטול פניות.

אביא כמה דוגמאות שהן רק קצה הקרחון:

▪ יחסיו המתמשכים לאורך שנים של אורי דן עם אריק שרון, שהיה נושא של רבים ממאמריו, והם היו בדרך כלל שירי הלל.

▪ ביום 19.12.98 ב"תיק תקשורת", התגלה רון בן-ישי כמקורבו של אמנון שחק. האם לאחר זאת, אני יכולה להיות בטוחה שבן-ישי, בהיותו כתב המכסה נושאים בטחוניים, סיקר ללא משוא פנים את תפקוד שחק כרמטכ"ל?

▪ ביום 21.12.98 הופיע מיכאל קרפין בתוכנית הטלוויזיה "הכל פוליטי" כידידו של שחק והרעיף עליו שבחים מפליגים.

▪ עמנואל רוזן ובן כספית, במסגרת תוכנית הבידור "פיספוסים", אפשרו לנו להציץ ליחסיהם עם אחמד טיבי והתברר מעל לכל ספק שהם מעבר ליחסי עיתונאי-מקור. ניתן היה להבין שהם בני בית אצל טיבי.

▪ המחזה הצורמני של דן מרגלית ואשתו מגיעים לארוחת ערב אינטימית אצל אהוד ברק, יחד עם זוגות נוספים מהצמרת הפוליטית והכלכלית, מגלם את הבעייתיות של יחסים כאלה. מרגלית לא הסכים לפרסם שום מידע מארוחת הערב המסקרנת הזאת, כך שברור שהוא לא היה שם בתפקיד עיתונאי. מאותו ערב הוא שלל מעצמו בעיני לתמיד את הכשירות להנחות עימות טלוויזיוני נוסף כפי שעשה בבחירות של 96', ואמינותו נפגעה.

אלה דוגמאות שהגיעו אלינו, האזרחים, באופן מקרי ועקיף כ"זליגה תקשורתית". אך אפשר להסיק שתופעה זו קיימת בממדים מדאיגים.

הכותבת היא עובדת לשעבר במכון ויצמן

גיליון 19, מרץ 1999